כמו שדי עבר שמסרבים להיעלם, צפו בימים האחרונים אירועי הטבח שהיה או לא היה בכפר הפלסטיני טנטורה במלחמת העצמאות. תדי כ"ץ, חבר קיבוץ מגל, תיעד כמאסטרנט בלימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה את האירוע שבו פלוגה של אלכסנדרוני חיסלה, גירשה, קברה וכיסתה את מבצע טיהור הכפר לטובת מה שהוקם שם בהמשך, קיבוץ נחשולים וכפר נופש.
העבודה של כ"ץ זכתה בציון גבוה, אלא שעמותת חטיבת אלכסנדרוני הכחישה ותבעה את כ"ץ בגין האשמות שווא. קם גל ציבורי ותקשורתי שהדביק לכ"ץ את התואר "בוגד". זה קרה לפני 20 שנה, בימים שבהם ה"בוגד" היה נידון לסקילה פומבית, שלא כמו בימינו כש"בוגד" מפי האתון הפך להיות תואר אצולה.
התוצאה בימים ההם הייתה שאוניברסיטת חיפה חזרה בה וגנזה את העבודה. עו"ד אביגדור פלדמן, שהגן תחילה על כ"ץ מול העמותה, הוזז הצדה לטובת עורכי הדין אמציה אטלס וגיורא ארדינסט, שהכתיבו לו מכתב כניעה מאחורי גבו של פלדמן, שלא הבין מניין צצו שני עורכי הדין ולמה הוגש לבית המשפט מסמך כניעה לאחר שהשקיע עבודה בהכנת התיק למשפט, שלא התקיים עקב אותה כניעה. "אם הייתי שם, זה לא היה קורה", אומר פלדמן היום.
כ"ץ עצמו רותח מאז ועד היום על כניעתו. אין מי שיחזיר לו את בריאותו שנהרסה, כולל החיים בכיסא גלגלים, אבל הוא נשמע לוחמני למדי כשהוא תובע שאוניברסיטת חיפה תחזיר לו את כבודו האבוד ותאשר את עבודת המאסטר שלו. שאלתי אותו אם הוא מוכן לסיבוב נוסף. מוכן! הוא אומר בנחישות של חניך תנועת נוער. הסיכויים לא משהו, אבל אנשים באוניברסיטת חיפה עובדים על זה בימים האלה, ועדויות לוחמי אלכסנדרוני מאשרות את ממצאי העבודה של כ"ץ.
בימים הקרובים עתיד הסרט "טנטורה" לעשות סיבוב הקרנות שאמור לדחוף את תביעת הרהביליטציה של כ"ץ לרמה של קשב ציבורי, שאמור לחזור כבומרנג לנמענים, שהם האוניברסיטה בחיפה, עמותת אלכסנדרוני והציבור בישראל. הסיכוי קלוש עד בלתי קיים. כ"ץ האיש הוא לא האישיו. גם לא מכתב הכניעה, שאשתו, שושי, מתנדבת לומר שהיא זו שלחצה עליו כדי להימלט מגל החרפות.
כ"ץ ועבודתו הם כלי בניסיון לסדוק את שריון ההגנה הכוזב שמקנה לעם ישראל את היכולת להתעלם ולהכחיש מעשים שנעשו בשמה של הציונות האכזרית. והיא אכן הייתה אכזרית, אלא שבלעדיה לא הייתה לנו מדינה. אין טעם להתפלפל סביב מספרי הפליטים שעזבו (כ־800 אלף) או מספר הכפרים שנמחקו (כ־600). קום והתהלך בארץ, ובכל מקום שם תראה משוכת שיחי צבר שם היה כפר פלסטיני.
מי שהבין באותם ימים שאין למדינה שזה עתה נולדה בדם סיכוי לתפקד כמדינה מול היישוב הפלסטיני הוותיק היה דוד בן־גוריון. שירות המודיעין של אותם ימים ידע בדיוק מה קורה בשטח (לכל כפר היה תיק), ומפקדים וחיילים הבינו, בדרך כלל באינסטינקט, שהמצב הוא או הם או אנחנו.
מאז החלטת החלוקה, הפרתה על ידי הערבים וקביעת גבולות המדינה, נבנתה במקביל חומת הדחקה שנועדה לאפשר לחברה הישראלית לשכוח את חשכת המנהרה ולזכור רק את האור בקצה. מה גם שבהמשך הדרך לא פסקו האיומים על ביטחון המדינה, ובמקביל יחס נוקשה שהעצים בקרב הערבים את התחושה שהפליטות הייתה רק שלב בדרך לממשל צבאי ולאפליה ממוסדת.
שקר אלים
במהלך השנים הפכה ישראל למעצמה צבאית, כולל ארסנל מפצצת אטום עד כדור ספוג. במקביל הפכה הציונות האכזרית של מפלגות ההתיישבות, שביצרו את המדינה מול איומים קיומיים אמיתיים, להיות ציונות לאומנית משיחית ברוח המתנחלים, ממשיכי דרכם בריוני "ההתיישבות הצעירה" וצבא אלאור אזריה שבתוך צה"ל.
האיום הקיומי הנוכחי, איראן ושלוחותיה, מתוחזק על ידי ממשלות הימין כדי להימלט מהסדרים מדיניים. הרעיון והדינמיקה הם שתחזוקת האיום מצדנו, כולל חיסולים, מעצרים, הגבלות תנועה ושות' תייצר אווירת חירום ותדחה כל מהלך של פשרה. בייחוד בקרב ציבור שתוכנת לחיות ברמה של או אנחנו או הם. גם בימינו. ובינתיים יש כאן מדינה שמתפוררת והולכת, חברתית ולאומית.
פה ושם יש איים שמרגישים על פסגת העולם. הייטקיסטים, חרדים, מתנחלים, צפונבונים, שחיים במנותק מהמציאות הכאוטית של חברה שחיה בשקר אלים, שמכתים את פרצופנו הבינלאומי החוצה והמוסרי פנימה. ובייחוד את פרצופו של דור העתיד, שנולד למציאות שקרית וחי אותה כאילו אין בלתה. אין דרך אחרת להתמודד עם המצב הזה אלא לעמוד מול מציאות האמת בעיניים פקוחות ולנסות לתקן היכן שניתן. למשל בטנטורה.
ממחקרו של כ"ץ עולה כי חיילי אלכסנדרוני קברו את מעשיהם בקבר אחים במגרש החניה של חוף דור. ושתקו. עד שבמאי הסרט הגיע אל כמה חיילים שהעידו מה קרה והיכן נקברו חלק מהרוגי האירוע. הדרך להתמודד, כעם וכחברה, היא לנהוג כפי שהיינו נוהגים אילו דובר בקבר אחים יהודים. זה לא יחזיר איש לתחייה, אבל אקט מעין זה יוכיח שאנחנו חזקים מספיק כדי להתמודד עם האמת, מרה ככל שתהיה. אני לא מבין בענייני סולחה, אבל כל אחד מבין שהדרך לשפיות עוברת בהכרה במציאות.
זה לא האירוע האכזרי היחיד בהיסטוריה של הקמת המדינה. הטבח בדיר יאסין הפך לפרק מכוער במיוחד, משום שמבצעיו התגאו במעשיהם, והשאלה היא לאן הולכים מכאן. האם פצעי הפליטות ומשקעי הדם יובילו, לנצח, לאלימות. התשובה השגורה היא הזמן מקריש הכל - אבל לא מעלים את הצלקת. מכאן ואילך הכל תלוי בשכן החזק ביותר בשכונה. היהודים.
עכשיו תרגיעו. אף אחד, כולל כותב שורות אלו, לא מתכוון לתבוע להחזיר את פליטי טנטורה לאדמתם. להבדיל מאלו שרוצים לרשת את כל הארץ כי כך ציווה אלוהים, מדובר בסך הכל בהכרה באמת בדוקה מדעית ובצורך לסגור פערי אמון בין יהודים וערבים לצורך אותה הכרה במציאות. והמציאות היא בין השאר לא רק מה שקרה בטנטורה, אלא שמה שהיה לא יחזור. לא יהיה טבח נוסף ופליטים שגורשו לא יחזרו לכפריהם, והתוואי הסופי יהיה סביב גבולות 67'.
לפני כמה ימים ישבתי על בקבוק ערק עם שני מפקדים (במיל') של שייטת 13 וסיירת מטכ"ל. אחרי סיבוב על הבקבוק (השייט חצי, המטכ"ליסט ואנוכי רבע כ"א, בערך) צפה פרשת טנטורה, והשניים (שמאל הומניסטי שניהם) אמרו: בחיאת, עזוב את העניין הזה. אני דווקא מוכן, הבעיה היא ש"העניין הזה" לא מוכן לעזוב אותנו.