ערפל קרב כבד שורר בימים האלה ברחובות הזועמים באוקראינה ובמסדרונות הקרמלין במוסקבה. כלומר אוקראינה אבודה, ועדיין. על פי הסד"כ שרוכז בגבולות לפני שכוחות פוטין נעו פנימה ניתן להניח בוודאות שהתכנון היה בליץ בסגנון ויני־וידי־ויצ'י ונקסט, סיפוח באמצעות משת"פ. השאלה המסקרנת מכולן בימים האלה היא אם ולדימיר פוטין היה פוקד על גיסותיו "טורה־טורה־טורה" לו היה יודע שכך תיראה הדרך ל"ניצחון".
"טורה־טורה־טורה" היא קריאת הקרב היפנית שהזניקה את ההתקפה הקטלנית על פרל הרבור. זה היה ניצחון נקודתי שהסתיים בכניעה רבתי. ההתחלה, כתמיד, הייתה כישלון מובנה של התקשורת. הבון טון התקשורתי היה שג'ו ביידן "חלש" ופוטין "חזק" והסיפור כאילו גמור. הצבא האדום מגיע, והאוקראינים מניפים דגל לבן. אלא שתיאור ה"חולשה" של ביידן ושל האוקראינים נובע מחשבון פרימיטיבי שבו יעפי מטוסים, טנקים דוהרים, תימרות עשן והריסות הם אינדיקציה לחוזק.
לפני שבוע כתבתי כאן: "רוסיה היא דיקטטורה מתפוררת כלכלית (הערכת מצב של פול קרוגמן, 'ניו יורק טיימס') וחברתית ומתחולל שם מרי אזרחי שמדוכא באכזריות. למעט מאגר גרעיני אפילו היכולת הקונבנציונלית שלה לא ברורה. לך דע מה קורה מאחורי צילומי טורי השריון ולהקות המטוסים. הצבא האדום צולם מאותן זוויות בכל מצעדי האחד במאי ואז קרסה ברה"מ".
אז רוסיה עדיין לא קורסת, אבל אין לפוטין סיכוי מול החזית המתגבשת נגדו. במונחים של הקטטה כיום ניתן לומר ש"ביידן החלש", האיש השנוא והמבוזה ביותר אחרי נפתלי בנט בקרב הימין הביביסטי בישראל, הוא הגיבור האמיתי בסיבוב הגלובלי הנוכחי בין דיקטטורה לבין דמוקרטיה. פוטין הולך על קייב כדי לשנות שם את המשטר? גם לביידן יש יומרות לשנות את המשטר. ברוסיה. והוא מפעיל סנקציות כלכליות.
אלון פנקס, לשעבר קונסול ישראל בניו יורק ובחור נבון בדרך כלל, מפספס את הרציונל שלהן. הוא טען כי הסנקציות שהוטלו על פוטין, האוליגרכים והמערכת הכלכלית הן "עונש" שנזק בצדו. אלא שהסנקציות לא נועדו לפגוע בכיס של פוטין או האוליגרכים, אלה מוגנים במאות חברות משורשרות ברחבי העולם ומחוברות לתאגידים בינלאומיים. הסנקציות נועדו למרר את חיי כל אזרחי רוסיה בתקווה לנקז את המחאה שלהם לטובת שינוי משטר.
פוטין רוצה להחליש את נאט"ו? ביידן מגיב בחיזוק נאט"ו. כולל יישום הסנקציות הכלכליות, סגירת השמיים למטוסים רוסיים ועוד, כאשר כל השותפים לסנקציות יודעים שגם הם עשויים להינזק. אפילו מנהיגים סמי־פשיסטיים כמו מתיאו סלוויני האיטלקי ומרין לה פן הצרפתייה גינו את התוקפנות הרוסית. שוודיה ופינלנד, שכנותיה הנייטרליות לכאורה של רוסיה, השתתפו לפני שבוע בפעם הראשונה בוועידת הפסגה של נאט"ו כשהן "שוקלות" הצטרפות. במסגרת איבוד העשתונות של פוטין (כוננות גרעינית) איימה דוברת משרד החוץ הרוסי לנקוט נגדן "צעדים צבאיים ופוליטיים".
במקביל מתחולל בימים האלה קמפיין גלובלי של החרמות ונידויים של כל דבר רוסי, מתרבות ועד ספורט שמאחד את ברית המדינות הדמוקרטיות בכל העולם. חלקן שלחו לאוקראינה אמצעי לחימה כשפוטין מאיים שהן "תישאנה באחריות". רוסיה חסמה את פייסבוק וטוויטר? ענקיות הטכנולוגיה התקשורתית, כולל בעלי רשתות חברתיות, חסמו תעמולה רוסית, ואילון מאסק שריין את הרשת שלו לטובת אוקראינה, שנחסמה על ידי רוסיה. וככה על הדרך לאחדות האידיאולוגיה הדמוקרטית הליברלית בעולם הפך ביידן להיות מנהיג העולם החופשי.
מטרות המשנה הפנים־פוליטיות של ביידן היו לגמרי אישיות ומפלגתיות. הסקרים לקראת בחירות האמצע ב־2022 והבחירות לנשיאות ב־2024 מחייבים פעילות קצת יותר נמרצת מצד האופי שלו והנמנום הפושר של הדמוקרטים. חסד עשה עמו אלוהים כשזימן לו את פוטין ואוקראינה וחייב את טראמפ והרפובליקנים להגיב.
ואלה לא אכזבו. דונלד טראמפ באורח לגמרי מטורלל כינה את פוטין "גאון", ובראיון ללורה אינגרם בפוקס ניוז קבע שארה"ב פלשה לאוקראינה (בחיי). מה שאפשר לביידן לדחוק את המפלגה הרפובליקנית לפינה, ועל פי הקולות הנבוכים העולים מהמחנה הרפובליקני ונתוני הצלילה של טראמפ זה עובד. רק חבל שבדרך להנהגת העולם החופשי מקריב ביידן את אוקראינה בטענות שווא (לא חברה בנאט"ו), משום שאינו רוצה ללוות ארונות של חיילים אמריקאים בדרך לבחירות והוא חושש מעימות ישיר עם רוסיה.
הנעלם הגדול הוא סין. מילה שלהם ופוטין חוזר עם אוזניים מקוטפות וזנב בין הרגליים. הסינים רוצים לחנוק את העולם בכסף, לא בכוח הזרוע, פרט לטאיוואן. אני לא יודע אם השקעותיהם בעולם ייפגעו בגלל הסנקציות או ימריאו. מה שברור הוא שתגובת העולם המערבי לכיבוש אוקראינה (נידויים וחרמות) אמורה לאותת לסינים מה יהיה מחיר התביעה על טאיוואן, ולך דע מה הם אומרים לפוטין.
"האינטרס הישראלי"
זאת מלחמה שקל לזהות בה טובים ורעים, והיא חידדה את המצב העגום, המדכא והבלתי אפשרי של חלק ניכר מהציבור הישראלי. מישהו כתב שבמלחמת רוסיה באוקראינה מדינת ישראל הולכת בין הטיפות. נדמה לי שהביטוי הנכון הוא שמדינת ישראל הולכת בצהרי יום עם גוש חמאה על הראש.
להזכירנו: כל אותן מדינות שמגנות את התוקפנות הרוסית נגד האוקראינים מגנות את התוקפנות של מדינת ישראל כלפי הפלסטינים. לפני שבוע ישבתי באיזה פאנל בערוץ 13 ושמעתי את המנטרה הקבועה מדוע קשה לנו לגנות את התוקפנות הרוסית: יש לנו אינטרסים בסוריה ואסור לנו להתגרות בדוב הרוסי, שמאפשר לנו ברוב טובו לתקוף בסוריה מטרות איראניות.
נו באמת. כמה כבר אפשר לחזור ולהוכיח שהמב"ם (המערכה בין המערכות) הזה הוא כיסוח דשא נצחי וחסר תועלת ותוחלת. שככל שחיל האוויר תוקף בסוריה ובלבנון כך מתחזקת שם האחיזה האיראנית. וכי הדרך היחידה להפסיק את המוקד הזה היא באמצעות הפסקת אש פורמלית הן עם סוריה והן עם לבנון.
וכן, להבין שמותר למדינות שחשות מאוימות להתחמש כדי להתגונן. ולהבין שככל שיתחמשו בהמשך אין ביכולתם של האיראנים, הסורים וחיזבאללה להתמודד עם היכולות של ישראל. יש להם די בעיות פנימיות מכדי שיפתחו נגדנו חזית, שאין להם שום סיכוי לנצח בה בטווח הנראה לעין.
שלא לדבר על ההיסוס שקדם לגינוי הישראלי בעצרת האו"ם עקב ה"אינטרס האסטרטגי", שאינו אלא תלות במצב רוחו של אחד פוטין, טיפוס שכבר הוכיח שאין לו אלוהים. וכך יצא שאת המהלך שלה לקראת השתלבות בעולם הנאור החלה ישראל בצליעה. לפיד גינה, בנט שתק בגלל תלות בקולות ימין. בהמשך התעשת וישראל התיישרה עם התעוררות העולם הנאור.
תקדים אוקראינה אגב הוא מנוף להמשך הלחץ של העולם הנאור על ישראל והפלסטינים, כך שיש למה לצפות.