הסתכלתי על השעון. לא היה לי ברור אם השעה נכונה. הרגשתי שאני כאילו במקום אחר, ביום אחר ובשעה אחרת. אולי אני מרגיש כך מאז שנולדתי. הסתכלתי על הטלפון של הנערה שעמדה לפניי בתור לקופה בסופר השכונתי. היא הסתכלה על סרטון של בננה שמתוכה יוצאת בננה קטנה שמישהו צייר עליה שתי עיניים ופה. היא הסתכלה על הסרטון הזה שוב ושוב.
הרגשתי שגם אני צריך להסתכל על הטלפון שלי. פתחתי אותו. הסתכלתי על סרטון של מישהי בהריון בחדר כושר, לבושה במכנסיים ירוקים ובחולצת בטן שהבליטה את הבטן ההריונית שלה, והיא רקדה לצלילי שיר היפ־הופ בהילוך אטי. הסרטון חזר על עצמו שוב ושוב ושוב. על פי הנתונים, חוץ ממני בהו בסרטון הזה עוד 25.9 מיליון איש מכל העולם. בהייה בינלאומית. חשבתי לעצמי, על מה אני והנערה לפניי היינו חושבים כאן בתור לקופה אם לא היה לנו טלפונים?
ביקשתי חפיסת סיגריות. כשהמוכר הסתובב להביא את הקופסה, ראיתי שלט שאומר שמכירת סיגריות מותרת לגילאי 18 ומעלה. נזכרתי שאני הרבה אחרי 18. שלמעשה, בשבוע הבא אהיה בן 39. גיל מעניין. ב־39' התחילה מלחמת העולם השנייה. האם גם אצלי עומדת להתחיל מלחמה? מה שלא יהיה ומה שלא יקרה, בינתיים נראה שאנחנו עוד שנייה במלחמת עולם שלישית.
הסתכלתי על ערימת העיתונים היומיים ששכבה בצד. הכותרות דיווחו על הפגישה בין בנט לפוטין במוסקבה. משם המשיך בנט לפגישה בגרמניה עם הקנצלר. ״המתווך בנט״, כינו אותו מעל דפי העיתון. האם אחרי הספר ״איך לנצח מגפה״ יגיע ספר ההמשך ״איך לנצח מלחמה״?
יצאתי מהסופר. הסתכלתי על השמיים. שמש שקרנית. באיזה עולם ציני אנחנו חיים, חשבתי לעצמי, שאפילו לשמש אנחנו לא מאמינים. עולם שבו מבחינתנו אפילו השמש יכולה לשקר. ואם השמש בכבודה ובעצמה יכולה לשקר, אז מי לא? כולם שקרנים כנראה.
נכנסתי לאוטו. ברשת ב׳ אמרו שבנט עוד עשוי לקבל פרס נובל אם הוא יהיה זה שיביא לקצה של המלחמה. בגלי צה"ל אמרו שהוא עשה טעות גדולה ובעצם פגישתו עם פוטין הוא נותן לגיטימציה לכוחות הרוע. ברשת ב׳ אמרו ששלום עושים עם אנשים רעים. עם אנשים טובים לא צריך לעשות שלום, כי הם לא מתחילים מלחמות.
בהפסקת הפרסומות שודרה ברדיו פרסומת לחברת דלתות. בפרסומת הוצגה דלת שכאילו יודעת לדבר עברית ומזמינה את כולם להגיע למתחם התצוגה של החברה ולרכוש אותה. משום מה נדמה לי שאם דלת תתחיל לדבר, הדבר האחרון שהיא תגיד זה שתגיעו למתחם התצוגה לקנות אותה. דלת יכולה לספר המון דברים על המון אנשים שנכנסו ויצאו דרכה, חלקם בשמחה, חלקם בכעס, היו גם כמה שטרקו אותה והיא עד היום לא סולחת להם.
זה הזכיר לי סיפור שהמצאתי לבן שלי כשהוא היה יותר קטן ונהגתי לספר לו כל לילה. זה על מוצץ שמתחיל לדבר פתאום ואומר שהוא מתגעגע לאמא שלו - שהיא בעצם המכונה שמייצרת מוצצים. הוא בטוח שהמכונה הזו היא אמא שלו והוא מאוד אוהב אותה ומתגעגע אליה. כולם מנסים להסביר לו שמכונה לא יכולה להיות אמא ושאין לה רגשות. הוא לא מאמין להם והולך ימים ולילות עד שהוא מגיע למפעל שבו יוצר והוא נכנס לשם ורץ ישר לחבק את המכונה. אין לי המשך מכאן. האמת היא שבשלב הזה הילד תמיד כבר נרדם, אז לא הייתי צריך להמשיך את הסיפור.
הסתכלתי על מד הדלק. פחות מרבע טנק. תכף צריך לתדלק. באוקראינה אפשר לתדלק עד 20 ליטר מקסימום, ובטלוויזיה פרופ' יובל נח הררי אמר שרוסיה היא בעצם תחנת דלק של גז ונפט וברגע שנצליח למצוא דרך אחרת להפיק אנרגיה ונשתחרר מהתלות בזהב השחור ומחיר חבית נפט יירד אל מתחת ל־20 דולר, פוטין ייפול.
כבר מאה שנים דלק מטריף את העולם. הכל מתחיל ונגמר בדלק. אבל מה הביא איתו הדלק חוץ ממלחמות וסכסוכים? מה הוא הביא לנו? את היכולת להגיע למקומות שלא בטוח שבכלל היינו צריכים להגיע אליהם? הרבה דברים טרגיים בחיי היו נחסכים ממני לו רק הייתי נשאר בבית.
הגעתי ליעד. פגישה שתוכננה כבר לפני שבועיים. הסתכלתי על השעון. לא איחרתי. לפני הפגישה נכנסתי לשירותים. שטפתי פנים והסתכלתי על עצמי במראה. זה ממש משונה, מיום ליום אני יותר אוהב ויותר שונא את עצמי. המשכתי לכיוון שבו אמורה להתקיים הפגישה.
בינתיים הסתכלתי בנייד. בהיתי בסרטון של מישהו שתיאר דרכים לתרגל אהבה עצמית. ״תגיד לעצמך בתחילת כל יום משהו חיובי״, הוא אמר. ״העיקר שתגיד את זה ותרגיש שזה נכון״.
איך בכלל אמורים לעשות דבר כזה? האם זה אפשרי לכפות על עצמך להרגיש שמשהו נכון? כלומר, לו הייתה לי היכולת לשלוט בעצמי ברמה שאני יכול להרגיש שמשהו נכון, גם אם אני לא בהכרח בטוח בכך, אני לא חושב שהייתי זקוק לעזרה בתרגול אהבה עצמית. למעשה לא הייתי צריך כלום. הייתי משכנע את עצמי להרגיש נכון כל הזמן.
הכנסתי את הטלפון לכיס והתיישבתי ליד השולחן שבו נקבעה לי הפגישה. חשבתי על זה שלא מזמן קניתי לילדה הקטנה שלי מין אייפון צעצוע מפלסטיק לילדים. זה מוצר מאוד נמכר, מאחר שילדים קטנים מאוד נמשכים לטלפונים ניידים ורוצים להחזיק אותם כל הזמן.
חשבתי לעצמי איזה מצחיק זה היה אם הייתי מגיע לפגישה, מוציא את הטלפון מהכיס מתישהו - בשביל לבדוק משהו במייל או את הלו״ז שלי ביומן - ומגלה שבטעות לקחתי את טלפון הצעצוע של בתי. לאחרונה דברים די מטופשים משעשעים אותי. בשבוע הבא אהיה בן 39. אני מעריך שבגיל 39 אתה כבר לא משתעשע מדברים מטופשים כאלה. גיל 39 זה גיל שבו אתה בטח מאוד רציני.
צילום: אינגאימג