הודעת חמאס שפורסמה ביום רביעי בצהריים הצטיינה בגילוי לב. אותו זמן עשה יצחק הרצוג את דרכו במטוס לאנקרה לביקור מתוקשר אצל עמיתו רג'פ טאיפ ארדואן, ובעזה החליטו למחות. "אנו עוקבים בדאגה עמוקה אחר הביקורים של בכירי הישות הציונית במדינות ערב והאסלאם", נמסר בהודעה רשמית שפרסמה צמרת התנועה, "אל תיתנו לישות הציונית להשתעשע באזור ולשחק באינטרסים של עמיו".
שנים הם חוסים שם, תחת כנפי ארדואן, אבל בחודשים האחרונים חשים ראשי חמאס בחו"ל את נשיפת המודיעין הטורקי בעורפיהם. אנקרה החליטה לשנות את מדיניותה ולתפוס מרחק מן הציר האיראני. אין זה מקרה שארדואן קיבל את הרצוג בחום. לפני חודש בלבד הוא התארח אצל מוחמד בן זאיד באבו דאבי, וקודם לכן קיבל את פניו בבירתו. הייתה זו התפייסות בין אויבים.
בן זאיד מתעב כל מי שמדיף ריח של אסלאם ופוליטיקה, האחים המוסלמים למשל, שאותם אימץ ארדואן אל חיקו. יחד הם בחשו במלחמה בסוריה, כל אחד במחנה אחר, וכאשר בן זאיד התקרב לישראל, ארדואן התחבק עם האיראנים והקטארים. בביקורו בטורקיה הבטיח בן זאיד להשקיע 10 מיליארד דולר בטורקיה, ודומה כי עידן חדש החל ביחסיהם.
מסקרנים אף יותר הם מאמצי ההתקרבות בין ארדואן לסיסי. לאחר שנשיא מצרים פיזר אותם לכל רוח והכניס את מנהיגיהם לכלא, ברחו רבים משונאי המשטר המצרי, ואיתם ראשי האחים המוסלמים, לטורקיה. ארדואן העניק להם כתף חמה וגם בימה חופשית. בזה אחר זה הקימו תחנות טלוויזיה ואתרי חדשות, והחלו לתקוף את סיסי ללא רחם. כל מה שלא יכלו לומר לרעתו במצרים, עשו זאת מטורקיה בברכת השלטונות. בתוספת גיבוי כספי מנסיכות קטאר, הם הפכו לאויבי המשטר המצרי.
בשנה האחרונה החלו האורות בהצגה הזו להתעמעם. ארדואן שיגר שליחים אל סיסי ובפיהם הצעות פיוס. נשיא מצרים, כדרכו של המצרי שלעולם אינו ממהר, ביקש הוכחות. ארדואן פעל מיד. הוא הורה להשתיק את הביקורת הצולבת על קהיר באמצעי התקשורת המצריים שפועלים מאדמת טורקיה.
מדי ערב ישבו שם פרשנים מצרים גולים, וחשפו את מערומיו של המשטר המצרי באופן שלא העזו לעשות מעודם ביושבם בלב קהיר. השינוי מורגש היטב בחודשים האחרונים. אף מילה רעה על סיסי ואנשיו. אם בפיהם ביקורת כלשהי על מצרים, הם רשאים לתקוף את הממשלה ושריה, אבל לא למעלה מזה. צמרת המשטר, ובראשה הנשיא ומערכת הביטחון המצרית – מחוץ לתחום.
2021 הייתה שנה רעה לאופוזיציה המצרית בחו"ל. בינואר הסירו מצרים ומדינות המפרץ את החרם הממושך על נסיכות קטאר. דוחא הייתה המממנת העיקרית של מתנגדי סיסי, ובמיוחד תמכה בערוצי התקשורת שהקימו. במגעים שהובילו להסרת החרם, היא הסכימה לבקשת מצרים להפחית את תמיכתה החומרית בהם. בתוך כמה חודשים גילו מתנגדי סיסי כי קטאר צמצמה מאוד את המזומנים שהזרימה אליהם, וטורקיה, שהעניקה להם חסות ובית, תובעת מהם לשון מתונה. הכושי עשה את שלו, שיעזוב אותנו במנוחה. לפחות לעת עתה.
ארדואן, אם כן, לא שבר את הקרח עם ישראל בלבד, אלא גם עם מצרים ואיחוד האמירויות. משולש רב־השפעה, שאיש לא נותן בו שמות, ועיקר פעילותו מתנהל בצינורות חשאיים. ביחד עם סעודיה, השותפה הנסתרת, ובחריין הקטנה, המשמשת בסיס לצי אמריקאי ובריטי, הפכה הברית הישראלית־סונית לנותנת הטון בפוליטיקה העצבנית של האזור. ארדואן אינו רוצה להישאר מאחור. עם כלכלה שברירית כמו שלו ואשראי שהולך ופוחת בציבור, אין בכוחו לשאת גם בידוד מדיני.
הערבי הנודד
זה גורלו של בן חסות. גם אם לא יגיע הרגע שבו יתבקש למצוא לעצמו מקלט אחר – תמיד יחיה בחרדה שמא יושלך בוקר בהיר מהחלון או מהדלת. סדאם, קדאפי, נאצר, אסד. כולם השתעשעו בפלגים הפלסטיניים, פיטמו אותם או הפכום לשק חבטות. הם שיסו אותם בישראל, ולפעמים אף זה בזה.
הנה, רק בעשור האחרון דילגה צמרת חמאס בחו"ל בין ארבע מיטות. שנים רבות חסתה בצלו של אסד בסוריה, אבל אז פרץ נגדו המרד. ראשי חמאס חששו כי הדם הרב ששפך ותדמיתו הרצחנית יזהמו גם אותם. הם התפצלו לקטאר ולטורקיה, שם חיכו להם בזרועות פתוחות ראשי התנועה האם, האחים המוסלמים. בתווך עוד הספיקו לבצע חניית ביניים בקהיר. היה זה בחלון הזמן הקצר שבו שותפו האחים המוסלמים בשלטון, רגע לפני שנלקח מהם בידי סיסי.
הימים הללו אינם רק ימי מבחן ליחסי אנקרה וירושלים, אלא ליחסי טורקיה עם כלל השחקנים האזוריים. לא לכולם מבשרת התקופה הזו טובות. על כן, כאשר בחמאס אמרו כי הם עוקבים בדאגה – הם באמת התכוונו לזה.
אמנות המלחמה
בדצמבר חגגה בחריין מלאת 50 שנה לעצמאותה. באותם ימים, ב־1971, יצא אחרון החיילים הבריטים את הממלכה, ובכך הסתיים העידן הקולוניאליסטי. אבל לפני שש שנים הוא חזר: חילות משלוח רוסיים התנחלו בסוריה והפכו אותה למושבה רוסית. פרצה המלחמה באוקראינה, ואסד הפך לקולה הרשמי של מוסקבה באזור. מי שמבקש לדעת בערבית מה חושב הקרמלין, ימצא את מבוקשתו בדמשק.
השבוע נדהמתי לשמע מסר שיוצא ממוסקבה. אוקראינה, טענו דובריו של פוטין, תכננה מתקפה צבאית, ועל כן הקדימו הרוסים, הלמו בה, וכך סיכלו את המזימה. זו הסיבה לכך שיצאו למערכה. מיד פשפשתי בזיכרון. לא היה צריך להרחיק לכת. בשנות המלחמה בסוריה רקחו אנשיו של בשאר אסד אין ספור מסרי תעמולה דומים. הם ביימו פיגועי תופת שלא היו כדי להראות כי הם הקורבן, וגייסו שחקנים לשמש כעדי ראייה פיקטיביים. גם כיום הם מאשימים כי ישראל תוקפת בשטחם כי כרתה ברית עם הפלגים המורדים, ולא כדי להשמיד תחמושת של חיזבאללה או מערכי לוחמה איראניים.
אויבי אסד, פלגי האופוזיציה השונים, אף הם לא הצטיינו במידה רבה של יושר – אף שנטבחו בידי המשטר, ולא הייתה אמת חזקה מן האמת שלהם. בשנותיה הקשות של המלחמה פרסמו דובריהם מדי יום נתונים על הרוגי התקיפות של הצבא הסורי. המספרים היו מופרזים מאוד. אנו, העיתונאים בישראל, נאלצנו לוותר על השימוש במידע הזה. כאשר גורמי אופוזיציה סוריים פרסמו נתון כלשהו על נפגעים מאש המשטר, השמטנו מן המספר אפס אחד. ליתר ביטחון.
במלחמה כולם מפריחים כזב. מי יותר ומי עוד יותר. אם כיתרו אותך, כתב סון טסו כבר לפני 2,500 שנה בספרו הידוע "אמנות המלחמה", אזי השתמש בתכסיסים. ועדיין, ככל שהשקר מופרך, כן הוא מעיד על חולשת ממציאו.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל
טורקיה החליטה לשנות מדיניות, ובחמאס מודאגים ממהלכיו של ארדואן
ארדואן אינו מגשש את דרכו רק לישראל: בשנה האחרונה הוא שיקם את יחסיו עם אבו דאבי ופתח במסע חיזורים אחר סיסי. חמאס והאחים המוסלמים חשים בכך היטב על בשרם
