אומרים שחוסנה של חברה נמדד ביחסה לחלשים ביותר, וגם בימים אלה אני רוצה להאמין שזה המצפן שמתווה את דרכה של מדינת ישראל. לרגעים נדמה שהלכנו לאיבוד, שהפקרנו, הזנחנו והפרטנו את הטיפול באנשים שזקוקים לסעד וחסד. במקום לשמוע את זעקתם של החלשים, השתקנו אותם באמצעים של אקוסטיקה בירוקרטית, עד כדי כך שהיו מי שנכנעו וביקשו לשים קץ לחייהם.
סיפורה של ת' מבאר שבע ששמה קץ לחייה השבוע הוא סיפור מורכב, שמשלב פגיעות מיניות, מחלת נפש, ניצול ובעיקר מספר את הסיפור של מערכות הרווחה בישראל, שאינן יודעות לתת מענים דיפרנציאליים, הוליסטיים מותאמים. מי שלא "עומד" בקריטריונים המוגדרים יכול למצוא את עצמו לבד מול מערכות אטומות. במקרה של ת', מורכבות הבעיה שממנה סבלה לא אפשרה לרבים מאלו שביקשו לעזור לה להעניק סיוע שמותאם לטראומה שחוותה, דבר שיכול להיות שאפילו הזיק לה והחריף את הבעיה.
לכולם היה נוח להאשים את השוטר בכך שת' בחרה לשים קץ לחייה. השוטר שהתייחס אליה באופן מזלזל, משפיל ופוגעני כשהתקשרה לבקש עזרה, והרופא שסירב לאשפז אותה, הם אלה שאשמים בטרגדיה הנוראית. הכנו תרנים בכיכר הפייסבוק ותלינו אותם בפסטיבל תקשורתי מפואר, שהרי נמצאו האשמים וכעת נוכל כולנו להמשיך לחיות בשלום את חיינו בחברה נטולת הפגמים שלנו.
צר לי להרוס את החגיגה, ואיני מבקשת לכתוב דבר אחד טוב על השוטר, שאין ספק שאינו ראוי לתת שירות ציבורי, אבל להטיל עליו את האשמה ולהתעלם מהכשל המבני של מערכות הרווחה, רק מרחיק אותנו מהמסקנות שצריכות להתקבל אחרי האירוע הטרגי הזה. בין המקרה של ת' לפרשת ההתעללות החמורה שנחשפה במעון "בני ציון" בראש העין יש חוט מקשר, והוא מוביל לשירותים שמערכת הרווחה מעניקה לצרכניה.
צרכנים חלשים, בלי לובי, בלי יכולת להביע מחאה ולהפעיל לחץ כדי להוביל לשינוי. ההתעללות החמורה שעברו החוסים ב"בני ציון" היא מהקשות שנחשפו בישראל, שילוב של אכזריות ורוע שאינם יודעים גבולות.
אחסוך מכם את התיאורים הקשים של מאות אירועי ההתעללות שעברו חסרי הישע מתחת לאפה של ההנהלה, מבלי שאף אחד ישמע את זעקת הכאב שהשמיעו. הורים ומשפחות שלא נרדמות בלילה, כשהבינו ששלחו את בנם חסר הישע לחזית בלי הגנה, למקום אפל. האירוע הזה חידד לי את הקונפליקט שליווה את סבתי, שעד יומה האחרון התלבטה אם לשלוח למוסד את בנה, בעל הלקות השכלית, שמא מישהו ינצל את חולשתו ויפגע בו. מצד אחד ההבנה שיש מסגרות שיכולות להיות טובות יותר עבורו, לצד החשש הנוראי, שהפך למציאות קשה מנשוא למשפחות החוסים מ"בני ציון".
במעונות רבים בישראל ישנם חוסים שמקבלים טיפול ראוי, צוות מסור שרואה בעבודתו שליחות למרות תנאי העסקה ושכר שאינם הולמים את העבודה המאתגרת. אבל ישנו משהו לקוי בשיטה של ההפרטה ושל המכרזים, שניסוחם הופך את החוסה ליחידת רווח כלכלית, דבר שמוביל בסופו של דבר גם למקרים הקשים האלה. היעדר משאבי פיקוח של משרד הרווחה ונוכחות דלילה של צוות הנהלה בשעות הלילה הינם כפרצה הקוראת לגנב.
רפורמת חיים בקהילה
מרכזי חוסים עם עשרות דיירים, הם דבר שהולך ונעלם במדינות המתקדמות בעולם. גם בישראל בשנת 2011 הוחלט בוועדת מומחים שהקים שר הרווחה דאז יצחק הרצוג, לסגור בתוך עשר שנים את כל המסגרות שבהן מתגוררים יותר משישה אנשים עם לקות שכלית. אמנת האו"ם לזכויות אנשים עם מוגבלות, שישראל חתומה עליה, כמו גם הניסיון המצטבר בעשורים האחרונים בעולם, הובילו לעמדה העקרונית ש"כל אדם עם לקות שכלית יכול לחיות בקהילה, בכפוף לקבלת שירותים הולמים". כולם זכאים לחיות כך – גם בעלי "התנהגויות מאתגרות".
יותר מעשר שנים אחרי, נדמה שדבר לא קרה. אלפי אנשים עם לקות שכלית מתגוררים במוסדות סגורים, הרחק מהעין הציבורית. רוב החוסים שחיים בישראל מחוץ לביתם מתגוררים במסגרות המוניות של יותר מ־60 איש. לעומת כמה מאות מהם שחיים בדירות קטנות, של עד שש נפשות.
מעצם טבעה, הסיכוי ליהנות מתמיכה גדול יותר במסגרת קטנה. המדינה, יש לציין, משקיעה משאבים רבים בתחום, מאות מיליוני שקלים בשנה. על כל אדם שמגיע למעון לאנשים עם מוגבלויות, משלמת המדינה 15־17 אלף שקל בחודש. אבל הכסף, מסתבר, הולך למעונות הגדולים, במקום לייצר את האלטרנטיבה של חיים בקהילה.
רשימת האשמים בנושא הזה ארוכה ומשתרעת על פני שנים, אבל נדמה שכעת יש מי שמבקש לתקן. יכול להיות שסיפורו האישי של יאיר לפיד, אבא של יעלי, ילדה עם מוגבלות, יהיה זה שיוביל לשינוי המתבקש, כדי שמקרים כמו אלו שנחשפנו אליהם בסיפור המזעזע של מעון "בני ציון" יחדלו מלהתקיים.
בימים אלה ובאיחור של יותר מעשור, מקדם משרד הרווחה בראשות השר מאיר כהן חוק לשילוב אזרחים עם מוגבלויות בקהילה. במסגרת החוק תגובש מעטפת שירותים שתאפשר חיים עצמאיים בקהילה, עם שירותי תמיכה וסיוע מהמדינה, אך גם תקציב אישי שיוכלו לנצל כרצונם. עלות יישום החוק מוערכת ביותר מ־2 מיליארד שקל בחמש שנים הקרובות, ועתה נותר לקוות שיצליחו לדלג על המכשול התקצבי ולהוביל ליישום הרפורמה. זוהי חובתנו הבסיסית כחברה לאנשים שגורלם לא שפר עליהם.
ליצור הרתעה
ועד שהרפורמה המבורכת תצא לפועל, צריך לטפל בהרתעה כדי למנוע מקרים קשים של התעללות בחסרי ישע, אבל לצערי ישנו פתרון חקיקתי שתקוע משיקולים פוליטיים. לפני כשנתיים וחצי, בתגובה לפרשת הגננת המתעללת כרמל מעודה, הגיש חבר הכנסת אופיר כץ מהליכוד תיקון לחוק העונשין הקיים. לפי הצעת החוק, העונש המזערי של כל מי שיורשע בעבירה של התעללות בקטין או בחסר ישע, יהיה מאסר בפועל שלא יומר בעבודות שירות. כלומר כלא.
פקידות משרד המשפטים התנגדה לחוק נחרצות וגם השר דאז אבי ניסנקורן, אבל בעקבות מאבק תקשורתי וציבורי עבר החוק בקריאה טרומית ברוב חסר תקדים של 89 ח"כים. בכנסת הנוכחית חבר הכנסת כץ ביקש דין רציפות על החוק, שאושר, אך החוק ממתין לעלות לקריאה שנייה ושלישית. הממשלה לא מקדמת את החוק משיקולי מאבקי כוחות של קואליציה ואופוזיציה, ונכון לעכשיו הפוליטיקה מנצחת וחסרי הישע סובלים.
מדד החוסן החברתי שלנו תלוי במאמצים ובמשאבים שנשקיע כחברה, כדי לסייע לחוליות החלשות בשרשרת. מערכות הרווחה מוכרחות לשפר את השירותים שניתנים לצרכניה, גם כשקולם אינו נשמע. על המדינה לספק משענת בטוחה לאנשים עם לקויות ומוגבלויות ומשפחותיהם. יש להאיר את הפינות החשוכות בחברה הישראלית ולא להסתיר אותן מן העין.