שוב יום האישה הבינלאומי, וכמו בכל שנה אני חווה התעוררות של אייטמים שונים ולפעמים משונים, שמשולה לפריחת הדובדבן היפני. במשך שאר השנה כנראה שהסיפורים הללו לא היו תופסים כותרות, אבל ביום האישה הבינלאומי יש מה שנקרא בעולם העיתונות: טריגר. יש סיבה לפרסם, להלל ולשבח.
הפעם, בניגוד לשנים קודמות, החלטתי שאני לא משתפת פעולה עם הטריגר הזה. נמאס לי מראיונות עם מנהלות מצליחות ועם סיפורים שמשבחים נשים ממיליה מסוים. כבודן במקומן מונח, אבל את ההצלחה שלהן הן חשות לאורך כל השנה.
ביום האישה הבינלאומי הזה הייתי רוצה לתת דגש אחר, ולא כי אני חושבת שהצלחה אחת טובה מהשנייה או שאין חשיבות להגברת המודעות בכל הנוגע לשוויון זכויות, תעסוקה, שכר ועוד כהנה וכהנה דברים חשובים, שהאנושות עדיין לא הצליחה למצוא להם פתרונות בשנת 2022.
בסופו של דבר, ההתעסקות המגדרית המוגברת סביב יום אחד בשנה, פוגעת בנו, הנשים. לכן את סדנאות ההעצמה ומבצעי "את מלכה ודיווה", אני מעדיפה לזרוק הפעם לפח. ביום האישה הבינלאומי אני לא רוצה שישימו את הטיפוח האישי שלי במרכז. אני לא צריכה יום פינוק שיזכיר לי שזה מגיע לי או סדנה שתחבר אותי לאני הפנימי, האישי והמקצועי שלי. אם ארצה, אעשה זאת ב־364 הימים האחרים.
אם מישהו באמת רוצה להשפיע או לברך את הנשים ביום הזה, הוא פשוט צריך לסייע לנו לעשות את השינוי. אז נכון, התקדמנו המון. לאורך השנים נשים שברו, שוברות ועוד ישברו תקרות זכוכית. ועדיין, אנחנו חיות בעולם מערבי פריבילגי, וכשמסתכלים בפרספקטיבה בינלאומית על יום האישה, אנחנו צריכות לצד הסיפוק והחגיגה גם להבין שהדרך עוד ארוכה.
הדרך עוד ארוכה. כל עוד בחלקים מסוימים בעולם עדיין ישנן תקרות מברזל, וכל עוד אמשיך לנהל ויכוחים ברשתות החברתיות עם גברים שטוענים שאם יש שוויון, אני צריכה להבין שהם נפגעים לא פחות מאיתנו ושנשים לא יכולות לדרוש ולא לקיים. כן, תקראו את זה שוב. בלי לזלזל חלילה בפגיעה של שום אדם, הנטייה של גברים מדור מסוים לדרוש שוויון הפוך בשם השוויון, מוציאה אותי מדעתי.
במקום להתעסק בהבלים של מריבות רשת, החלטתי להקדיש את הטור הנוכחי, זה שאני כותבת כבר כמעט עשור, ליוזמה מרגשת שעדיין לא קיבלה תהודה בתקשורת המיינסטרימית, אולי כי סף הריגוש שלנו נע בין אסון אחד למשנהו, ואם אין קטסטרופה גדולה, או מלחמה באוקראינה או זן חדש של מחלה, סביר להניח שהידיעות הקטנות הללו שעושות שינוי קטן אך פנומנלי לא ימצאו את עצמן בפרונט.
ליוזמה הזו, ששינתה את חייהן של 1,500 נשים במקום רחוק מכאן, אחראית הילה ישעיהו. אני לא מכירה אותה באופן אישי, אבל התכתבות קצרה איתה גרמה לי לרצות לאמץ אותה כחברה חדשה.
לפני כעשור ישעיהו החלה לשחק כדורשת באופן חובבני וגילתה שיש במשחק אלמנט שמחבר בין קבוצות של נשים ומסייע להן בכל מיני בחינות. היא חלמה לעשות לאחרות את מה שהמשחק עשה לה, והקימה שתי קבוצות נשים בקיבוץ עינת שבו היא מתגוררת. אחר כך הקימה קבוצות לנשים חירשות וכבדות שמיעה וקיימה מפגשי משחק בכפר קאסם. במרוצת השנים היוזמה צמחה וישעיהו הגיעה לברלין, למילאנו ולניו יורק כדי להפיץ את הבשורה החדשה: קבוצות כדורשת לנשים.
אחד החלומות הגדולים שלה היה להקים בשלט רחוק קבוצת כדורשת בקניה. היא חברה ליזם קנייתי שהרים את הכפפה והקים קבוצות מקומיות. כעבור שנה כבר היו כ־100 שחקניות במדינה האפריקאית. ישעיהו מצאה את עצמה יוצאת לפרויקט ארצי שבמסגרתו נאספו יותר מ־60 ארגזי ציוד ובגדי אימון לשחקניות הקנייתיות. כיום יש כ־1,500 נשים בקניה שהמשחק משנה להן את החיים.
ישעיהו המשיכה לחלום, והפעם על הבאת קבוצה אחת לארץ. הקורונה שיבשה את התוכניות. אחרי שנתיים זה קרה. ביום חמישי שעבר קבוצה של 21 שחקניות מקניה נחתה בארץ, לשבוע גדוש בכדורשת. הן השתתפו בטורניר לקידום המשחק באפריקה, שיחקו עם קבוצות של נשים מקומיות וערכו סיורים בארץ.
"כשלא עוצרים אותנו, הדרך לקטוף את הירח הרבה יותר קלה", אומרת ישעיהו. ואם כבר צריך לבחור מוטו שכולנו צריכות לאמץ לכבוד יום האישה הבינלאומי, זה לא סתם "את מלכה", אלא בדיוק זה.