ביום שני אחר הצהריים, כמה דקות לפני נחיתתו של ראש ממשלת ישראל בביקורו הראשון בבחריין, כתבה לי מכרה בחריינית מסרון זועף. אחד מאתרי החדשות בישראל דיווח לקוראיו על הביקור הצפוי, וכבדרך אגב, ציין כי בחריין היא מדינה במפרץ הפרסי. "אל תשמשו במילים 'מפרץ פרסי' בפרסומים שלכם'", דרשה בתקיפות.
כמו ישראלים, שמתעצבנים כל פעם מחדש לראות כי במפות של מדינה כלשהי במערב מכונה ארצנו "פלסטין", כך גם ידידינו החדשים במדינות המפרץ. הביטוי "מפרץ פרסי" הוא שריד לימי היחסים בין ישראל לטהרן. אבל היחסים הללו מזמן כבר אינם, ובאחרונה נולדו לנו ידידים חדשים. הם מבקשים שנהיה בצד שלהם ונכנה את אזורם "המפרץ הערבי". גם הסתפקות במילה "מפרץ" לבדה תניח את דעתם.
דבר מלשון התוכחה הזו לא שמענו לאחר הנחיתה בממלכה. זה היה ביקור יוצא דופן. לא בגלל הצד הישראלי, אלא בזכותם. 45 שנה אחרי נחיתת סאדאת בלוד, לעם בישראל לא הייתה חוויית שלום עם הערבים. כי בעצם, מעולם לא היה לנו כזה. ביום שלישי בבחריין, לעומת זאת, הכל היה נורמלי, ועל כן זר לעין וללב. בנט נפגש עם צעירים בחריינים, שהציגו לו שאלות על מנהיגות, צמיחה, קורונה וסייבר, ושתו את דבריו בנימוס רב. עיתון ידוע, "אל־איאם", ביקש לראיינו, ועורכו הראשי יצא למלונו לראיון מקיף. שר החוץ שלהם, עבד אללטיף אל־זיאני, קיים מפגש עם עיתונאים ישראלים, לציטוט ולייחוס בריש גלי.
בנט פגש את המלך חמד בן עיסא אל־ח'ליפה, ואת יורש העצר, בנו, הנסיך סלמאן - שניהם במלונות אירוח נפרדים. משתי הפגישות יצאו תמונות מחויכות, שהופצו בכל העולם. תזמורת צבאית ניגנה את "התקווה". לעין המצלמות, בלב בירה ערבית. ואף בחרייני לא פחד להיראות במחיצת ישראלי.
אין מדינה ערבית שנהגה ככה באישים ישראלים. גם לא איחוד האמירויות. הבחריינים לא עשו הצגה. קבלת הפנים החמה הייתה טבעית. אולי בגלל המסורת השבטית, המצטיינת בכללי אירוח, ואולי משום שהם, בניגוד אלינו, באמת האמינו כי השלום הגיע. זה אנחנו שהתרגלנו לתרבות אחרת. לדחייה וכאפות. לשלום בלי להתראות. למפגשים חשאיים, לתביעה מן הצד השני לא לספר שנפגשנו. אנחנו רגילים לקבל לא, ופתע באה מדינה ערבית, ולא רק שאינה מתביישת בחבר החדש, אלא אף מתגאה בו.
ישראלים, גם בדרגים הגבוהים, מתקשים לעכל את השינוי בזה. מבחינתנו כל הערבים אותו דבר, והחרדה עדיין מנהלת את מגעינו איתם. על כן הפליאה. היא לא באה לידי ביטוי רק בתחושות ובהרהורי לב. פקידים בכירים מבחריין ואיחוד האמירויות תמהו בשנה האחרונה מדוע לישראל לוקח זמן לקדם את עבודת המטה לאישור נספחי ההסכם.
בין הצדדים יש כ־30 נספחים בנושאי מיסוי, בנקאות, תעופה, ביטחון, תקשורת, ואפילו קצת תרבות. כל משרד ממשלתי בא במגע עם מקבילו בצד השני, ויחד גיבשו הסכמים ורגולציה. ידידינו החדשים אחזו בעטיהם נכונים לחתום. אצלנו התמהמהו. כל משרד והבירוקרטיה שלו. כל שר ומנכ"ל עם החששות מצדם. מה שעשוי היה להיפתר בתוך חודשים מעטים, לקח לפעמים שנה.
המועדונים של תל אביב
"כל השנים ראינו אתכם מבעד לחומה", שח באוזניי איש עסקים צעיר מבחריין. פטפטנו על המרפסת במלון "ארבע העונות" במנאמה כאילו היינו בטיילת של חיפה. מולנו ישבו ישראלים, עיראקים, סעודים, בחריינים ואזרחים מערביים, ובגבנו המפרץ, ומעבר לאופקיו חופי איראן במרחק 160 ק"מ בלבד. "עבור הרבה צעירים אצלנו", הוא המשיך, "זה כמו חלום. מעניין אותם מאוד איך אתם חיים, איך נראים המועדונים בתל אביב".
עד כמה קלה עבורם קבלתה של ישראל אל החיק הבחרייני יעיד הראיון של ראש הממשלה לעיתון המקומי. עורך "אל־איאם", שראיין את בנט, שאל אותו מה משמעות ההסכם הביטחוני שחתמו עליו בחריין וישראל לפני שבועיים. בנט השיב כי לשתי המדינות אתגר ביטחוני משותף, והוסיף: "אנו נלחמים באיראן ושלוחותיה באזור מדי יום, ונסייע לידידינו בחיזוק השלום, הביטחון והיציבות שלהם ככל שיידרש".
ראש ממשלת ישראל מתאר כאן, בלשון אלגנטית, קואליציה צבאית הנמתחת מחיפה ועד מנאמה. אחת היא אם ראש ממשלת ישראל אומר דברים כאלה בירושלים, ואחרת אם התבטא מלב המפרץ כשפניו לטהרן. המארחים אפשרו לפרסם את דבריו ללא צנזורה, אף שעבורם, איראן רובצת מול החלון, והתבטאות כזו נתפסת בטהרן כהתגרות. ביום טוב אפשר לקלוט רשת סלולרית איראנית בנקודה כלשהי על גשר פהד, שהוא הכביש המהיר, הימי, שמחבר את בחריין עם סעודיה.
נכון שכל המתואר כאן הוא מגע בין מערכות שלטון, בין אליטות. בקרב הציבור הבחרייני, אולי גם האמירותי, עדיין יש כיסי הסתייגות מישראל. בזמן שבו נפגשו המלך חמד וראש ממשלת ישראל, התקיים במרכז הבירה מפגן מחאה. כמה עשרות מפגינים הציתו דגל כחול־לבן. על השלטים צוירו חרבות וססמאות כמו "מוות לישראל", "בושה למנרמלים", או "צא מאדמתנו, נפתלי". אף שהמחאה כוונה גם נגד שליטי בחריין, הניחו לה הרשויות להתקיים.
המפגינים, פלסטינים או פרו־פלסטינים, סיימו את מחאתם והלכו הביתה. הם קיבלו כותרות בעיקר ברשתות החברתיות. היו ימים שבהם התמונה הזו הייתה הפוכה. ביקור של בכיר ישראלי במדינה ערבית היה נדחק לשוליים, וההפגנה נגדו זוכה לכותרות שמנות.
הפלסטינים אינם הולכים לשום מקום. הם ימשיכו להתדפק על הדלת הישראלית, ואם איש לא ייצא החוצה לקדם את בואם, יהלמו בה בכוח.
ידידותיה החדשות של ישראל החליטו לבצע ניסוי. במקום להכות בה, להצטרף אליה. יש בהם שמאמינים כי הגישה החיובית עשויה לקדם פתרון. אחרי עשרות שנים של חרמות ונידויים, אולי ישיגו עבור הפלסטינים יותר אם יבואו לישראל כידידים. השאלה הזו תלויה גם בהתפתחות התהליכים בזירה הפלסטינית. האם יהיו מלוכדים מספיק, האם יוציאו מתוכם הנהגה חזקה, וכיצד ייראו היחסים בינם לבין ישראל בשנים הקרובות.
באולם שבו נפגש בנט עם הצעירים שרר קור מקפיא. נראה כי העובד שאחראי על המזגן הלך הביתה ושכח להוריד את השלטר. ואפשר שנותר על משמרתו, אבל בורך בעור עבה שאינו רגיש לצינה. "איזה שלום קר", התבדח ישראלי אחד עם חברו. טוב שהגענו לרגע שאפשר לצחוק על זה.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל