הכדור הוא הכל: השותפות העסקית החדשה של הטניסאי אנדי רם

אפשר לומר שהאהבה של הישראלים לגלידה גדולה אפילו יותר מאהבתם לחומוס. זה לא מחקר מדעי כמובן, אבל מספיק להסתובב מעט בעיר במהלך סופי השבוע - גם החורפיים - ולראות את המוני בית ישראל עומדים בתור כדי להבין שגלידריות הן כנראה עסק רווחי מאוד, אחרת לא היו פותחים אותן זו לצד זו.

התופעה של סלבריטאים כאלה ואחרים שנכנסים כשותפים סמויים לכל מיני עסקי מזון במטרה לקדם אותם היא מוכרת וידועה. אבל המקרה של הטניסאי אנדי רם - חצי מהצמד אנדיוני (עם יוני ארליך), הצמד המצליח ביותר בתולדות הטניס הישראלי והיחיד בארץ שזכה בגרנד סלאם לזוגות - הוא אחר לחלוטין.

רם נכנס לפני כשנה כשותף פעיל לגלידריית הבוטיק פינולי (pinoli), שסניפה המקורי והמוכר נמצא בכיכר דיזנגוף בתל אביב, וכיום נפתח לה סניף נוסף בקריית אונו. התכנון הוא להתפרש על מקומות נוספים בארץ בשנה הקרובה. החיבור של רם לגלידה, מלבד לעובדה שגם כאן יש כדורים, הוא משהו שנולד כמעט במקביל לקריירת הטניס שלו, שהחלה בגיל 5.

"אפילו אמא שלי ידעה שיום יבוא ואני אעשה משהו עם גלידות", מספר רם, ומוסיף שלא פספס שום גלידרייה בעולם, והוא אכן הסתובב בכל העולם כמעט. "לא היתה עיר שהגענו לשחק בה ולא טעמתי את הגלידה המקומית בה, הייתי משגע את יוני תמיד בעניין הזה".

רם בן 41, והוא פרש מספורט מקצועי לפני שבע שנים כמעט. המעבר לעולם העסקים היה טבעי, גם אם לא חלק. "אחרי שפרשתי ידעתי שאני רוצה להיכנס לעולם הגלידות אבל איכשהו זה לא צלח. היה לי ניסיון קצר עם סטארט־אפ, ואחר כך, כשזה נגמר, ידעתי שאני בכל זאת לא רוצה לוותר".

מפגש עם גלעד סמובסקי (הבעלים של רשת לה גופרה) וטעימה בלתי נשכחת לדבריו בסניף של פינולי בכיכר דיזנגוף הפילו אצלו את האסימון. "ידעתי שזה הזמן המתאים להיכנס לעסקים, ואף שלא ידעתי דבר וחצי דבר בעניין הגלידות, על כל המשתמע מכך, חוץ מהאכילה עצמה, ידעתי שזה זה. לקחתי איתי איש עסקים נוסף (עופר פדידה - ט"ל), שמלווה אותי ברמה העסקית".

בא לעבוד

כבר בתחילת הדרך ידע רם שהוא מגיע לעבוד ולא רק לתת את שמו ואת יחסי הציבור שמגיעים בעקבותיו לעסק. "אני נהנה מכל השלבים של העבודה ונמצא כמעט בכל שבוע בסניפים. פיתוח עסקי זה משהו שאני אוהב מאוד לעשות, ואני לוקח בעסק הזה חלק פעיל מאוד".

בדרך כלל אחרי שפורשים מקריירה עשירה כמו שלך פונים לאימון
"אחרי 30 שנה על המגרש הבנתי שאני רוצה להישאר בטניס בפן הפילנתרופי יותר. יש הרבה פרויקטים שאני עושה בהקשר הזה ברחבי הארץ לזיכרו של אבי, שנפטר מדום לב. כל מיני טורנירים עם וראייטי ופעילויות במתנ"סים בפריפריות הקשות של ישראל. אני אוהב מאוד להגיע לאופקים, לערד, לקריית שמונה ולטבריה ולשחק עם ילדים, ממש כמו חוג לטניס, מזה אני נהנה. בכל הנוגע לטניס, לא ממש ראיתי את עצמי עומד שוב על המגרש בתור מאמן. בחרתי להישאר עם האהבה שלי לתחום, אבל בצורה אחרת לחלוטין".

כספורטאי שאת כל הקריירה שלו כמעט עשה בצוות, אתה רואה איך היתרון הזה נושק לעולם העסקים?
"המוטו שלי בחיים הוא שבכל מה שאתה לא יודע לעשות, אתה צריך שיהיה לצדך שותף טוב. במקרה של הגלידות לקחתי פרטנרים מעולים ששומרים עליי ומסייעים לי בכל מה שקורה בעולם העסקי. אנחנו מייבאים הכל מאיטליה, אז איך לעשות את זה נכון ואיך מתנהלים עם עובדים ועלויות.

פתאום אתה נכנס למשהו שהוא חדש עבורך וגם צריך לדעת את גבולות היכולות והידע שלך. לקחתי אנשים שמכוונים אותי ושומרים עליי, קצת כמו שבטניס ידעתי להצטוות ליוני ארליך, ששמר עליי במגרש, ואם לא הוא, אז כנראה לא הייתה לי קריירה. מצאתי אנשים טובים לאורך כל חיי, וזה בהחלט עוזר. אני לא מאמין שהייתי נכנס לבד לעסק הזה כשאני לא מבין בו כלום. במובן מסוים, בעולם העסקים אני עדיין אותו הילד בן ה־12 שמשחק טניס ועוד לא מבין מי נגד מי".

עד כמה עולם הטניס דומה לעולם העסקים?
"דומה מאוד, ולא רק בעניין השותפויות, כי העבודה שלי עם אנשים תמיד הייתה טובה. יש לי הרבה כלים לתקשורת נכונה שהבאתי מהעולם של הספורט. העולם של הטניס מקביל מאוד לעולם העסקים. בסוף התחלתי כספורטאי קטן בן 5 עם חלום גדול לזכות בווימבלדון ולנצח ברמה עולמית.

זה היה החלום, אבל מצד שני היו גם המון אנשים בדרך שאמרו לי 'עזוב, איך תצליח'. ובכל זאת הייתי הולך להתאמן שעות על גבי שעות, ויודע שאני צריך לעשות את זה בדרך שלי. וגם פה אתה מתחיל במשהו קטן, יש מלא שחקנים מסביב, בעיקר בתחום הגלידות, והשוק רווי. ואתה שומע את זה, וזה נכון, וכולם אומרים לך 'עזוב'. ועדיין יש לי את הדרך שלי ואני הולך בה".

מי אמר לך לעזוב?
"שמעתי לא פעם: 'לך לעסקים יותר גדולים, אתה מבזבז את הקשרים שלך ואת היכולות שלך'. את יודעת כמה פעמים אני שומע דברים כאלה? אבל טוב לי וכיף, לי ואני מצליח לשלב את העבודה הזו עם הרבה דברים אחרים שאני עושה. במהלך הקריירה שלי למדתי להתמודד גם עם לחצים, משברים וקשיים, אז שום דבר לא מפחיד אותי. בסוף, גם כשחקן טניס אני סטארט־אפיסט. הרי באתי כילד בן 5 שרוצה להיות שחקן גדול - ועכשיו לך תתאמן ותגייס לאורך השנים כסף לממן את החלום שבתחילה רק אתה האמנת בו".

ההתחלה הייתה קשה?
"אף אחד לא האמין בהתחלה, וגם הגעתי ממשפחה שאין לה אמצעים, ולכן לא הייתי יכול ללכת לכמה תחרויות שאני רוצה כנער. אבל אז אתה הופך להיות אחד הנערים הטובים בעולם, ואז מגיע לחצי גמר וימבלדון וכל המפרסמים וכל החברות רצות אחריך. גם בעסק. בסוף זה משהו דומה מאוד, השעות שאתה צריך להקדיש ולשים את כל כולך. בסוף, כדי לעשות את האקזיט, אתה חושב על הדרך שאתה נמצא בה ומה יביא אותך לתוצאה הסופית. כמו בספורט גם בעסקים, כולם עוברים קשיים ואצל אף אחד זה לא עובר חלק".

כמו לפרוש מצה"ל

פינולי היא גלידה איטלקית שמקורה בפלרמו בסיציליה, וחומרי הגלם, כמו המתכונים הסודיים המקוריים, מוטסים לארץ בבלעדיות מחברת אלנקה האיטלקית. הגלידה נעשית מדי בוקר בעבודת יד ומאוחסנת במכלים סגורים ששומרים על הטריות. "הרעיון הוא להגיש גלידה איטלקית אותנטית, ששמורה בכלים המקוריים מאיטליה, עם שילוב של טעמים ארץ ישראליים מקומיים. לדוגמה, גלידה צנובר או גלידה עם בזיליקום או חלווה. בהתחלה לקוחות הרימו גבה כששמעו על השילובים המיוחדים, אבל ברגע שטעמו - התמכרו".

להתחיל את החיים מחדש בגיל 35 או אפילו 40, גיל צעיר לכל הדעות, יכול להיות יתרון אבל גם קושי בזמן שכל החברים מסביב כבר עמוק בתוך החיים עצמם
"יש פה הזדמנות גדולה אבל גם חסרונות. כשאתה פורש מספורט זה כמו פרישה מצבא, ואתה לא תמיד יודע מה לעשות ביום שאחרי. אני זוכר שפתאום אמרתי לעצמי, מגיל 5 אתה בספורט הזה ועכשיו יש עוד 60 שנה לפנייך. מה תעשה? תלך ללמוד משהו שאולי ישמש אותך כמקצוע בעתיד, אבל סביר להניח שלעולם לא תרוויח מאות אלפי דולרים בשנה כמו בטניס. זו מחשבה שיכולה ליצור משבר גדול מאוד.

"אבל למזלי הצלחתי לנתק את העבר ולהשאיר אותו מאחור. פשוט התחלתי מחדש, לקח לי כמה חודשים להתאפס על מה אני רוצה לעשות בחיים, ומיד נכנסתי ללמוד. בהתחלה קורסים כמו מנטורינג וקורס דירקטורים ואז תואר ראשון בחינוך עם התמחות בספורט באקדמית אונו. עכשיו אני בדרך לתואר שני במינהל עסקים. אבל אני באמת חושב שהצלחתי להתאפס מהר בזכות האנשים הטובים שתמיד היו סביבי".

הרבה ספורטאים מבזבזים מיד את כל הכסף שלהם ועושים שגיאות. נדמה שהצלחת לעבור את התקופה הראשונה באזרחות בשלום. היה פחד מנפילה?
"היתרון בטניס הוא שבניגוד לספורט קבוצתי אתה מממן את האנשים שנמצאים סביבך, אתה משלם להם ואתה גם בוחר אותם. ברגע שאתה מקיף את עצמך באנשים טובים, יש לך רשת ביטחון שלא מאפשרת לך ליפול, והיה לי מזל. אם אתה מצליח, אף אחד לא מכין אותך להתמודדות עם רגעי ההצלחה האלה, ולכן ספורטאים שמצליחים מאבדים את הראש ומתחילים לבזבז את הכסף כמה שנים אחרי שהם פורשים.

לא היה בי פחד כי גם כשנכנסתי לשחק מול השחקנים הטובים בעולם כמו פדרר וג'וקוביץ', וגם ניצחתי אותם, מעולם לא עליתי למגרש בתחושה שאולי אפסיד. אף פעם לא הייתי ככה. בכל טורניר שנכנסתי אליו ידעתי שאני עומד לקחת אותו. זה לא אומר כמובן שבכל משחק ניצחנו, אבל הגעתי עם אמונה שלמה. וכמו אז במגרש, כך אני גם במגרש העסקי".