טוב שהמושג "ועדת חקירה ממלכתית" לגבי פרשת הפריצה לטלפונים, מתחיל להתבסס בציבור וגם בממשלה. זה זמן מה נדרשת חקירה חיצונית נוקבת להתנהלות המשטרה והפרקליטות – מאז הכשרת הפריצה לטלפונים של אפי נוה שהובילה הדס שטייף מגלי צה"ל, ועוד יותר מאז שהתברר מה נעשה לניר חפץ בחקירה. לכאורה כמובן.
בשני המקרים המשטרה הייתה המבצעת, אבל קו ברור הוביל לצמרת הפרקליטות, במיוחד למי שהיה אז פרקליט המדינה, שי ניצן. שתי הפרשיות המחישו שגורמים בכירים במשטרה ובפרקליטות חוצים גבולות ואין להם מעצורים. אלו פרשיות שצריך היה מזמן לחפור בהן לעומק בידי גורם חיצוני בעל מלוא הסמכויות, לתפוס כל חומר ולהסיק כל מסקנה, ללא הנחות סלב.
חוסר המעצורים הבוטה בשתי הפרשות ההן ממחיש עד כמה אי אפשר להפתיע אותנו עכשיו, אם יתברר שאכן הייתה השתלטות בלתי חוקית על טלפונים של חשודים. בין שמדובר בחקירות נתניהו, ובין שמדובר בפריצה לטלפונים של מנכ"לי משרדים ממשלתיים וראשי ערים. קיים חשש כבד שגורמי אכיפה בכירים התעלמו מהחוק ומאמות מידה בסיסיות של דמוקרטיה, כתוצאה מעודף כוח. אם בגלל תחושת צדק קדושה מסוכנת בפני עצמה, ואם ממניעים פוליטיים פסולים.
העובדה שעד היום הסתמכנו רק על מה שמסרו לנו המשטרה והפרקליטות, היא לא יותר מפתטית. מי שמזמן לחקירה ללא עילה חוקית מאהבת של חשוד, רק כדי לנסות לשבור אותו, מי שמעז להכשיר פריצת פישינג של עיתונאית לטלפונים שקיבלה מהגרושה של חשוד אחר, מסוגל לכל. בוודאי שאין לו בעיה להשתלט על טלפונים של חשודים ללא צו של שופט. לכן ברור שהמשטרה והפרקליטות הן האחרונות שניתן להפקיד בידיהן את החקירה עכשיו. אפילו אסור לערב אותן בבדיקה, שהרי בכירים מהמשטרה והפרקליטות הם החשודים המרכזיים.
לכן, הבדיקה שהוחלט עליה השבוע, גם אם היא מובלת על ידי יועצת משפטית שמונתה זה עתה, ומערבת מומחים מהשב"כ והמוסד שלא נגועים, היא ממש לא מספקת. ועדת חקירה ממלכתית חייבת לקום ועליה להגיע לעובדות ללא מגבלות ומשוא פנים. עליה להסיק מסקנות ואם צריך, להוביל להעמדה לדין. וכמובן להגדיר המלצות ברורות לגבי העתיד.
אין השלכות
יכול להיות שעצם התהליך, שלא לדבר על הממצאים, יניבו נחמה וסיפוק לבנימין נתניהו ותומכיו. אם כי אסור לשכוח שרוני אלשיך ושי ניצן מונו על ידי נתניהו עצמו. ניצן מונה בניגוד לאזהרות וההפצרות של רבים בימין, שכבר אז טעמו את חוסר המעצורים המגמתי שלו. אבל מהותית, הממצאים והמסקנות של החקירה לא יכולים להשפיע על המשפט המתנהל נגד נתניהו.
הראיות בתיק 1000, שהוא תיק שוחד במהותו, אינן שנויות במחלוקת למעשה, והן מוכחות ללא קשר להאזנות ולפריצות. תיק 2000, שלמרות חומרתו הציבורית להערכתי אין בו פליליות, נבנה על הקלטה שביצעו אנשי נתניהו עצמם.
ותיק 4000 בנוי על מסמכים, עדים שהעידו מרצונם, ושני עדי מדינה שגם אם האזינו להם או חקרו אותם באופן פסול, הם חתמו על הסכמים שהם חייבים לכבד. הראיות היחידות שעשויות להיפסל הן תוצר של האזנות סתר, ותיקי נתניהו לא מתבססים על ראיות מהסוג הזה. לכן, חוץ מתחושת שמחה לאידם של הציידים שלו, לא צפויה לנתניהו תשועה מפיצוץ פרשת הטלפונים.
התשועה הנדרשת היא לדמוקרטיה הישראלית ולכולנו האזרחים. כל כך הרבה זעקו בדבר סכנה חמורה שנשקפת לדמוקרטיה מההתנהלות של נתניהו וסביבתו, במיוחד מחו נגד האופן שבו הוא ניסה להשמיד כל גורם ממלכתי שטיפל בעניינים שלו. אבל פרקליט מדינה, מפכ"ל, עורכי דין וחוקרי משטרה שמצפצפים על החוק כדי לתפוס את הרעים בעיניהם, מסוכנים לדמוקרטיה לא פחות.
מהבחינה הזו, אם תוקם ועדת חקירה ממלכתית שתנקה את תעלות הביוב ותקבע אמות מידה טובות, ייצא שדרמת נתניהו מספקת לדמוקרטיה הישראלית תרופה וחיסון חשובים. תרופה כנגד ראש ממשלה חסר מעצורים וחיסון מול פרקליטות ומשטרה משוללות קווים אדומים.
בחזרה למאי 1940
צריך לשוב לאותם 25 ימים גורליים בחודש מאי 1940 שבהם נקבע גורל העולם החופשי, כדי להבין את עומק המשבר וגודל הסכנה שנשקפים לנו היום. אלו אותם 25 יום שחלפו מאז שמונה ווינסטון צ'רצ'יל לראש ממשלת בריטניה, עד שהוא הצליח לגבש את המנהיגות שלו ולטאטא את שארית הרפיון והתבוסתנות של מתנגדיו הפוליטיים.
25 ימים שבהם התגבשה רוח מנהיגות הברזל שניצחה לימים את הנאצים והיפנים, שעיצבה את אופי העולם החופשי מאז.אלא שהרוח החלשה והמסוכנת של יריבי צ'רצ'יל, מהליפקס ועד צ'מברליין, חזרה לנשב בעוז בשנים האחרונות בבירות העולם – ומסכנת את כולנו.
את אותם 25 יום מנתח הסופר אנתוני מקארטן בספר "שעה אפלה", שהתפרסם בארץ בשנה האחרונה והפך לסרט תחת אותו השם. איפה האתגרים של מנהיגי ארה"ב ואירופה של היום לעומת אלו של ההנהגה דאז, ובמיוחד צ'רצ'יל.
צרפת עמדה ליפול תחת מתקפת הבזק הגרמנית, כמעט מחצית אירופה כבר נכבשה על ידי היטלר. צ'רצ'יל נבחר כמועמד של אין ברירה, לנוכח כישלון מדיניות הפייסנות מבית נוויל צ'מברליין ודומיו. בינתיים כמעט כל הצבא הסדיר הבריטי היה לכוד בצרפת בסכנת הכחדה, עד לחילוץ ההרואי מדנקרק, כשבהמשך הגרמנים עמדו לפצוח בקרב על בריטניה.
ואף שכל הניתוחים והאזהרות של צ'רצ'יל משנות ה־30 התממשו, ואף שמדיניות פיוס הרודנים הובילה לקטסטרופה במקום ל"שלום בימינו", לא פסק הניסיון ללכת באותה דרך עקומה. צ'רצ'יל עמד תחת חתירה מתוך הקבינט בהובלת הלורד אדוארד הליפקס, שר החוץ שנכפה עליו. הליפקס, בתמיכת ראש הממשלה הקודם צ'מברליין, ניסה עדיין לזחול למו"מ מול מוסוליני, כדי לשדר מסרי ידידות להיטלר. מסרים שיכירו בכיבוש הנאצי על מחצית אירופה ויחלקו את העולם.
כל בר דעת כבר הבין שגישה כזו רק תוביל לשעבוד של בריטניה ועדיין, ה"פייסנות" לא תמה. ב־25 הימים הללו הוכיח צ'רצ'יל את מנהיגותו, כאשר הצליח, בין היתר, לגבש רוב בממשלה ובפרלמנט ששם קץ לרוחות הכניעה. ההמשך נכתב בדברי ימי העולם, שהצליח כך להישאר חופשי.
את הלקח הזה שכחו ג'ו ביידן ומובילי הממשל הדמוקרטי בארה"ב, כמו גם הממשל החדש בגרמניה ודומיו בבירות אירופה. כך, קו ישר עובר בין שיחות ההתרפסות מול האיראנים והבריחה המבישה מאפגניסטן, לבין הניסיונות של ולדימיר פוטין וראשי הממשל הסיני לדחוק את ארה"ב ואירופה עוד ועוד. פוטין מחמם את הגזרה באוקראינה ומאיים על המדינות הבלטיות רק כיוון שהוא יודע שאין בארה"ב ובאירופה מי שיעצור אותו. בדיוק כמו היטלר מול הליפקס וצ'מברליין.
כמו לפני 82 שנה, אי־היציבות והאיום על העולם החופשי נעוצים בהלכי רוח והנהגה שמעוותים את מושג השלום ולא מוכנים לשלם מחירים כדי להגן על החופש והדמוקרטיה. בכך הם משחקים בכללי המשחק האידיאליים עבור הרודנים שעומדים מולם.
לכן הגיע הזמן לשלוח את מנהיגי ארה"ב ואירופה לשנן מחדש את אירועי ערב ותחילת מלחמת העולם השנייה, לחזור לנורמות של ווינסטון צ'רצ'יל ובכך לשמור על כולנו.