אלפים מיהודי אוקראינה פונים מאז תחילת המלחמה בבקשה לעלות ארצה, אבל ישראל הוציאה את כל נציגיה מהמדינה ואין מי שיטפל בבקשות. מה אפשר היה לעשות אחרת? מה לא. מה שחשוב עכשיו, זה מה אפשר עדיין לעשות. כי זה לא מאוחר מדי.
המחדל הזה לא מצריך ועדת חקירה, הוא מצריך תיקון מיידי והתעשתות. הוא מצריך יצירתיות ישראלית, שאפיינה אותנו פעם. צריך להציב נציגים של נתיב והסוכנות במעברי הגבול, שיקלטו שם את המשפחות שרוצות לעלות ויטפלו בהן.
אסור היה להוציא את כל השליחים הישראלים ממערב אוקראינה. אני לא מדבר על משרד החוץ (שמתפקד באירוע בצורה מעוררת כבוד) אלא על נתיב ועל הסוכנות. יש לשני הארגונים האלה הרבה כוח עבודה מקומי באוקראינה, אבל אין היום מי שיפעיל אותם.
הם היו יכולים לארגן אוטובוסים למשפחות היהודיות, לארגן הדרכה, לארגן את האירוע. צריך לדאוג לזה. אפשר היה להשאיר מוצב פיקוד קדמי בלבוב. כרגע היא עדיין רחוקה מהקרבות העיקריים. היא לא יותר מסוכנת מאשדוד, שדרות או אשקלון כשיש סבב עם עזה.
כשיצחק שמיר זיהה, בסוף שנות ה־80, את האפשרות הממשית לעלייה המונית של יהודים ממדינות בריה"מ (לשעבר), לא מעט משותפיו גיחכו בשקט. כן כן, הם כבר באים, לחששו מאחורי גבו. "כבר באים", היא גם שורה סאטירית־גאונית ששרה להקת כוורת (ב"שיר המכולת") יותר מעשור קודם, באותו עניין ממש.
הכמיהה לראות כאן את מיליוני היהודים שמעבר למסך הברזל הפכה, עם השנים, לפתטית. שנים ארוכות כל כך של ציפייה רומנטית, של פעילי עלייה הנעצרים על ידי הקג"ב ומוגלים לסיביר, של שירים כמו "כחול ולבן" ואסירי ציון והפגנות המונים ותפילות חרישיות, אבל במקום הגל הגדול הגיעו כמה אדוות חלושות. התקווה המצועפת לשיבת ציון מודרנית הלכה ודעכה.
אבל כמו בתיאוריית "פריחת הדובדבן" המפורסמת (של אהוד ברק), בינתיים מי שבאמת דעכה היא ברית המועצות. ופתאום, זה קרה. בבת אחת, ב"בום" היסטורי, דרמטי, ששינה את פניה של ישראל.
היום כבר ברור שהעלייה הזו הצילה את ישראל. התוצר הלאומי הגולמי של ישראל הגיע לאחרונה לצמרת הטבלה העולמית. הכלכלה הישראלית חזקה יותר מרוב הכלכלות האירופיות, חסונה יותר מכלכלות של מעצמות שרק לפני 20 שנה לא ראו אותנו ממטר. היא מוכוונת טכנולוגיה, הייטק, סייבר ותעשיות מתוחכמות. היא תולדה ברורה של אותו גל עלייה ממדינות ברית המועצות לשעבר.
למעלה ממיליון עולים משכילים, חרוצים ויצירתיים הגיעו לכאן והפכו לעמוד השדרה של ההייטק, של המדע, של הרפואה, של ענפים רבים נוספים שהפכו אותנו למעצמה כלכלית וטכנולוגית. הם באו לכאן אף על פי שבמשרד האוצר של אז העריכו שהם יעדיפו להגר לאמריקה. הם באו לכאן אף על פי שאף אחד לא באמת התכונן לזה ברצינות. הם באו לכאן בהמוניהם והם התגייסו לצה"ל ועבדו קשה והתקדמו והפכו לבשר מבשרה של הארץ הזו.
בעקבות הגעתם, וכדי לספק תעסוקה לאלפי המהנדסים היהודים־רוסים שמצאו את עצמם פתאום באמצע הלבנט, המצאנו והקמנו את "החממות הטכנולוגיות" שמהוות, עד היום, את עמוד השדרה הטכנולוגי והיצירתי של הגניוס הישראלי. על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, לכשליש מעולי שנות ה־90 הייתה השכלה אקדמית, אחוז מדהים שהשפיע השפעה דרמטית על איכותו של כוח העבודה בישראל.
מחקר נוסף (של קרנית פלוג, עופר גור וניצה קריס) הוכיח שגל העלייה הזה השביח עד מאוד את הרמה הממוצעת של העובדים בישראל. הרזרבות הכמעט ריקות של רופאים, מורים למתמטיקה, פיזיקאים ומדענים בישראל, התמלאו כמעט בן לילה, עד אפס מקום, על ידי העולים החדשים האלה, שקליטתם הייתה מהירה ומוצלחת יחסית. עוד מעט נחזור לנושא הזה.
הסיפור היהודי גדול יותר מאוקראינה. במדינת הענק הזו יש בסביבות 200 אלף זכאי חוק השבות, קצת פחות ממחציתם יהודים "על מלא" על פי ההלכה. ברוסיה יש יותר מחצי מיליון. המשבר הזה ישפיע קשות גם על יהודי רוסיה. גם עולמם חרב עליהם ברגעים אלה. פוטין נראה כמי שעומד להחזיר את מסך הברזל והקומוניזם. גם אם זה לא יקרה רשמית, ברור שהחופש המוגבל מלכתחילה ברוסיה ילך ויצטמצם עוד. זה יעיר יהודים רבים מחייהם הרגילים, מזרחה. אין סיבה שלא יבואו לישראל.
אם זה יקרה, מדובר בגיים צ'יינג'ר דרמטי. איילת שקד דיברה אתמול על פוטנציאל ל־100 עד 200 אלף עולים חדשים בשנתיים הקרובות. זה אירוע משוגע. זה נס. זו זריקת האדרנלין שיכולה להטיס את הכלכלה הישראלית לשחקים. ישראל חייבת את עושרה ואת אמצעיה לעלייה הגדולה ההיא, וגם לעליות שלפניה. זו הסיבה שהיא צריכה לעשות הכל, כולל הכל, כדי לא להחמיץ את ההזדמנות הנוכחית. לא בטוח שהיא תחזור על עצמה.