בדרמה שבין רוסיה לאוקראינה מדינת ישראל משחקת תפקיד קצת מוזר, לא נעים ולא נוח: התפקיד של ידיד ותיק של בני זוג הרבים ביניהם שנמצאים בהליכי גירושים. תחילה, כאשר הנתק בינה לבינו עוד לא הביא את השניים לפתחי הרבנות, עוד נהנה הידיד הוותיק מקרבתו לשני הצדדים. כל אחד מבני הזוג שמח לראותו, להמתיק איתו סוד ואף להעביר דרכו איזה מסר לצד השני.
אך הזמן עובר, הסכסוך מחמיר ולאט־לאט הופך מריב שקט למלחמה רועשת. ואז זה מגיע, והידיד הוותיק מתבקש לשלם מחיר על תחכומו ונדרש בתוקף בידי שני הנצים לבחור צד. זה בדיוק המצב שבו מדינת ישראל מייחלת לעצמה שלא להיקלע אליו.
כמו אותו ידיד ותיק, בעשור האחרון נהנית ישראל מיחסים טובים ומיוחדים גם עם רוסיה של פוטין וגם עם אוקראינה (שאיתה בנתה המדינה היהודית מערכת יחסים איכותית עוד לפני שבראשה נעמד נשיא ממוצא יהודי). במשך שנים ועל אף הזעזועים הרבים שהתרחשו בין רוסיה לאוקראינה, הצליחה ישראל ללכת בין הטיפות ולשמור על האינטרסים שלה, בלי להיגרר למלחמות לא לה ובלי להתייצב בפני הבחירה הלא רצויה – במי להביע תמיכה.
במשבר הרוסי־אוקראיני הקודם, משבר הסיפוח של חצי האי קרים על ידי הרוסים בשנת 2014, התחושות בארץ היו די דומות לאלו הנוכחיות. כבר אז השוויצו בכירים ישראלים ובראשם בנימין נתניהו, ראש הממשלה דאז, והתפארו תחת כל עץ רענן בדבר "היחסים המיוחדים עם החבר פוטין".
שנתיים קודם לכן, בקיץ 2012, ארגן נתניהו לפוטין אירוע בומבסטי, עילה לביקור נשיא רוסיה בישראל. על שפת הים התיכון, באזור הטיילת שבעיר נתניה, התקיים טקס חנוכת האנדרטה לזכר חיילים סובייטיים שנפלו במלחמת העולם השנייה. כל הרעיון להקים אנדרטה, להרים טקס חגיגי המוני ונוצץ ולהזמין אליו את פוטין בתור אורח ראשי – נולד מתוך הרצון של נתניהו (או של מי שייעצו לו והבינו דבר או שניים במנטליות של היושב בקרמלין) למצוא מסילות ללבו של פוטין, ולשדרג את יחסי ישראל־רוסיה לרמה שלא נראתה כמותה מאז 1948.
בימים ההם, בתחילת העשור הקודם, פוטין היה מרותק לחלוטין לרעיון איחוד שלוש המדינות הסלאביות, שעד לא מזמן היו חלק ממעצמה אדירה, סביב התרומה הסובייטית לניצחון על גרמניה הנאצית. לא היו להן – לרוסיה, לאוקראינה ולבלרוס – הרבה נושאים משותפים. אבל גם היה להן קורבן משותף, מדמם ובלתי נתפס – כ־23 מיליון אזרחים של ברית המועצות נפלו בקרבות של מלחמת העולם השנייה.
פוטין קיווה כי יצליח לבנות ברית סלאבית חדשה סביב הקורבן המשותף הזה. הוא הניע וקידם קמפיין עולמי גדול, ובישראל היו מי שזיהו את ההזדמנות הגדולה וגם דאגו לשכנע את נתניהו. האחרון היה בתחילת הקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה (אחרי חזרתו לפוליטיקה) וקפץ על ההזדמנות במלוא המרץ. שני אנשים בסביבתו הקרובה, שר החוץ אביגדור ליברמן ויו"ר הקואליציה זאב אלקין, שהכירו והבינו היטב את הדקויות המנטליות של המנהיג הרוסי, כיוונו את המהלך.
ההזמנה הועברה לפוטין, האנדרטה הוקמה, ליברמן עצמו הגיע לנתב"ג לקבל את פניו של פוטין. הטקס עבר בהצלחה, המטרה הושגה. אחרי שנים ארוכות של המלחמה הקרה, שבהן הענק הסובייטי ניצב חד־משמעית בצד האויבים, השיגה ישראל את חברותו האישית של נשיא רוסיה ודאגה לשומרה ולטפחה בכל הכוח.
התחזית של ליברמן
שנתיים אחרי מחזה האנדרטה הוצב, כאמור, ההישג הדיפלומטי המרשים בפני מבחן הסיפוח הרוסי של חצי האי קרים. ליברמן וסגנו דאז אלקין תרמו את תרומתם ביצירת הקו הישראלי הדיפלומטי היצירתי והמתוחכם בסכסוך בין רוסיה לאוקראינה. הקו הדיפלומטי הוכיח את עצמו: ישראל שתקה ככל שרק יכלה, העבירה מסרים מחושבים מאוד – וניצלה מצרות.
וכאן חשוב להבהיר מי הם השחקנים שביניהם ישראל משתדלת לתמרן בלי להיפגע. זה לא סיפור בין רוסיה לאוקראינה, אלא סיפור בין רוסיה לארה"ב. לפחות בכל מה שנוגע לאינטרס הישראלי. היתרונות של הידידות הנכספת עם פוטין הם ברורים וידועים. לא עברה נסיעה אחת של ראש ממשלת ישראל לרוסיה בלי שהודגש כי "בזכות היחסים המיוחדים מאוד עם החבר ולדימיר, נהנית ישראל, לפי דיווחים זרים, מחופש פעולה מעל שטחי סוריה".
לעומת מיקומה המרכזי של רוסיה במפת האינטרסים האסטרטגיים של מדינת ישראל, לאוקראינה כשלעצמה אין מבחינתנו חשיבות אסטרטגית כלל. עם כל הציניות שבאמירה, אוקראינה מתחילה להיות חשובה לנו לא בזכות אזרחי ישראל יוצאי אוקראינה הרבים ולא בזכות הנשיא זלנסקי היהודי – זה מרגש מאוד ובכלל מהווה תסריט מדהים לסדרת טלוויזיה, אך לא פקטור במשחק הגיאופוליטי הגדול. מה שקובע הוא עובדה אחת ויחידה, והיא שאוקראינה נתמכת על ידי ארה"ב ומהווה אינטרס אמריקאי במזרח אירופה. נקודה.
כאן מתחילה ההתלבטות הישראלית האמיתית בכל סיטואציה נוספת של כל סבב מתיחות בין מוסקבה לקייב: האם לעת עתה עדיף לנו לעצבן את פוטין או את נשיא ארה"ב ביידן? כך, למשל, בהצבעה באו"ם על הגינוי הבינלאומי לסיפוח חצי האי קרים, אחרי דיונים והתלבטויות, החליטה ישראל להיעדר. זה עבד: שני הצדדים התרגזו, אבל האירוע היה מינורי, וישראל שמרה על הקשרים הטובים עם שני הצדדים.
עם הזמן הרוחות בין רוסיה לאוקראינה נרגעו מעט, ונתניהו ואלקין המשיכו מדי פעם לבקר את פוטין. אחרי שוולדימיר זלנסקי נבחר לנשיא אוקראינה, הצליח אלקין, יליד אוקראינה, לבנות בתוך זמן קצר מערכת יחסים קרובה ופתוחה גם עם הנשיא היהודי החדש ועם המעגל הקרוב אליו. והרווח כולו היה של מדינת ישראל. עד הסבב הבא שהגיע עכשיו.
בימים האחרונים קיים מנכ"ל משרד החוץ אלון אושפיז מרתון שיחות מרשים, כולל שיחה מעמיקה עם סגן שר החוץ הרוסי מיכאיל בוגדנוב. שר התיירות יואל רזבוזוב, המקורב מאוד לשר החוץ לפיד, התבקש לתאם פגישה עם שגריר רוסיה בישראל, אנטולי ויקטורוב, כדי לנסות להבין בשיחה צמודה וללא צורך בתרגום מה קורה מבחינת מוסקבה, ומהן התוכניות הקרובות.
מעבר להתייעצויות הפנים־משרדיות, בימים המתוחים האחרונים דיבר יאיר לפיד לא אחת עם עמיתו וידידו שר האוצר. אומרים כי ליברמן העריך לאורך כל הדרך כי "לא תהיה מלחמה ולא פלישה, וכדאי לנו להתחיל להירגע".
אומנם הערכה אופטימית זו נתפסת בשיחות סגורות כאמינה ומועדפת, אך כלפי חוץ משרד החוץ ממשיך בקו האמריקאי, תוך התמקדות בשלומם של הישראלים השוהים באוקראינה. "רוב הסיכויים שלא תהיה פלישה, והאירוע יסתיים בשלום יחסית", הסביר לי דיפלומט ותיק שראה לא מעט מלחמות וכמעט־מלחמות. "אבל אם כן יקרה משהו ואיזה ישראלי ייתקע בלי אפשרות לצאת? לכן עדיף להרבות בהתרעות ולטעות, מאשר לא להתאמץ מספיק ולחטוף אירוע עם ישראלים שנקלעו לצרות במדינה זרה. הלוואי שהכל יסתיים בבדיחות על זריעת פאניקה מיותרת".
הלוואי, באמת.