האם נפל הפור ודינם של תיקי נתניהו להיסגר? האם רצף העדויות במשפט וגילויים ששופכים אור חדש על התיקים, מהווים מאסה קריטית שתוביל למשיכת כתבי האישום על ידי הפרקליטות? האם אין זה צעד מתבקש, כדי לא לחשוף את מערכת המשפט בקלונה? את השאלות הללו שואלים היום יותר ויותר מאזרחי המדינה, שצפו בתדהמה בגילויים המרעישים על שתילת תוכנת הריגול פגסוס בטלפונים הניידים של נחקרים ואנשי מפתח בתיקי נתניהו.
רבים תוהים מיהו אותו מרדכי היהודי שישב בשער הפרקליטות או המשטרה, שידע כי שני שומרי סף, חוקר וחוקרת משטרה, בגתן ותרש מודרניים, קשרו קשר לפעול באורח בלתי חוקי בחקירות נתניהו, והדליף את המידע הראשוני. בואו ננסה להבין את ההשתלשלות התקשורתית.
אומנם, לזמן קצר נפלנו בפח. לרגע חשבנו שיש נקודת אור במאפליה התקשורתית. שני ערוצי הטלוויזיה שזכו בחוגי ימין לכינוי "אלג'זירה 12 ו־13", הגישו לצופים חשיפה עיתונאית הפועלת, כביכול, לטובת בנימין נתניהו. אנשי ימין נדהמו. ה"חשיפה" הנרגשת של אביעד גליקמן מערוץ 13 וגיא פלג מערוץ 12, שלפיה המשטרה השיגה חומרי חקירה בניגוד לחוק – נראתה להם כמחזה הלקוח מימות המשיח ממש.
הזמר משה דץ, המפרשן באחת מתוכניות הלילה בטלוויזיה, היטיב לבטא את המחשבה הטבעית והנאיבית הזו. הוא עט על הגילוי המסעיר כמוצא שלל רב. מבחינתו, חשיפת הקנוניה של הפעילות המשטרתית הבלתי חוקית הייתה ראיה לכך ששני הערוצים פועלים מתוך אובייקטיביות עיתונאית. כשיש להם מה לחשוף – הם חושפים, גם אם זה פועל לטובת האיש שהם כל כך נהנים לכנות "הנאשם".
מה שהוא לא ידע, זה שהחשיפה המקורית נעשתה על ידי העיתונאי יואב יצחק באתר האינטרנט שלו, שבו גם פורסם כי בעקבות המידע החדש, דרש נתניהו מהפרקליטות לגלות אלו חומרי חקירה הושגו באמצעות תוכנת הריגול פגסוס.
דרישת נתניהו לא ממש הוזכרה בדיווחי הערוצים המובילים. הכתבים החרוצים והמתלהבים שמו את הפוקוס במקום אחר. הם היו נתונים במשימה מטעם שולחיהם, כדי לסכל את ההשלכות האפשריות של הסיקור הראשוני. לצורך כך, הם אף צוידו בהקלטת השיחה בין החוקרים ובתמלולה.
הדיווחים, שנחזו כפעולה עיתונאית מקצועית ואובייקטיבית, לא באמת היו כאלה. הם היו חלק ממכונת ספין משומנת, שנועדה להסיט את האש מחומרי החקירה הפסולים לשימוש, אל חוקרי המשטרה שסרחו. הצורך בספין מהיר עלה מהרגע שהמידע על אודות השימוש הבלתי חוקי בפגסוס נחשף. משמעות החשיפה הייתה, למעשה, שמיטת הקרקע מתחת לתיקי נתניהו. בפרקליטות הבינו את גודל האסון, וכתבי הערוצים המובילים, האוכלים מידיה של הפרקליטות, נקראו אל הדגל כדי להציל את התיקים.
למתבונן מהצד נראה כאילו העיתונות של השמאל חרגה ממנהגי הטיוח שלה בנוגע להתנהלות אנשי החוק בתיקי נתניהו, כשדרשה במפגיע לבוא חשבון עם השוטרים שעברו על החוק. זו אשליה. למעשה, צפינו בעיתונאים בתפקיד שהפכו את ערוצי הטלוויזיה לצינור החמצן - אם לא לדפיברילטור של תיקי נתניהו.
במקום לנהוג באומץ ולדרוש כי הפרקליטות תמשוך את כתבי האישום שהוגשו על סמך חומרי חקירה שהינם בבחינת "פרי העץ המורעל", הם הסתפקו בדברי ביקורת חריפים ובדרישה להפעיל את מח"ש נגד החוקרים. הקיטור שוחרר לכיוון הלא נכון, ותשומת הלב הציבורית והזעם הציבורי הופנו כלפי המשטרה. מערכת המשפט נערכה לספיגה, עשתה בקרת נזקים מהירה והחליטה להקריב כמה שוטרים כפיונים על לוח השחמט כדי להציל את המשחק.
הקרקפת של ביבי
פרשת פגסוס יצאה לאוויר העולם בראש חודש אדר, חודש "ונהפוך הוא". אבל האווירה שסביבה היא לגמרי אווירת עדלאידע. הרי לא ייתכן שחומרי חקירה זרמו מהטלפונים הניידים של אנשי מפתח בסביבת נתניהו, ושכל מי שעסק בתיקים לא ידע.
מצפים שהציבור, שאיבד את האמון במערכת המשפט, יאמין שהפרקליטה המלווה הייתה בגדר "רחמים לא ידע". שלכל סוללת הפרקליטים המייעצים בתיק קראו "רחמים לא ידע". שצוות האיפכא מסתברא היה רחמים. שכל מי שהתיק הזה עבר דרכו היה רחמים. אם מישהו סבור שהציבור מסוגל לקנות את הלוקש הזה – הוא באמת זקוק לרחמים.
פרשת פגסוס הפליאה לעשות. היא הצליחה לסתום את הגולל נגד טענות משמאל שלא ייתכן שכל השוטרים, כל החוקרים וכל הפרקליטים פעלו במכוון להפלת נתניהו. הרי לא כולם אנשי שמאל, טענו בצדק, ואפילו בהיגיון מה. אז מה, אם כך, גרם לכל כך הרבה גורמים המעורבים בחקירות לשתוק נוכח הפעילות הבלתי חוקית, שמטרתה הייתה אחת: להביא את נתניהו אל ספסל הנאשמים?
התשובה פשוטה. הלהיטות שבה פעלו אנשי המקצוע השונים בתיקי נתניהו הייתה משולבת. אצל חלק היא נעשתה ממניעים אידיאולוגיים כדי להביא להחלפת שלטון בדרך עוקפת קלפי. החלק השני פעל ממניעים של תחרות מקצועית על יוקרה. סביבת העבודה במשטרה ובפרקליטות מעודדת הישגיות בכל מחיר. להפיל ראש ממשלה – זה בהחלט הישג.
כל צייד במערב הפרוע הזה, שבו הכל מותר כדי להביא קרקפת, קיווה לנעוץ בחגורתו את הקרקפת של ביבי. כל האמצעים להשגת המטרה קודשו: ביצוע האזנות סתר ללא צווי בית משפט, השגת מידע על חייהם הפרטיים של עדים על מנת לסחוט אותם ולהופכם לעדי מדינה, עינוי נחקרים באמצעות פשפשים ושלילת שינה, העלמת מידע מצוות ההגנה, הדלפות שיטתיות ומגמתיות כדי להשפיע על דעת הקהל ועל השופטים, וכן הלאה.
הרגשת אי־הנוחות המלווה אותנו נוכח התנהלות גורמי האכיפה והמשפט נובעת מהתחושה שגופים אלו פועלים כמו גופי פשע מאורגן שלרשותם מערכת טכנולוגית מתוחכמת. הם כמעט כל יכולים. אם אנחנו אקטיביסטים פוליטיים או סתם מצייצים בטוויטר או בפייסבוק, בהחלט ייתכן שהפרטיות שלנו הופרה. אם אנחנו מקורבים פוליטית לגורם זה או אחר – בהחלט ייתכן שמישהו מנהל מעקב אחר ההתכתבויות שלנו והשיחות שלנו עמו. הטלסקרין של ג'ורג' אורוול פועל במלוא תפארתו. הגידו שלום לאח הגדול.
אשר לעיתוי החשיפה, לא ברור מדוע רק עכשיו טרח מרדכי היהודי שלנו לחלוק את המידע על אודות השימוש בתוכנת פגסוס בתיקי נתניהו. האם המידע היה כל העת בידיו והוא נמנע מפרסומו מסיבות השמורות עמו? האם הגיע אליו המידע רק לאחרונה והוא מיהר להוציאו? האם התעורר מצפונו ונקפו לבו על עינוי הדין של נתניהו? או שאולי פשוט לא הבין את גודל ועוצמת המידע שיש בידיו, עד שפרשת פגסוס פרצה לתודעה הציבורית ויצרה היסטריה המונית.
תיקי נתניהו הפכו לצוהר השופך אור על תחלואיה של מערכת המשפט. דרכם אנו מגלים דרכי התנהלות, דפוסי ושיטות פעולה המתאימים למשטרים אפלים. הם מלמדים אותנו כמה כוח מרכזת הרשות השופטת בידיה וכמה הכוח הזה משחית ומסוכן לדמוקרטיה ולכל אחד מאיתנו. סגירת התיקים אומנם תנתק אותנו ממקור האור שמכוון אל הפינות האפלות בדמוקרטיה הישראלית, אבל זה מחיר ששווה לשלם כדי שהצדק גם ייראה ולא רק ייעשה. כולי תקווה שהפור נפל.