לדברים טובים מתרגלים במהירות, אבל הסכם העקרונות הביטחוני שנחתם השבוע בבחריין אינו מובן מאליו ומעיד על כך שהמזרח התיכון משתנה מול עינינו בקצב מסחרר. מצד אחד הבעיות הישנות בזירה הפלסטינית צפויות להתעצם בחודשים הקרובים, ומצד שני היסטוריה בבחריין, בהסכם עקרונות ביטחוני ראשון עם מדינה במפרץ.
המעבר שעשתה בחריין השבוע מהסכמים כלכליים או הסכמים ביטחוניים חשאיים מאחורי הקלעים, להסכם ביטחוני רשמי, אינו עניין שהוא רק סמלי. הבריתות בין ישראל למדינות המפרץ הולכות ומתהדקות, וניתן להניח שבאיראן מוטרדים מכך מאוד. הקשרים עם מדינות המפרץ מתקיימים כבר שנים רבות. הסכמי אברהם הפכו אותם לרשמיים והוציאו את היחסים לאור, ובכל זאת, לביקור רשמי ראשון של שר ביטחון במדינות המפרץ, למטוס של חיל האוויר שטס מעל סעודיה ולהסכם ביטחוני ראשון – יש חשיבות שהיא מעבר לסמלית.
הסיפור הוא לא רק בחריין. הממלכה הקטנה, שמונה רק 1.7 מיליון איש, היא כנראה רק הסנונית הראשונה לשיתופי פעולה ביטחוניים רשמיים של ישראל עם מדינות נוספות במפרץ. סביר להניח שההסכם הביטחוני ההיסטורי שחתמה עליו בחריין עם ישראל זכה לתמיכה מהשכנה ובת הברית סעודיה, ובוודאי שגם מצדה של איחוד האמירויות. מבלי שצריך לדבר על כך באופן פומבי, כפי שאיראן מנסה לצבוע נכסים ובנות ברית בשטחים ובגבולות הסמוכים לישראל, הסכמי אברהם הולכים ומתורגמים גם למשמעויות ביטחוניות עבור מדינת ישראל במפרץ. הסוגיה האיראנית והאינטרסים המשותפים נוכחים כאן גם מבלי שצריך לדבר עליהם באופן פומבי.
אף מדינה כאן כמובן לא תנהל את המלחמות של המדינה האחרת, אבל בתווך יש הרבה מאוד אינטרסים ושיתופי פעולה בתחומים שונים. מהומות 2011 בבחריין בעיצומו של האביב הערבי, בממלכה שבה רוב האזרחים המקומיים הם שיעים, צרובות כאן היטב בזיכרון, וגם האצבע המאשימה כלפי איראן ברורה מאוד. את ההזדמנויות הללו מנצלת ישראל היטב לטובתה. דווקא הקשב האמריקאי שמושקע עכשיו בכיוונים אחרים, מסין ועד רוסיה, מחזק עוד יותר את מעמדה של ישראל ככוח משמעותי באזור. כעת סביר להניח שהסכמים ביטחוניים דומים עם מדינות גדולות יותר במפרץ הם רק עניין של זמן, ולא בזמן המאוד רחוק.
אדישות מצמררת
פרשת מותו של עומר אסעד, הפלסטיני בן ה־80 מהכפר ג'לג'ליה צפונית לרמאללה, לאחר שעוכב במהלך פעילות מבצעית פלוגתית של גדוד נצח יהודה, צריכה להדליק נורות אדומות אצל מפקדי צה"ל הבכירים ולא רק ברמת הגדוד או יחידה ספציפית אחרת בצבא. בשירות כל כך מורכב ביהודה ושומרון, שבמהלכו חיילים ומפקדים צעירים מתנהלים בסיטואציות שפעמים רבות אינן שחור ולבן, גם הכשירות הנפשית לאורך זמן היא חשובה ביותר.
כפי שעולה מחקירת מצ"ח והתחקיר הפיקודי שבוצע על יד מפקד פיקוד המרכז יהודה פוקס ואושר על ידי הרמטכ"ל אביב כוכבי, בשום שלב לא התכוונו לוחמי נצח יהודה לפגוע גופנית באסעד, ועדיין קהות החושים והאטימות האנושית הן בלתי נתפסות. מעל הכל נעדרת שאלה אחת שמפקדי וחיילי צה"ל מחויבים לשאול את עצמם בכל פעילות שהם מקיימים ביהודה ושומרון: מה אם אותו קשיש היה סבא או אבא שלי? או באירועים אחרים – מה אם המשפחה שלביתה נכנסתי בשעת לילה מאוחרת לסריקות וחיפוש הייתה משפחתי?
אילו היו שואלים את עצמם לוחמי נצח יהודה את השאלה הקטנה־גדולה הזו בתחילת האירוע, התוצאה הייתה עשויה להיות אחרת לחלוטין. המפקדים שנכחו בשטח היו חייבים לזהות שגם אם אסעד מתנגד למעצר ולתפיסתם הוא נראה תחת השפעת אלכוהול, דרך הפעולה שבחרו, באיזוק הקשיש וסגירת פיו בפלנלית, אינה תואמת בשום דרך את גילו, מידת המסוכנות שלו והעמידה של הכוח במשימה.
האדישות שגילה הכוח חצי שעה לאחר מכן, כאשר שחררו את אסעד וזה נשאר שכוב על הרצפה, במה שנראה היה לכוח כשינה עמוקה, היא מצמררת בצורה בלתי נתפסת. גם כאן שוב עולה אותה שאלה שאיש לא שאל באותו לילה: אם זה היה סבא או אבא שלי, איך הייתי נוהג? האם הגיוני וסביר שאדם מבוגר, לאחר עימות פיזי, יישאר לישון בלילה קר על האדמה, מבלי שמישהו יבדוק את מצבו הבריאותי? זה לא רק עניין של ערכי צה"ל אל מול הצד השני, זו גם שאלה שכל אדם מחויב לה כדי לשמור על חוסן נפשו. לו האירוע היה מסתיים בכך שאסעד אכן היה מתעורר לאחר כשעה וחוזר לביתו לבד, סביר להניח שהאירוע לא היה מגיע לכדי תחקיר מבצעי ואולי כאן בדיוק מסתתרת הבעיה.
לפני שש שנים, בעיצומו של גל טרור בודדים ביהודה ושומרון, ערכתי ראיון בגלי צה"ל עם מי שהיה אז מח"ט עציון רומן גופמן, כיום תת־אלוף ומפקד אוגדה שנחשב לאחד ממפקדי השדה המשימתיים ביותר בצבא. בגופמן אין צורך לחשוד בחוסר אגרסיביות ובהיעדר חתירה לעמידה במשימות צבאיות. באותה תקופה, לא פעם, המחבלים שיצאו לבצע פיגוע היו צעירים מאוד, בהם גם נערים בני 14־15 ולמטה מזה.
באותו ראיון גופמן דיבר על הציפיות מהלוחמים שקודם כל כמובן יסירו את האיום, ושכאשר צריך להרוג, אין ללוחם כל ברירה אחרת. זה תפקידו. אבל גופמן גם היה ער לשיח מתלהם ברשתות החברתיות שמייתר לכאורה שיקול דעת בכל מקרה שזוהה צעיר עם סכין. גופמן ומפקדים אחרים הבינו היטב שגם באירועים מבצעיים מוצלחים ובסיכול פיגוע, הם צריכים להתמודד עם החוסן הנפשי של הלוחמים שהיו באירוע ועם צלקות שעשויות להופיע מאוחר יותר: "גם כשמדובר בלוחמים שסיכלו ומנעו פיגוע גדול, לא פעם מסתתר אתגר פיקודי משמעותי. הכל קרוב, מוחשי, האירועים קצרים, ואת גופת המחבל רואים בעיניים. לעתים הוא גם צעיר מאוד, לפעמים בגיל האח או האחות הצעירים בבית".
המפקדים הבכירים, הוסיף גופמן, ערים לכך ומעודדים את החיילים לדבר על הכל: "הרבה יותר קל לנטרל מחבל מטווח של 300 מטר, הרבה יותר קשה כשהאיום מתנפץ עליך בטווח אפס, והרבה יותר קשה כאשר אתה רואה ילדים מחבלים נארזים בשקיות ונלקחים באמבולנסים".
לגופמן, כמו לכותב שורות אלה, אין ספק בצדקת הדרך במאבק בטרור, שצריך להיות נחוש, אבל לצד זאת תהליכים של דמוניזציית הצד הפלסטיני מאיימים גם עלינו כחברה ערכית.
הלייזר של בנט
במערכת הביטחון זעמו השבוע על דבריו של ראש הממשלה נפתלי בנט בכנס המכון למחקרי ביטחון לאומי: "כבר בתוך כשנה צה"ל יכניס לפעולה מערכת יירוט באמצעות לייזר. בהתחלה באופן ניסיוני ולאחר זמן באופן מבצעי. בתחילה בדרום ואז במקומות אחרים. זה יאפשר לנו, בטווח הבינוני־ארוך, להקיף את ישראל בחומת לייזר שתגן עלינו מטילים, רקטות, כטב"מים ואיומים אחרים, ולמעשה תיקח מהאויב את הקלף החזק ביותר שיש לו נגדנו". דברים ברוח דומה אמר בנט בשבוע שעבר בראיון לבן כספית מעל דפים אלה.
הנאום הוביל לכותרות גדולות שמהן לכאורה ניתן היה להבין שבתוך שנה הלייזר כבר כאן – וגרם למצג שווא לציבור, לתעשיות הביטחוניות וכלפי השותפות האסטרטגיות שלנו, שבוודאי הופתעו נוכח עיתוי הפרסום. הדברים שאמר בנט על פרויקט הלייזר כל כך בעייתיים, עד שקשה אפילו להחליט מאיפה להתחיל: חוסר דיוק, שגיאות גסות, חוסר תיאום מול משרד הביטחון וניפוח של המציאות.
במערכת הביטחון ראו בכך מהלך יחצני שמטרתו לקטוף קרדיטים, מהלך פוליטי שמקדים את זמנו ומאוד לא מדויק בפרטים. למען הסר ספק, מדובר במיזם חשוב ביותר, וכבר היום, בכל הנוגע ליכולת הלייזר החשמלי, ישראל היא פורצת דרך ובהחלט יש לנו במה להתגאות. כבר לפני כשנתיים דיווח משרד הביטחון על פריצת הדרך הטכנולוגית ולאחרונה נפרצה משוכה טכנולוגית נוספת, כזו שסבורים אצלנו שתאפשר בעתיד התמודדות גם עם טילים ארוכים וכבדי משקל. אבל יעבור זמן רב עד שתהיה יכולת מבצעית כזו, שאולי תוציא את החשק לצד השני באיראן, בחיזבאללה ובחמאס להשקיע את כוחו בבניית מערכי רקטות מפלצתיים.
שני פרויקטים נמצאים על סדר היום. אחד מובל על ידי חברת רפאל, לייזר יבשתי כמשלים וכחלק מכיפת ברזל שמכונה "מגן אור". השני אווירי, שמובל על ידי אלביט, שמתוכנן בעתיד להיות מופעל באמצעות כלי טיס בלתי מאוישים. אין ספק לגבי חשיבות הפרויקט, אבל צריך לדייק. הדרך להיתכנות מבצעית ברמה בסיסית ארוכה ותימשך כשלוש שנים, וזה כאשר מדובר על הפרויקט הקרקעי. בדרך יש הרבה מאוד סוגיות לפתור, בהן גם שאלות בטיחות כבדות משקל בהפעלת קרן לייזר עם עוצמות מסוג זה כלפי מטרות בשמיים.
הפרויקט האווירי אמור להיות פריצת דרך של ממש. האמריקאים, למשל, זנחו לפני יותר מעשור פרויקט ענק עתיר משאבים של מערכת הגנה המבוססת על לייזר כימי שהותקנה על מטוס תובלה ענק של בואינג. היום כבר מדברים על כטב"מים קטנים שיספקו מענה פרקטי הרבה יותר.
מי שטוען כי ישראל לקחה את הפנייה הלא נכונה בכיפת ברזל, שוכח שבעבר טכנולוגיית הלייזר עוד לא הייתה בשלה ועברה מהפכה בשנים האחרונות, וגם בתרחיש האופטימי יעבור עוד זמן משמעותי עד שניתן יהיה להסתמך על הלייזר כפלטפורמה מובילה. החזון כמובן חשוב, ובמערכת הביטחון ובתעשיות מאוד מאמינים שזה הדבר הבא. סביר להניח שכבר בשנה־שנתיים הקרובות יבוצעו הצבות בשטח כדי לבחון את היכולות, אבל מכאן ועד התמונה הלא מדויקת אשר שרטט בנט השבוע, המרחק גדול.
כשר ביטחון הוא מיהר להכריז על יציאת האיראנים מסוריה, על ירידה בהיקף ירי הרקטות מאז נכנס לתפקיד, ועכשיו באה האמירה הנמהרת הנוכחית. יש חשיבות רבה לאמירות של ראש ממשלה פנימה והחוצה, אך לא הכל פוליטי, ולא כל דבר צריך להיות קשור למינוף ולקרדיט. בעניין הזה טעה ראש הממשלה בגדול, וחבל.