הערפל סביב המגעים השונים, עקיפים וישירים, שהתקיימו בשבוע האחרון בין מוסקבה לקייב, מתחיל להתפזר. מחומרים שונים שהגיעו למערב, כולל פירות שליחותו של ראש הממשלה נפתלי בנט והשר זאב אלקין למוסקבה וברלין בשבת האחרונה, עולה כי המו"מ האמיתי מתקיים במסלול הישיר שבו נפגשים צוותים אוקראיניים ורוסיים בבלארוס. סביב המו"מ הזה יש ערפל קרב, תרתי משמע.
האוקראינים לא מסגירים את מה שקורה שם, וגם פוטין לא מנדב מידע. כעת נודע כי על שולחן המו"מ מונחת הצעה רוסית, שעליה צריך הנשיא וולודימיר זלנסקי לענות ב"כן" או ב"לא".
הדילמה של זלנסקי אכזרית. אם יגיד "כן", זה ייתפס ככניעה לאלימות הרוסית. מאידך, זה ישמור על אוקראינה עצמאית. זלנסקי יצטרך לבלוע לא מעט צפרדעים, כולל ויתור על מחוזות הבדלנים, הצהרה על ניטרליות, אי־הצטרפות לנאט"ו, הכרה בבדלנים הרוסיים באוקראינה ואולי גם פירוז של חלק מהמדינה. אם יגיד "לא", יורה פוטין לצבאו להוריד את הכפפות ולהסתער על אוקראינה בכל הכוח.
אין לקנא בדילמה של זלנסקי. הוא יודע שסירוב לקבל את תנאי הרוסים יכול לגרום לעשרות ואולי למאות אלפי הרוגים ולחורבן על מולדתו. הוא יודע גם שקבלת התנאים הרוסיים פירושה כניעה לאלימות כוחנית, והוא יודע שדעת הקהל באוקראינה תתהפך עליו במהירות ותסמן אותו כפחדן ובוגד. עכשיו הוא צריך להחליט.
מה חיפש בנט באוקראינה? הוא לא נסע לתווך ולא הציג הצעת גישור כלשהי. בנט אכן נסע תוך קבלת ברכת הדרך מפורשת מהאירופים והסכמה מהאמריקאים. ראשית, בנט נענה לבקשה אוקראינית לנסות לתווך. שנית, בנט הבין את הסיטואציה הייחודית של ישראל בעת הזאת: כרגע ישראל היא הגורם המערבי היחיד שמסוגל להגיע לפוטין למפגש אינטימי ארוך ולנסות לתהות על מצב רוחו, כוונותיו האמיתיות, תוכניותיו והקווים האדומים שלו. תוך כדי כך, יכולים הצדדים לדון ברעיונות שונים שעלו במערב, תוך בדיקת תגובותיו של פוטין בזמן אמת.
במצבו של המשבר, כשהמלחמה ייצרה כבר מעל 2 מיליון פליטים ופוטין העמיד בכוננות את המערך הגרעיני שלו, יכולת כזו להגיע לבירת המדינה הפולשת ולספק אחר כך חוות דעת מפורטת, מורכבת ואינטימית על מה שמתרחש בראשו של פוטין, נחשבת כנכס בינלאומי יקר ערך. זה בדיוק מה שקרה במוצאי שבת.
גלי ההדף של המפגש ההוא נמשכים עד רגע זה. בנט שוחח היום פעם נוספת עם הצדדים. מי שנסע איתו אלקין, אולי המומחה הוותיק והמנוסה ביותר לפוטין שיש היום במערב, יכול היה להתרשם אף הוא מהנשיא הרוסי, מנחישותו, מכוונותיו, וכל זה כשהוא יושב במרחק של מטר ממנו, שומע אותו בשפתו, מביט בניואנסים, בשפת הגוף ובסימנים שונים שיכולים לרמז או להעיד על תוכניותיו האמיתיות.
מובן שעם שובם ארצה, תדרכו בנט ואלקין את כל מי שצריך לתדרך. המידע הזה עובר במהירות לבירות המתאימות, לשירותי הביון המקבילים ולמנהיגים עצמם. לא סתם עצר בנט בדרכו חזרה בברלין ודיבר בטלפון עם ארמון האליזה ועם זלנסקי. הוא קיים שיחות רבות נוספות שלא דווחו.
ההצעה הרוסית לאוקראינה הוגדרה על ידי גורמים בינלאומיים כ"קשה, לא פשוטה לעיכול, אבל לא בלתי אפשרית". נודע כי הפערים בין הצדדים קטנו לאחרונה וכי נדרש עוד מאמץ כדי לגשר עליהם. לא ברור אם פוטין ביצע ויתור כלשהו, אבל העובדה שהוא כעת ממתין וצבאו קופא (תרתי משמע) על שמריו, בציפייה להחלטתו של זלנסקי, מחזקת את הערכת המצב המודיעינית במערב שאנו בימים המכריעים ביותר של המשבר, בהם ייקבע גורל המערכה: מלחמה נוראה "עד הסוף", כפי שפוטין אומר, או הסדר שיהווה מעין "חצי כניעה" של אוקראינה, אך ישים קץ למשבר, ירגיע את העולם ויקפל את הכוחות בחזרה לבסיסם ואת הפליטים לביתם.
על פי ההתרשמות מפוטין, הוא נחוש. הדשדוש של צבאו לא מרפה את ידיו, אלא להפך. ככל שהמחיר שפוטין משלם באוקראינה יקר יותר, כך ההישג שיצטרך להציג בסוף יהיה גבוה יותר. אין לו כוונה לוותר והוא יילך "עד הסוף", אם לא ימולאו דרישותיו העיקריות. השאלה היא אם מדובר בהצגה. האם פוטין פגיע? האם הוא בעצם מעלה עכשיו את גובה ההימור, אבל הקלפים בידיו גרועים ולא יאפשרו לו להמשיך? את זה נדע בהמשך.
זלנסקי במצב קשה יותר. הוא הפך כמעט בן לילה למנהיג הפופולרי בעולם. בצ'כיה מוכרים כריות לבנות נוער ועליהן הכיתוב "לישון עם זלנסקי". הוא התאהב בפוזה של מנהיג החופש, הלוחם נגד העריצות, אבל לזכותו צריך להגיד שהפוזה הזאת אמיתית לגמרי. זלנסקי, אסור לשכוח, הוא שחקן דרמטי והוא נכנס לדמות של צ'ה גווארה באופן מושלם. מאידך, הוא בוודאי זוכר איך נגמר הסיפור של צ'ה. הוא לא רוצה לגמור ככה. הוא צריך להחליט אם הוא ממשיך להילחם בכל הכוח, בלי שום ודאות לניצחון כלשהו בסיום, או מנסה למזער נזקים ולחזור הביתה בשלום. חתיכת החלטה.
ישראל, בינתיים, מצליחה לתחזק את המיצוב המוזר והייחודי שבנתה לעצמה בין הצדדים הניצים. לכאורה אנחנו עם המערב. ישראל גינתה את רוסיה, פתחה את שעריה בפני הפליטים (איילת שקד הציגה אתמול מתווה הגיוני בעניין הזה) ומספקת סיוע הומניטרי. מצד שני, ישראל לא הצטרפה לסנקציות על רוסיה ולא מוכנה לספק לאוקראינה שום ציוד צבאי או סמי־צבאי, כמו קסדות או שכפ"צים קרמיים. את הבעיה הזו מנסים עכשיו לפתור באמצעות רכש ישיר של קסדות ושכפ"צים מהתעשיות הביטחוניות, ללא חותמת צה"לית, ושיגורם לאוקראינה.
זה מול זה הם עדיין ניצבים, וולודימיר זלנסקי וולדימיר פוטין. לא רק לזלנסקי, גם לפוטין יש כאן סיכונים לא פשוטים. הסנקציות שהוטלו עליו נרחבות בהרבה מכפי שהעלה על דעתו. ביצועי הצבא לא מזהירים. ההפגנות ברוסיה גוברות ובתי הסוהר גדושים באלפי עצורים. הכלכלה שלו קורסת, מצב הרובל קשה יותר ממצבה של מריפול הנצורה. בקצב הזה הוא יגלה בקרוב שאוקראינה לא שונה בהרבה מאפגניסטן, אם כי רחוקה פחות.
מי ימצמץ קודם? מדובר במלחמת עצבים מרתקת, מדממת ונפיצה להחריד. בימים הקרובים ייגזר גורלה של אוקראינה, ואולי גם של אירופה, למלחמה או לסוג של שלום. ושיהיה בהצלחה לכולנו.
