לפני שלוש שנים, ברגע אחד, עזבתי את הבית ויצאתי לדרך חדשה בחסות ההנחה שאני לא חי את חיי באמת. את אותה ההנחה גיליתי יום קודם לכן. הייתי בעוד איזו אפליקציה בטלפון, אני אפילו לא זוכר איזו, וכשיצאתי ממנה נדרשתי לדרג את ״החוויה״. זה כמובן דבר שחוזר על עצמו בעולמנו פעמים רבות כשאנו מנהלים את מערכת היחסים שלנו עם העולם הדיגיטלי. כל אפליקציה, אתר, דפדפן, מכשיר נייד, אפילו מכונת תשלום אוטומטי בסופר, מבקשים ממך שוב ושוב לדרג את החוויה.
אני לעולם לא מדרג. זה עיקרון שמאחוריו עומדת הסברה שאני לא עובד אצל האפליקציה ולכן גם לא צריך לתת דין וחשבון וחוות דעת. אז גם הפעם לא דירגתי אבל כן חשבתי על זה שבמהלך היומיום שלי אני נדרש כל כך הרבה פעמים לדרג מיני חוויות אך מעולם לא נדרשתי לדרג את החוויה הראשית, הגדולה, חוויית האם, זו שמכונה ״החיים״. החיים שלי. ופתאום שאלתי את עצמי איך הייתי מדרג את החוויה הזו, ולא ידעתי ממש מה להגיד.
הרגשתי פתאום שזו אולי חוויה קצת חיוורת ומתוכננת מראש. הדבר הבא שחשבתי עליו היה שאם חלילה יקרה לי משהו ואגלה פתאום שיש חיים לאחר המוות ואעלה השמיימה, אז בזמן העלייה (מעריך שהעלייה היא עניין של דקה־שתיים) אגיד לעצמי שחיי היו פספוס, שלא חייתי את כל האפשרויות שהיו לי ושהפחד והחשש ועריצות השגרה הפכו אותי לאדם מפוספס. באמת הרגשתי כך. אבל הדיאגנוזה הזו - שאינך חי באמת - וכל מה שבעצם עומד מאחוריה, זה הדבר המסוכן ביותר בעולם כנראה.
מאחורי ההנחה העקרונית הזו מסתתר רישיון לעשות הכל. כמעט הכל. עקרונית, בשם החתירה להגשמה עצמית, למימוש עצמי, למניעת תחושת הפספוס בחיים, אתה יכול להכשיר ולהצדיק מגוון רחב מאוד של פעולות.
ניקח דוגמה קיצונית מעט אך עדיין רלוונטית. נניח שאתה מחליט לעשות ניתוח לשינוי מין בגיל 50, או שאתה מחליט שאתה פוליאמורי ורוצה לחיות בהתאם לכך. לאף אחד - כולל בני משפחתך, כולל ילדיך - לא תהיה לגיטימציה לבקר אותך על המהלך. למה? כי אתה נמצא במסע לזהות העצמית (והמינית) שלך, והמסע הזה הוא קדוש.
כל מה שקורה במסע הזה, ההשלכות שלו ותופעות הלוואי שלו אינם רלוונטיים, משום שאתה מגשים את עצמך. הרי החלופה היא אדם שחי חיים מפוספסים והוא איננו ״עצמו״. שזה, בעולמנו ובזמננו, אחד הדברים הטרגיים ביותר שאדם יכול לחוות.
הדבר בא לידי ביטוי במיוחד בדור שלי, הלא הוא ״דור האני״. דור של צעירים שצולחים את חייהם עם אפס מחויבות למשהו גדול מהם. את ההשפעות של זה תוכלו לראות בנתונים סטטיסטיים. באחוז הגירושים הגדל והולך, בחילופים בין עבודות שונות (הנתונים קובעים שבן דור ה־y מחליף עבודה כל 3.28 שנים בממוצע) ואפילו במספר האנשים שחותמים על כרטיסי אדי (ככל שאתה יורד בגיל מספר החותמים יותר נמוך משמעותית).
לכאורה זו זכות לחיות בדור הזה שמקדש את החוויה הסובייקטיבית של האדם בעולם ואת חוסר הלויאליות שלו לכל דבר שגדול ממנו עצמו, אבל האמינו לי שזה לא תמיד כיף להיות נאמן לעצמך ולאמת שלך. במיוחד הדבר בא לידי ביטוי בתחום הרומנטי. ההיסטוריון והוגה הדעות הנפלא פרופ׳ יובל נח הררי מסביר שעידן ההומניזם הליברלי שבו אנחנו נמצאים הוא לא כזה פשוט ויש בו פרדוקסים רבים.
למשל, אנחנו לוקחים את הזמן עד שאנחנו מוצאים את ״האחד״, הנפש התאומה שלנו, זה שאיתו אנחנו מרגישים שאנו יכולים להיות אנחנו באמת, זה שהלב שלנו בחר, ואז מתחתנים איתו (לכן הגיל הממוצע שבו מתחתנים עלה פלאים). כי מה שהכי חשוב בעולמנו זה ״ללכת עם הלב״.
אלא שלאחר מכן כשאנו כבר נשואים ונשחקים ואנחנו פתאום פוגשים מישהו חדש, אנחנו מאוד מתבלבלים, מכיוון שהלב שלנו (שבאופן ביולוגי מונע על ידי הורמון האהבה, אוקסיטוצין, שמשך הפעולה שלו הוא שלוש שנים בערך) אומר לנו שאנחנו חייבים ללכת בעקבותיו, כי אם לא, אז לא נגשים את עצמנו. אז אנחנו מסיימים את מערכת היחסים הנוכחית שבחרנו כל כך בקפידה ויוצאים לדרך חדשה.
כי כמו שהלב שלנו בחר את אותו האחד שלקח לנו שנים למצוא, כך אותו ״הלב״ מורה לנו ללכת עכשיו בדרך חדשה. אפס מחויבות לתהליכים, מקסימום מחויבות לחתירה הבלתי נגמרת אחרי הדבר הלא ברור הזה שנקרא ״אושר״.
השבוע הבן שלי חגג יום הולדת 8. זה כבר גיל רציני. גיל שבו אתה מביט בו ואתה מתחיל לראות ממש בן אדם בוגר. חשבתי לכתוב לו ברכה ובה כמה עצות לחיים: ״בן יקר, כמה עצות קטנות על החיים, חלקן לא רלוונטיות בשבילך כרגע, אך חשוב שתיקח אותן איתך בתור צידה קבועה לדרך. הדבר הראשון הוא שאין שום צורך שתחקה אותי.
אם משהו קרה לי בחיים, זה לא אומר שגם לך זה צריך לקרות. תחסוך מעצמך כל מיני שטויות. אני לא הבנתי את זה בזמן אמת ואת כל שנות ה־20 שלי ביליתי בלשחזר דפוסים בעייתיים של אבא שלי שחשבתי שנועדתי לחוות אותם בשביל להיות הוא.
הדבר השני הוא שבאמת תחיה את החיים שלך ככה שלא תצטער אחר כך על משהו שלא עשית. אבל שים לב, חשוב שתנסה להבין אם אתה באמת נמצא מול צומת שאם לא תעשה בו משהו, אחר כך כל חייך תתחרט. זה לא פשוט להבין את זה. האמת היא שכיום אני כן מתחרט על כל מיני דברים שעשיתי בחסות ההנחה שאם לא אעשה אותם לא ארגיש שאני חי באמת.
כי האמת היא שלפעמים אנחנו אומרים את זה לעצמנו רק בשביל להצדיק משהו שבא לנו לעשות בלי לדפוק חשבון לאף אחד. מה שאני למדתי בחיי זה שלהקשיב רק למוח או להקשיב רק ללב הם דברים לא נכונים ושצריך למצוא את הדרך ללמוד איך להקשיב לשניהם יחד בצורה הרמונית. אל תשתעבד למרוץ אחר האושר, מכיוון שאושר זה לא משהו שאתה יכול להשיג בריצה.
בכלל, נסה לחיות כך שלא תצטרך להשיג שום דבר בריצה. גם אם לא תרוץ - אתה תגיע ותספיק את הדברים שאתה רוצה בחייך. תאמין לי. נסה לאזן כמה שיותר בין הלב לראש בבחירות שלך. אני למשל הגעתי לאיזון המושלם הזה פעמיים בחיי, כשבחרתי שני דברים שהם הדברים הטובים ביותר שבחרתי בחיי, להיות אבא שלך ושל אלינור".
ושלא תטעו, אני כותב את הדברים האלו כשאני נמצא במצב הטוב ביותר שאי־פעם הייתי בו. כך אני מרגיש. מעולם לא הייתי במקום מדויק יותר ומעולם לא הבטתי על הדברים בצורה בהירה יותר. אני יודע לאבחן אילו החלטות טובות ומדהימות לקחתי בחיי ואילו פחות. ואני שמח לבשר שרוב ההחלטות שקיבלתי - במיוחד בשנים האחרונות - היו מאוד טובות והביאו אותי למצב שבו אני נמצא היום כשאני יכול לדווח לכם ששלווה היא דבר אמיתי ובר־השגה.