מכירים את ההסברים שמשמיעים נציגי השמאל בממשלה, בכנסת ובארגונים שונים, נגד חוק האזרחות? שמעתם את הטענות שלהם על כך שמניעת האפשרות לאיחוד משפחות כאן, אצלנו, בין בני זוג שאחד מהם ישראלי ואחד פלסטיני, פוגעת בזכויותיהם, ופוגעת באהבה, ומפלה ולא הוגנת, ובכלל שצריך להפסיק להתייחס אל כל פלסטיני כאל פצצה מתקתקת, ושצריך להפסיק להפחיד אותנו כל הזמן עם טרור ופיגועים?
ובכן, אם הטענות הללו דיברו אליכם, ואם אתם לא מבינים עדיין כמה דחוף להעביר את חוק האזרחות, עם מכסות ברורות ומוגבלות ושקופות של פלסטינים שייכנסו לכאן במקרים הומניטריים חריגים מדי שנה, הרי שאתם מוזמנים לקרוא את הנתונים שייחשפו כאן.
הסיפור הזה הוא סיפורם של ערבים ישראלים שנולדו למשפחות שבהן אחד מבני הזוג הגיע מהרשות הפלסטינית, ושההזדהות עם הפלסטינים הביאה אותם לנקוט פעולות אלימות נגד יהודים, כאן, בערים המעורבות, בפרעות שנערכו בחודש מאי האחרון במהלך מבצע שומר החומות. אפשר לעבור מקרה־מקרה. הנתונים מדהימים. כמעט בכל אירועי הטרור הבולטים של ימי הפרעות בלוד וברמלה מעורבים צאצאי "איחוד משפחות".
זה סיפורם של שלושה מהנאשמים ברצח של יגאל יהושע הי"ד, שהותקף באבנים בלוד. שלושתם בני משפחות שיש להן פלג פלסטיני. שניים מהם בנים לאב שיש לו אישה פלסטינית. נאשם שלישי הוא בן לאם פלסטינית.
זה גם סיפורם של שלושה אחים, שהכינו עשרות בקבוקי תבערה, וחברו לאחרים במטרה להצית בשעת לילה בניין מגורים בשכונת חב"ד בלוד ולשרוף את היהודים שישנים בו. ההכנות לפיגוע הזה כללו סיורי הכנה בשטח, רכישת אופניים חשמליים לצורך הגעה שקטה והימלטות מהירה, הצטיידות במכשירי קשר והצבת תצפיתן שידווח אם מתקרבת משטרה.
בלילה המיועד השליכו המחבלים בקבוקי תבערה לעבר פתחי הדירות, המרפסות והחלונות בבניין. בנס הצליחו הדיירים להימלט ולכבות את האש, וזו גרמה אך לנזק לרכוש. החבורה כולה הואשמה בסדרת עבירות ובהן ניסיון לרצח. אמם של שלושת האחים המחבלים הגיעה לישראל מהעיירה בית ליקיא שבנפת רמאללה.
באירוע אחר ירו שני ערבים תושבי לוד באקדחיהם, ממרחק של 10־20 מטרים, לעבר מתנדב של מד"א, ופגעו בו ברגלו. אחד מהשניים הוא בן לאם פלסטינית. השני בן לאב שנשוי לאישה פלסטינית, וכתב האישום מתאר כיצד הסתובב בשכונת מגוריו בלוד כשהוא מצויד ברובה סער מסוג קלצ'ניקוב.
שלושה אחרים, תושבי רמלה, בנים להורים פלסטינים מיהודה ושומרון, הואשמו ב"קשירת קשר לפשע בנסיבות של מעשה טרור, הצתה בצוותא בנסיבות של מעשה טרור, ופעולה או עסקה בנשק למטרות טרור", אחרי שייצרו כ־15 בקבוקי תבערה והציתו גן משחקים בעיר.
כתב אישום נוסף שהוגש מתאר כיצד הגיע סמי אבו מוסא, תושב לוד, לנקודת המשטרה בשכונת רמת אשכול בעיר. הוא ואחרים פירקו את גדרות הברזל שהקיפו מתחם סמוך לתחנה, שברו אותן, חסמו את הכביש, ויידו אבנים לעבר התחנה. הם תלשו את דגל ישראל שהיה מונף בתחנה ושרפו אותו, אחר כך העלו באש כמה עצי דקל סמוכים, ובהמשך שרפו עוד דגל ישראל שנקרה בדרכם. כתב האישום מייחס לאבו מוסא חמש עבירות של הצתה, היזק בזדון והתפרעות ממניע גזעני. אבו מוסא הוא בנה של וואפא, שגדלה ברמאללה, ושמשפחתה הרחבה מתגוררת ברמאללה עד היום.
מחויבות למאבק הפלסטיני
האם יש קשר בין האלימות של הערבים הישראלים הללו נגד יהודים, לעובדה שהם גדלו במשפחות שחציין פלסטיני? האם יש סכנה מוגברת בין מי שהם בנים לאיחוד משפחות, כלומר כאלה שמחצית משפחתם מתגוררת, חיה ופועלת ביהודה ושומרון – לבין מוטיבציית יתר לפגוע ביהודים ובמדינת ישראל? מעבר לגורמי הביטחון שמשיבים על השאלה הזו בחיוב, אנחנו חושפים כאן נתונים מטלטלים חדשים, שנאספו על ידי ארגון "ערי ישראל", ארגון חדש שהוקם בעקבות אירועי שומר החומות על ידי תושבים יהודים בערים המעורבות, במטרה לשפר את הביטחון האישי, לחזק את החוסן הקהילתי ולהיערך לקראת סיבוב נוסף, שנדמה שהשאלה איננה אם יגיע אלא מתי בדיוק זה יקרה.
אנשי הארגון הזה עברו על כל רשימת הערבים שנעצרו בעקבות הפרעות במאי האחרון, ועל כל כתבי האישום שהוגשו בעקבותיהם, ומיפו אותם במטרה לבדוק כמה מהם ילדים למשפחות שקיבלו ממדינת ישראל אישור לאחד כאן, אצלנו, בין בן זוג ישראלי לבת זוג פלסטינית. בהמשך הם גם בדקו את דפי הפייסבוק של המשפחה המורחבת, כדי לראות עד כמה זו מחויבת, על שני צדדיה, ל"מאבק הפלסטיני".
לטובת המחקר הזה, עברו אנשי "ערי ישראל" על למעלה מ־120 תיקי מעצר וכתבי אישום של ערבים שנעצרו בחשד לביצוע מעשי אלימות וטרור בלוד וברמלה בלבד. מי שלא הבין עד עכשיו מה עושה יבוא הפלסטינים לישראל, במסגרת הקרויה "איחוד משפחות", כדאי לו לקרוא היטב את המספרים. כ־60% מהעצורים בחשד לפגיעה באזרחים יהודים ו/או בכוחות הביטחון בפרעות מאי האחרון, קשורים בקשרים משפחתיים עם פלסטינים שהגיעו לכאן במסגרת איחוד משפחות.
כשמדובר בכתבי אישום שהוגשו אחרי החקירה, המספר מגיע לכ־63%. ברובם המכריע של המקרים מדובר בקרובי איחוד משפחות מדרגה ראשונה, בילדים לאב או לאם פלסטינים. במקרים מעטים מדובר בקרבת משפחה במעגל אחד רחוק יותר. בהמשך נראה שמדובר בנתון זהיר במיוחד, ושהמספרים האמיתיים גבוהים עוד יותר.
למה אמא שגרה בלוד, שנשואה לערבי ישראל ושמקורה בשכם, מעלה את הסיכוי שבנה יהיה מעורב בפעילות נגד יהודים? פשוט מאוד. ילד שנולד לאמא כזו, גדל למשפחה שאחוז ניכר ממנה פלסטיני. יש לו סבא וסבתא פלסטינים. יש לו דודים ודודות פלסטינים. יש לו משפחה רחבה פלסטינית. הקרובים הפלסטינים הללו חיים במקום אחר, מנהלים ביומיום שלהם מלחמות אחרות, ועבורם מדינת ישראל – זו שבן המשפחה הישראלי שלהם חי בה, ולומד בה, ומתפרנס בה, ומשלם לה מסים, ומקבל ממנה קצבאות – היא האויב. לא פעם בני המשפחה הישראלים נודדים הלוך ושוב בין האגף הישראלי לאגף הפלסטיני, ונחשפים במינון גבוה לתכנים הלאומניים שמקדשים את המערכה נגד מדינת ישראל ואזרחיה היהודים.
רוצים עוד דוגמה למשפחה כזו? קחו את משפחת חסונה מלוד, שאותה מכיר כל מי שצורך כאן תקשורת. מוסא חסונה, אחד מבניה של המשפחה, נהרג בתחילת הפרעות בשומר החומות מירי הגנה של יהודים, כשחסונה היה בתוך קבוצה שתקפה את השכונה שלהם באבנים גדולות ובבקבוקי תבערה. כמה מהחשודים בירי נעצרו בתחילת הדרך, ובסופה נסגרו התיקים נגד כולם.
רגע אחרי האירוע הזה, התגייסה שורה של כלי תקשורת כדי לספר על משפחת חסונה האומללה, שרוצה לחיות את חייה בשקט ובדו־קיום, שהאלימות והטרור זרים לה, ושהיהודים הרעים פגעו בה על לא עוול בכפה. עבר מעט זמן עד שהתבררה התמונה המלאה, והתמונה הזו מתארת משפחה שנטועה עמוק ברשות הפלסטינית ושידיה רב לה בפעילות טרור נגד יהודים.
כמה ימים אחרי שנהרג מוסא, במהלך אותה התקפה נגד השכונה היהודית, השתתפו אחיו איוב ושלושה מבני דודיהם בהתפרעות אחרת נגד יהודים בעיר. כתב האישום שהוגש נגדם מפרט יידויי אבנים, הכנת בקבוקי תבערה, הצתת שמונה מכוניות של יהודים, החזקת נשק ושימוש בנשק חי נגד יהודים. שני קרובי משפחה נוספים שלהם, גם הם מלוד, הורשעו לפני שני עשורים, אחרי שסייעו למחבלת מתאבדת.
משפחת חסונה מסתבר, מחולקת בין לוד לרמאללה. חלקה ישראלי, חלקה פלסטיני. האגף הפלסטיני, זה שברמאללה, הניב גם הוא בעבר כמה מעשי טרור. אמא של מוסא חסונה שנהרג, ושל אחיו איוב שנגדו הוגש כתב אישום, נולדה ברמאללה. בן הדוד שלהם, שנעצר גם הוא בחשד לביצוע טרור, אף הוא בנה של פלסטינית, גם היא ככל הנראה מרמאללה. בן דוד אחר, שנעצר גם הוא, הוא בן של אמא נוספת, שגם היא נולדה ברמאללה והגיעה אלינו כדי להתאחד עם גבר ישראלי. גם שני בני הדודים שלהם, אלה שהסיעו בעבר את אותה מחבלת מתאבדת והורשעו, הם בנים להורים שמקורם ברשות הפלסטינית.
זהו גם סיפורו של ע', בן 17, שהשליך בקבוק תבערה לעבר מתנ"ס שיקגו שבשכונת רמת אשכול בלוד ונעצר אחרי שנמלט אל מסגד סמוך. אבא של ע' נולד בעזה. בשנת 1998 הוא נשא לאישה אזרחית ישראלית תושבת לוד, לימים אמו של ע'. בשנת 1999 אושרה בקשתו לאיחוד משפחות, ומאז ועד 2007 הוארך ההיתר שניתן לו משנה לשנה.
במרץ 2008 נערך לו שימוע, שבו נמסר לו כי לא יוכל עוד להאריך את שהייתו בישראל "נוכח קשריו וקשרי בני משפחתו לפעילי טרור ומעורבותם בפעילות טרור", כפי שציין בית המשפט באחד ההליכים בעניינם. האב ערער לבית המשפט לעניינים מנהליים, ובנובמבר 2009 נדחה ערעורו. בינואר 2010 דחה השופט אשר גרוניס, בבית המשפט העליון, את בקשתו להישאר כאן עד לסיום ההליכים ולהכרעה סופית בעניינו. לפי צילום שהעלה לרשת החברתית יחד עם בנו, אחרי שזה השתחרר ממעצרו, נראה כי למרות הכל האב עדיין נמצא איתנו פה. כך או כך, מדובר במשפחה עם אוריינטציה פלסטינית ברורה. איך והאם זה השפיע על הילד? תשפטו לבד.
התססה לאומנית
הסיפורים שהובאו כאן מהווים דוגמאות קטנות בלבד לסדרה ארוכה הרבה יותר. ממש כמו שהמספרים המלמדים שכשני שלישים מהנאשמים בעבירות אלימות וטרור נגד יהודים גדלו ב"איחוד משפחות" אינם מעידים עד הסוף כמה רחבה הבעיה. למה? משום שבחישוב הזה לא הובאו בחשבון מי שביצעו פעולות טרור בעבר, ולא הובאו בחשבון מי שנעצרו על רקע חשד שהשתתפו במעשי אלימות בשומר החומות, וחקירתם, שלא הצליחה להניב כתב אישום בהקשר הזה, בשל קשיים ראייתיים, הניבה כתבי אישום אחרים שקשורים לעבירות של טרור ושל נשק.
כך לדוגמה ע', בן לאם שהיא ילידת הרשות הפלסטינית, שבמהלך שומר החומות נעצר בחשד למעורבות ב"התפרעויות אלימות, לרבות תקיפת שוטרים ממניעים גזעניים ועוינים", כפי שכתב בית המשפט בדיון על הארכת מעצרו. על הדרך, תוך כדי חקירה, התברר שהוא מחזיק בביתו רובה מסוג M16.
כמו ע', כך גם א', שנעצר במהלך אירועי האלימות ברמלה בחשד למעורבות ב"התפרעויות קשות, זריקת אבנים, בקבוקי תבערה, ונדליזם", ושתוך כדי חקירתו נמצאו במכשיר הטלפון שלו תיעודים שלו כשהוא מסתובב חמוש בשכם, פעם אחת כשהוא מצויד ברובה קרבין, פעם אחרת כשהוא עם M16. א' הוא בן להורים שנולדו וגדלו שניהם ברשות הפלסטינית.
אלה, כאמור, שתי דוגמאות, והן לא יחידות, לכאלה שאפילו לא נספרו בחישוב הזהיר של "ערי ישראל", משום שחרף מעצרם כחשודים באלימות נגד יהודים באירועי מאי האחרון, בסופו של דבר הוגשו נגדם כתבי אישום בגין עבירות מימים אחרים.
כאן חשוב להוסיף הערה חשובה. כשאנחנו בודקים את נזקו של איחוד המשפחות רק במשקפיים של מספר המפגעים ומספר הפיגועים שהולידה החתונה הזו, אנחנו לוקים בהערכת חסר של התופעה המסוכנת הזו. הבדיקה הזו אומנם קלה יותר למדידה, אלא שהיא לא מביאה בחשבון את התרומה של הפלסטינים שאנחנו מייבאים לכאן להקצנה של השיח האנטי־ישראלי ברחוב הערבי בלוד או ברמלה, והיא לא יודעת לחשב את משקלה של ההתססה הלאומנית נגד יהודים, שהפלסטינים המקומיים שלנו מייצרים.
וזה רק חלק מהבעיה. אנחנו מכירים את הטענה שמשמיעים תומכי איחוד המשפחות, שלפיה מספרם היחסי של הפלסטינים שנכנסו לכאן קטן, ואלה מהווים בסך הכל שברירי אחוזים ביחד לאוכלוסייה הישראלית כולה. זו תפיסת מוטעית, משום שבאזורים מעורבים דוגמת לוד או רמלה, שבהם מרוכזת קבוצה גדולה של צאצאי איחודי המשפחות, המינון הגבוה שלהם משפיע באופן קשה וחריף, כפי שניתן לראות בשטח, ובדוגמאות שמובאות כאן.
בעיית הנגב
ההתמקדות ברמלה ובלוד בלבד נובעת ממה שהתרחש בהן במבצע שומר החומות. אבל הבעיה לא מתחילה בלוד ולא נגמרת ברמלה. בעבר חשפנו כאן את המספר הגדול של הנשים הפלסטיניות שמיובאות אל הנגב, ואת ההיקף הגדול של תופעת הפלסטיניזציה שעובר המגזר הבדואי.
לפני כמה שבועות פרסם אריאל כהנא ב"ישראל היום" את אזהרתו של רונן בר, ראש השב"כ, על רקע התופעה הזו, ואת פנייתו אל שרת הפנים איילת שקד, שממנה עלה כי כ־40% ממי שהיו מעורבים באלימות, ביידויי אבנים, בהשלכת בקבוקי תבערה ובחסימות צירי תנועה בדרום בעקבות נטיעות קק"ל הם צאצאים ל"איחוד משפחות". אלה, כך הסביר ראש השב"כ, מחוברים פחות להוויה הישראלית וקשורים יותר לנראטיב הפלסטיני.
פרסום נוסף של כהנא חשף מסמך שהציג השב"כ לממשלה, שממנו עולה כי חמאס משקיע בגיוס אזרחים ערבים ישראלים, שאחד מהוריהם נולד בעזה או ביו"ש, כדי להסתייע בהם בביצוע פעולות טרור ובאיסוף מודיעין. בחלק מהמקרים, כך דווח, פעולת הגיוס התבצעה בעת שאלה ביקרו אצל קרובי משפחתם הפלסטינים, תוך ניצול רגשי ההזדהות שלהם עם משפחתם הפלסטינית, על רקע המתיחות הביטחונית.
אם נחפש דוגמה מהימים האחרונים, נוכל ללכת אל סיפור מעצרם של ארבעה בדואים, תושבי שגב שלום, שנעצרו בחשד לתקיפת עיתונאי "הארץ" נתי יפת ושריפת רכבו, וכן בחשד להשלכת בקבוקי תבערה לעבר נקודת המשטרה ביישובם. שלושה מהארבעה הם ילדים להורה שקיבל כאן מעמד במסגרת איחוד משפחות. חלק מהם, כך לפי הודעת המשטרה, השתתפו גם באירועי האלימות במאי שעבר.
מלחמה בטרור
חוקי האזרחות – של איילת שקד, של שמחה רוטמן, של אבי דיכטר ושל צביקה האוזר – אמורים לעלות לדיון באחת מוועדות הכנסת, אחרי שצלחו את הקריאה הראשונה. הסיבה הביטחונית אומנם איננה הסיבה היחידה שבגללה חשוב לסיים את החקיקה ולסתום את הפרצה שדרכה זולגים לפה פלסטינים, אבל נוכח הנתונים, אין ספק שהיא מספיקה כדי שכל מי שחרד מפני מה שצפוי לנו כאן בסיבובים הבאים, ובשנים הבאות, יתגייס כדי לסתום אותה באופן מיידי. לא בעוד כמה חודשים. לא במושב הבא. עכשיו. כמה שיותר מהר. זו לא מלחמה פוליטית. זו מלחמה בטרור.