הרפתקנים מקצועיים מספרים על התחושות שמניעות אותם לעשות דברים שאין בהם היגיון, דברים שמאתגרים את הנוחות הבסיסית והיציבות המוצקה, ונוגדים את הרצון לחיות חיים נעימים ושקטים. טיפוס על הר מושלג ותלול בשיא עונת השלגים הוא דוגמה מצוינת לפעולה כזו, שאין בה תוחלת אמיתית מלבד התגרות בגורל ומענה לקול פנימי, מוזר ובלתי מוסבר.
במצב כזה רואה האדם את הגובה המרתיע של ההר ומודע מראש למאמץ הדרוש לפעולת הטיפוס. הוא יודע שבמעלה הדרך יתמודד עם קשיים רבים. הוא מביט בקרח המאיים ולא יכול שלא לחשוב על המוות האורב בכל פינה - ולמרות כל זאת הוא מחליט לצאת לדרך. הפעולה שהוא עומד בפניה מסכנת חיים, מתישה ועלולה להסתיים באסון. ובכל זאת, כוח מסתורי וחזק מכריע ודוחף אותו לעשות את הצעד הראשון לעבר הפסגה.
רבים מסביב יאמרו לו: מה אתה צריך את זה, בשביל מה? מי מכניס ראש בריא למיטה חולה? ושאר הגיגים משכנעים ומוכרים, שמטרתם לרפות את ידיו. אבל הוא לא מקשיב, מפנה גב לשלווה שבשגרה הבורגנית ויוצא למסע. כך נכבשו רכסי הרים, נחצו ימים, התגלו יבשות ונפרצו גבולות. וכך רבים וטובים גם מצאו את מותם. מוטלים בשולי הדרך, אחרי שנפחו את נשמתם במוות שיש שיקראו לו מיותר ואווילי.
יש לי פחד גבהים משתק ומחריד. מעולם לא עליתי על פסגות שנושקות לשחקים. בשבילי אפילו להיכנס לדירה שממוקמת בקומה העשירית זו מטלה מבהילה. להסתכל למטה מגובה רב? סיוט שלא ברא השטן. אני מאמין כי מקומו של האדם על קרקע יציבה. כנראה שלא נוצרתי מהחומר שקורא תיגר על איתני הטבע.
כשהייתי צעיר יותר נהגתי לגלוש בים. זה היה האתגר הכי נועז שעשיתי מאז ועד היום. עד היום לא ברור לי איך עשיתי זאת ולמה. אני לא חושב שנהניתי מהסיפור, אולי לחץ חברתי הוא שגרם לי לעלות על הגלשן. באותה תקופה עמדתי בפני ימים ממש מאתגרים. זה היה בחורף, כשהמעלות צנחו לשפל מקפיא, הרוחות נשבו, והמים שינו צורה והפכו לקיר כביר. ובכל זאת, נכנסתי לים הסוער והמסוכן כדי לתפוס גלים. שנאתי כל רגע בגיחות החורפיות הללו.
מה שנדמה מבחוץ כהרפתקה כובשת, מבחן לכושר העמידות ולשאר הרוח, הפך למפח נפש מבאס. סבלתי במהלך המאבק בגלים, שלא ריחמו עליי לרגע. הכאבים שחטפתי בזמן הנפילה מהגלשן ריסקו אותי, והתסכול שחשתי מהמעידות החוזרות ונשנות למים כתוצאה מגלים שטסו היישר לכיווני - היה יותר מדי עבורי.
בזמן שהחברים שלי יצאו לחוף בחליפות גלישה נוטפות מים, כשהם מכוסים במלח וקופאים מקור, והיללו את המאבק ההרואי שלהם באיתני הטבע ואת העובדה שיכלו להם, אני סתמתי והלקיתי את עצמי על שבכלל נגררתי לדבר. ״איזה אידיוט אני״, חשבתי לעצמי, ״למה זה טוב בכלל?", תהיתי ולא מצאתי תשובה.
את רגע התסכול הגדול ביותר חוויתי בעת ששהיתי לבד בלב ים באמצע החורף. אתה מביט מסביב ולא רואה איש. החברים נסחפו החוצה, הים סוחב אותך פנימה ואתה מדמיין שקפריסין נראית באופק. אתה חושש שתיתקע במעמקים לנצח, ובעודך מחפש גל ראוי שיישא אותך לחוף מבטחים, נהיה קר יותר ומתחיל להחשיך, זו תחושה איומה של בדידות.
אני אדם מעט דרמטי, ולכן מה שיכול להיראות לאחרים כמו רגע חולף, היה עבורי עינוי ממושך. המחשבות המאיימות לא הרפו ממני. הייתי בטוח שהלך עליי, שאתקע בים לשעות ארוכות או שממש עוד מעט יבוא לווייתן ים תיכוני נדיר, ייתן ביס גדול ואפילו לא ישאיר גופה לקבור.
במהלך השבועות האחרונים חשתי כך, אם כי במונחים ציוריים הרבה פחות. זה קרה לפני שידור התחקיר המדובר על ההטרדות המיניות שמיוחסות לאברם גרנט. הלחצים האדירים והרגשות שעולים סביב תחקיר מסוג זה היו רבים ומשתקים. לאורך כל הדרך היה ברור לי שמדובר בעניין חשוב שצריך לפרסם אותו, אבל יחד עם זאת עלתה בי תחושה נוספת שאותה אני כבר מכיר.
למה אני צריך את זה? חשבתי. יש לי קריירה נוחה, יש לי בית נעים ויציב, יש לי משפחה. והנה, שוב אני נכנס למים סוערים ולא בטוחים. נחבטתי, נפלתי, הרגשתי לבד. לרגעים ממש לבד. כנראה שיש משהו חזק מספיק שמניע את האדם וגורם לו לצאת החוצה אל הקור. גם אם הוא מקפיא.