אילף ופטרוב הם שני סופרים של ראשית התקופה הסובייטית, שגדלו באודסה וכתבו יחדיו. עבודתם המוכרת ביותר היא "12 הכיסאות", או "12 הכורסאות". בתחילת שנות ה־70 עובדה היצירה גם לסרט בבימויו של מל ברוקס. מדובר בסאטירה על הבירוקרטיה הסובייטית, מרוץ מטורלל בנבכי "מיניסטריון הכיסאות" שהחרים את רכושה של משפחה, בלי לדעת שבתחתית הריפוד הוסתר ממון רב. האימפריה מצטיירת כנלעגת, מסורבלת וכושלת. אימפריה חלולה. האמריקאים צוחקים, האוקראינים בוכים.
לבמאי ברוקס נולד בן. שמו מקס. כמו אביו, גם הוא חושב לעתים על רוסיה, אך הוא חושב פחות בקומדיות, ויותר באסטרטגיה. מקס ברוקס הוא מחבר מצליח מאוד של ספרי מלחמות של זומבים, וגם עמית בכיר במכון למלחמה מודרנית. ויש לו תשובה מעניינת על השאלה מה הייתה המלחמה המזיקה ביותר של אמריקה בעשרות השנים האחרונות: מלחמת המפרץ הראשונה.
מלחמת המפרץ הראשונה נחשבת להצלחה מסחררת של האמריקאים. המלחמה הקרה זה עתה הסתיימה, והעולם החל להסתגל למציאות של מעצמת־על אחת. סדאם חוסיין לא קלט את המסר וניסה להתגרות בה. הנשיא ג'ורג' בוש החליט לעשות ממנו דוגמה. בעיראק יבהיר מדוע לאף מדינה לא כדאי להתגרות באמריקה. מי שיעשה זאת, ייחשף לעוצמתה הקטלנית בשידור חי ברשת החדשה של אז, CNN.
זה נראה כמו "קץ ההיסטוריה", כשם ספרו מאותה תקופה של פרנסיס פוקויאמה. אבל למעשה הייתה זו רק תחילתה של היסטוריה חדשה. העולם, מסביר ברוקס, ראה את הצבא האמריקאי בפעולה, הבין את המציאות החדשה, אך במקום להיבהל – כפי שבוש קיווה – חיפש דרכים להסתגל.
אי אפשר לנצח את ארה"ב בשדה הקרב, ולכן אף אחד כבר לא מאתגר אותה במלחמה קונבנציונלית. המערכה פשטה צורה ולבשה אחרת. המתכננים יצאו לפתח חימוש וטקטיקה מתאימים לעימות א־סימטרי. עימות שבו ברור מי החזק, וגם ברור שהחזק לא תמיד מנצח, כי אין לו את מי, או איפה, או איך לנצח. אין מולו צבא שאפשר להביס, אין מולו יעד להפצצה. ברוקס חושב שהצבא האמריקאי ממשיך להתכונן למלחמה שכבר לא תהיה.
אחרי עיראק, גם לנאט”ו הייתה הצלחה דומה. עוד שיעור חשוב לעולם. במלחמות יוגוסלביה הסרבים הובסו בלי אבידות לכוחות המערב – למעשה, אפילו בלי אבידה אחת. הרוסים תמכו בסרבים. הרגל שיש להם עוד מימי טרום מלחמת העולם הראשונה. הם לא אהבו את הנטייה של מדינות מערב אירופה ושל ארה"ב לתחוב את אפן לסכסוכים מקומיים. גם ישראל לא אוהבת את הנטייה הזאת.
ישראל לא בדיוק תמכה בסרבים, אבל גם אצלנו נרשמה הסתייגות מהמהלך האגרסיבי של נאט"ו. אריאל שרון, אז שר החוץ, חשש שגישת ההתערבות הכוחנית תפגע בסופו של דבר גם בישראל. שרון היה רוסי במוצאו, ולפעמים גם בגישתו לעולם. לא במקרה הסתדר היטב עם פוטין.
שרון למד איך לחיות עם התובענות הצדקנית של וושינגטון בדרך הקשה. בשנות ה־80, בתקופת מלחמת לבנון, הפך את עצמו לאישיות בלתי רצויה. אחר כך, בהדרגה, חזרו הדלתות להיפתח. גם ולדימיר פוטין למד בדרך הקשה. הוא עלה לשלטון ברוסיה בתום העשור השאנן ביותר בתולדותיה של אמריקה, שנמתח מרגע נפילת ברה"מ ועד לפיגועי התאומים.
20 שנה אחר כך אמריקה נחלשה, פוטין התחזק. אמריקה שכחה איך להיות אימפריה, ופוטין למד לנצל חולשות ופרצות בחומת העוצמה המערבית. ב־2008, כשג'ורג' בוש הבן בדרך החוצה ואמריקה מותשת בעיראק ובאפגניסטן, פלש לגיאורגיה. כמה שנים אחר כך, מול ברק אובמה, שחרט על דגלו נסיגה מהמזרח התיכון, פוטין נכנס לחצי האי קרים ותקע יתד בסוריה.
אחר כך התערב מרחוק גם בבחירות באמריקה, והשתדל להרבות בלבול ומבוכה בקרב הבוחרים. המבוכה הזאת, שתוצאתה קיטוב פוליטי עמוק, משרתת אותו עכשיו בפלישה לאוקראינה. ג'ו ביידן יוצא למערכה כשאזיקים על ידיו. אזיק אחד הוא הציבור האמריקאי, שחלקו רוצה בכישלונו של ביידן לא פחות משהוא רוצה בכישלונו של פוטין, ואולי יותר. כך נראית אמריקה של היום. לא מאוחדת.
פוטין עזר לה להתקדם למצב הזה, באמצעות צבא של האקרים ובוטים. אם פעם היה נהוג באמריקה שכאשר המדינה יוצאת לעימות בזירה הגלובלית אחוזי התמיכה בנשיא מזנקים, זה לא המצב היום. אולי כי אין ממש עימות, רק התכתשות של מילים ועיצומים. אולי כי עברו הימים שבהם האמריקאים העדיפו את הנשיא שלהם, ואפילו הוא ממפלגה יריבה, על פני עריץ לעומתי ממדינה אחרת.
עוד מוקדם לקבוע אם ההופעה המעט־מגומגמת של ביידן ביום שלישי תשנה את העובדה הזאת. מכון הסקרים גאלופ פרסם השבוע את הנתונים על האמון במדיניות החוץ של הנשיא. אם לנקוט לשון המעטה, הם אינם מזהירים. שיעור האמריקאים שיש להם אמון במדיניות החוץ של ביידן עומד על 40%. שיעור האמריקאים שיש להם אמון במדיניותו מול רוסיה עומד על 36%.
ל־55% אין אמון בה. זה ביטוי מתמשך למה שנתפס בעיניהם ככישלון בנסיגה מאפגניסטן. לפני הנסיגה, לביידן הייתה תמיכה של יותר מ־50%, אחריה צנחה התמיכה לכיוון 40%, ואפילו פחות, ושם נשארה. בנאומו, ביידן כבר הודה, למעשה, שהסנקציות על רוסיה עלולות להעלות את מחירי הדלק באמריקה. זה מחיר השמירה על החירות, אמר. לא בטוח שהאמריקאים מוכנים לשלם עוד חצי דולר על מכל הדלק, כדי שקייב תישאר בידי האוקראינים.
זה האזיק השני על ידיו של ביידן - התלות הגדולה של המערב באספקת האנרגיה הרוסית. ולא מדובר רק במחיר שהאמריקאים ישלמו. הגרמנים אומנם הקפיאו השבוע את פרויקט צינור הגז החשוב נורד סטרים 2. אבל צריך לשים לב שמדובר בהקפאה, לא בביטול. קל יותר להקפיא כשהאביב מתקרב, אבל חכו לסתיו הבא, ונראה אם ההקפאה עוד בתוקף. לגרמנים קר בחורף, הם רוצים חימום, וגם אצלם אין התלהבות גדולה מזינוק במחירי האנרגיה. אם זה החימום שלהם או העצמאות של אוקראינה, לא בטוח שיבחרו בצד הצודק.
מקרטר לביידן
לפעמים קל לזהות קשר בין אירועים בפינות שונות של הגלובוס, לפעמים פחות. סתיו 1956: בפינה הסובייטית כוחות צבא של ברה"מ מדכאים את המרד ההונגרי. בפינה המזרח תיכונית כוחות של ישראל, צרפת ובריטניה מסתערים על סיני ותעלת סואץ במבצע קדש. לכאורה, תזמון מושלם. הסובייטים עסוקים בענייניהם מכדי להתערב ולהפריע. למעשה, תזמון אומלל.
ערב בחירות בארה"ב, הנשיא דווייט אייזנהאואר, שנאלץ להשלים עם פלישה אחת (הסובייטית), מסרב להשלים עם פלישה נוספת (הישראלית). הוא מאלץ את דוד בן־גוריון לחרוק שיניים ולהוציא את צה"ל מסיני. לימים, כך לפחות על פי גרסה אחת, אייזנהאואר מתחרט על הצעד הזה. אבל זה כבר מאוחר מדי. צה"ל נדרש להמתין קצת יותר מעשור עד ההזדמנות הבאה לכבוש את חצי האי.
גם לתזמון של ההזדמנות הבאה, מלחמת ששת הימים, יש משמעות. ישראל הולמת בערבים, ובמשתמע, גם בסובייטים, שאהדתם נתונה לערבים. הצ'כים מזהים הזדמנות; או נדמה להם שהם מזהים הזדמנות. כך מתחיל להתגלגל התהליך שסופו האירוע המכונה "האביב של פראג", ואת תחילתו ניתן לזהות ב"קונגרס הסופרים" של אביב 67'. השפעה ישירה? אפשר לנהל על זה ויכוח ארוך. אבל ברור שהשראה מסוימת הייתה. ברור שפגיעה מסוימת בהרתעה הסובייטית הייתה. סמיכות הזמנים מעניינת.
כל זה הקדמה להרהור על שיחות הגרעין עם איראן והמלחמה באוקראינה: אלה נוגעות למזרח התיכון ולגרעין האיראני; זו נוגעת לאירופה ולשאיפות ההתפשטות הרוסיות. אבל סמיכות זמנים יכולה להוליד תוצאות משונות. הרוסים יכולים לקלקל את השיחות, כחלק מהאסטרטגיה של גביית המחיר בזירה האוקראינית.
האמריקאים יכולים להחליט לחתום מהר, כדי לסגור זירה אחת בעוד השנייה נפתחת. אולי גם לקוות שהסכם חלש יחמוק מביקורת קשה, בחסות אירועים דרמטיים במקום אחר. האיראנים עשויים להחליט שכדאי להמתין, שמא ההתפתחויות באוקראינה יאפשרו להם לשפר עמדה במו"מ. או שיחליטו גם הם לחתום, בידיעה שעכשיו הזמן האידיאלי לסחוט ויתורים תחת ערפל הקרב.
לאיראנים יש ניסיון מסוים בתמרון בנסיבות כאלה. בסוף שנות ה־70 הייתה באיראן הפיכה, שאילצה את נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר להפנות תשומת לב לזירה המזרח תיכונית. ברה"מ פלשה לאפגניסטן, וגם על זה היה מוכרח להגיב. מכיוון שההפיכה באיראן הייתה מכה ליוקרה האמריקאית, קרטר הגיב בחריפות לפלישה לאפגניסטן. האולימפיאדה במוסקבה הוחרמה.
כמו קרטר בשעתו, גם ביידן ספג לאחרונה מכה ליוקרתו הגלובלית בהסגת כוחות ארה"ב מאפגניסטן, מה שמשנה את תחשיביו בהתמודדות מול רוסיה. אחרי רכות באה קשיחות, אחרי קשיחות באה רכות, וחוזר חלילה. המשברים שמטלטלים את העולם מציבים לאמריקאים מכשולים בקנה מידה שמזכיר את שלהי ימי קרטר. הוא אומנם מוזכר עד היום כנשיא חלש, אבל למעשה, לקראת סוף כהונתו, החל בתהליך של התרחקות מיועציו הפרוגרסיביים והתקרבות לעמדותיו של היועץ לביטחון לאומי, זביגנייב בז'יז'ינסקי, שהיה נץ קשוח ביחסו לברה"מ.
אוהדיו של קרטר, וזו לא עמדה מופרכת, סבורים עד היום שכמה מהעמדות שנקט באותה תקופה מילאו "תפקיד חשוב בתחילת הסוף של ברה"מ". הציטוט הוא פרי עטו של יועצו לשעבר, סטיוארט אייזנשטאט, ומופיע בספרו החדש (בעברית) "ג׳ימי קרטר, ישראל והיהודים".
בז'יז'ינסקי היה מי ששכנע את קרטר לספק נשק למוג'אהידין באפגניסטן כדי שיילחמו בסובייטים, במעין גרסה שתהפוך ל"וייטנאם שלהם", כפי שכינה זאת. דוקטרינת קרטר של 1980, שהוצגה בנאומו האחרון לאומה לפני שהפסיד לרייגן, קבעה כי השתלטות סובייטית על אפגניסטן תהיה פגיעה ישירה באינטרס האמריקאי. גם זו דוגמה שעומדת מול עיניו של ביידן, השוקל את צעדיו גם מול איראן וגם מול הרוסים.
מנתניהו לבנט
הקלישאות מוכרות: לא בכוח – במוח. ועוד אחת: מה שלא הולך בכוח הולך בעוד יותר כוח. המציאות קצת אחרת: לפעמים לא מספיק הכוח, וגם לא מספיק המוח. לפעמים אירועים והתפתחויות הם פשוט מחוץ לשליטתה של ישראל.
אנחנו עומדים כנראה לקבל שיעור כזה בעניין איראן. אובמה החליט לחתום על הסכם עם איראן. ישראל עשתה מאמץ גדול למנוע אותו. מאמץ כוחני ופומבי. זה לא עזר. ההסכם נחתם. אומנם, אחר כך בוטל. אבל לביטול היה מחיר, שישולם עכשיו בהסכם החדש. מול ביידן, ישראל שינתה מדיניות וטון. במקום מאמץ כוחני ופומבי, מאמץ של הידברות שקטה.
לא בכוח – במוח. זה היה המסר. ובכן, נדמה שהמוח הפיק תוצאה דומה לזו שהפיק הכוח. או אולי טובה קצת פחות. בנט אמר השבוע שההסכם יהיה חלש מקודמו. נוכל לדעת זאת כאשר ייחשפו פרטיו המלאים של ההסכם המתרקם בז׳נבה. מהו הלקח? חסידי גישת המוח, כלומר, נפתלי בנט ויאיר לפיד, יאמרו שאם כבר נגזר על ישראל לספוג הסכם עם איראן, מוטב הסכם שאין בצדו קטטה עם האמריקאים. במקום נזק כפול - נספוג נזק יחיד. לפחות נשמור על יחסים הדוקים עם הממשל.
זו גישה אפשרית כמובן, אך מולה אפשר להעמיד גישה אחרת, את זו של חסידי גישת הכוח, כלומר בנימין נתניהו. הוא יאמר שאם כבר נגזר על ישראל לספוג הסכם עם איראן מוטב שתעשה זאת תחת מחאה חריפה, בוטה, כדי שלא ייווצר הרושם שהיא מוכנה לחיות עם ההסכם בשלווה. המחאה החריפה היא זו שפותחת פתח לשינוי בהמשך, נגיד, אם דונלד טראמפ ייבחר מחדש לנשיאות, או ניקי היילי, או מושל פלורידה רון דה סנטיס.
ויש גם לקח יותר חד־משמעי, שבנט כנראה לא למד. לפחות אם לשפוט על פי מה שאמר השבוע, ש"ההסכם מציב אתגרים חדשים לביטחונה של ישראל". וזה כמובן נכון. בנט גם הבהיר: "אין לי ספק שישראל תתמודד עם כל אתגר. יש לנו קו אדום, ישראל תשמור לעצמה את חופש הפעולה להגן על עצמה". חשוב שראש הממשלה יאמין שבכוחה של ישראל להתמודד עם כל אתגר.
אם כך, מה אמר שאיננו נכון? הנה, המשפט הבא: "ישראל לא תקבל את איראן כמדינת סף גרעינית". זו אמירה דומה לאמירות נגד הסכם הגרעין שישראל כן או לא תקבל. כלומר, אמירה שאין קשר בינה לבין המציאות, שאין לישראל שליטה עליה.
במילים אחרות: כמו שביחס להסכם התברר, שלפעמים גם כוח וגם מוח לא מאפשרים למנוע התפתחות שאינה נוחה, כך עלול להתברר גם ביחס לאיראן כמדינת סף גרעינית. השאלה בסופו של דבר תהיה לא אם ישראל "מקבלת" או "לא מקבלת" את ההסכם, אלא אם איראן היא מדינת סף גרעינית, ואת זה, לא בטוח שלישראל יש אפשרות למנוע. לא בנסיבות של הסכם חתום בין איראן לבין המעצמות. לא בנסיבות של קושי מבצעי לפגוע במדויק במתקנים במדינה רחוקה. אם זה היה פשוט, אם זה היה בטוח, ישראל כבר הייתה מן הסתם עושה זאת.
המשמעות של ההבנה הזאת היא שאכן מוטב להיערך. מוטב להיערך לאפשרות שיהיה הסכם שיערער את היציבות במזרח התיכון. מוטב להיערך לאפשרות שההסכם חלש, ויאפשר לאיראן להמשיך להתקדם בתוכניתה הגרעינית. להיערך - כלומר, להפנות מחשבה ומשאבים לטיפול באפשרות הזאת. מהלך לא נוח בתקופה שבה הממשלה מתמקדת בהורדת מחירים.
מהלך לא נוח בתקופה שבה הממשלה אינה נתונה למרותו של מנהיג אחד שקובע סדר יום ברור. מהלך לא נוח בתקופה שבה הקואליציה אינה הרמונית מבחינה אידיאולוגית. לא נוח, אבל הכרחי.
ובאשר לאמריקאים, המבחן הבא יהיה ביכולתם של בנט, לפיד ובני גנץ לקבל תמורה הולמת להסכמתם בשתיקה להסכם הגרעין. לא שהסכימו להסכם - הסכימו לשתוק. לפחות עד עכשיו, הסכימו לנהל את המהלכים נגד ההסכם מאחורי דלתות סגורות. ממשל אסיר תודה, כך מקווים בממשלה, וכך גם מנסים לשווק לציבור, ייתן לישראל יותר אמצעים להתמודד עם השלכות ההסכם.
מותר להיות קצת חשדן ביחס לאפשרות הזאת, בוודאי כל עוד התמורה לא ניתנה. הממשל ירצה לוודא שהתמורה אינה כזו שמאפשרת לישראל לנקוט מהלכים שיחבלו בהסכם. הממשל ירצה לוודא שהתמורה ניתנת תחת התחייבות לא לעשות בה שימוש שמקשה על האמריקאים.
זה בעצם העניין. מלכתחילה, זה העניין. אין זהות אינטרסים בין ישראל ובין האמריקאים בהקשר לאיראן. ואם למישהו נדמה שהממשל אינו מבין את הלכי הרוח של הציבור האמריקאי, מוטב שיבחן מחדש את הנתונים. אפילו בקרב בוחרים רפובליקנים אין רוב של מתנגדים להסכם.
רוב ניכר מהרפובליקנים אומנם סבורים שטראמפ עשה את הדבר הנכון כאשר פרש מההסכם (68%), ורוב הבוחרים, דמוקרטים ורפובליקנים, אומנם מבינים שהסכם לא יעצור את איראן מהשגת נשק גרעיני (51%) - ועם זאת, כאשר מוצגות להן אפשרויות למה שצריך שיקרה בשיחות בז'נווה, מתברר שרק מיעוט די קטן (20%) מתנגדים להסכם. כשליש רוצים הסכם מחייב, עוד כחמישית רוצים הסכם שאפשר יהיה לפרוש ממנו שוב, עוד כרבע לא יודעים.
אבל שיעורם של מי שכבר היום יודעים שהם מתנגדים להסכם הוא רק כחמישית, ומקרב הרפובליקנים כשליש. גם על זה נתניהו אומר "אמרתי לכם". אם ישראל הייתה צועקת בקול גדול נגד ההסכם, שיעור הרפובליקנים שהיה מביע התנגדות היה מן הסתם גדול יותר. אז אין הסכמה בין ישראל ובין האמריקאים בהקשר לאיראן. וזה לא משום שנתניהו היה תקיף ולא משום שבנט היה מאופק.
הקונפליקט בין ישראל ובין ארה"ב נובע מהעובדה שישראל מצפה מהאמריקאים לגיבוי מהסוג שהיה רלוונטי בתקופת המלחמה הקרה והעימות הבינגושי, והאמריקאים כבר לא נותנים גיבוי מהסוג הזה. בעידן הנוכחי, של עימות מול סין, של התמקדות בבעיות מבית, של ניסיון לוותר על חלק ממרכיבי תפקיד השוטר העולמי, של אי־תלות בנפט מזרח תיכוני - ישראל פחות חשובה להם.
כך צריך לבטא את זה, בישירות ובקור רוח: ישראל פחות חשובה לאמריקאים. וגם זה, כמו שבנט אמר על ההסכם כעובדה מוגמרת, מחייב היערכות.