הציטוט מברל
לאחרונה נתבקשתי לכתוב על דבר מה שאני יכול לציין כהישג שלי במשך עבודתי ב"מעריב". הבקשה הגיעה לצורך פרויקט מיוחד על "מעריב", שאני מניח שעוד תשמעו עליו. הוקצבו לי 400 מילים. כתבתי 500 וזה התקבל, אבל כמובן נשאר לי הרבה מה לומר. הצטערתי על כך שבסופו של דבר שלחתי את הטקסט בלי שהזכרתי מאמר מסוים שכתבתי לפני 30 שנה בדיוק, בשנת 1992. מאמר קטן בכותרת: "בסדר, נוסח ברל כצנלסון". מאמר שאני רואה כהישג שלי, לא בגלל מה שאני עצמי כתבתי בו, אלא כי ציטטתי בו מילים שמישהו אחר כתב, וגאלתי אותן.
אלה מילים שאני הייתי הראשון להחדיר לשיח הישראלי המודרני, לדעתי. מדובר במילים של ברל כצנלסון שציטטתי במאמר בעמודי הדעות של "מעריב", ומאז השורות האלה של ברל כצנלסון חוזרות ומצוטטות שוב ושוב ושוב. אני מאמין שאם לא הייתי מצטט אותן אז, באותו מאמר, איש לא היה מכיר את המילים האלה עד היום, והן היו קבורות בכרך השמיני של כתבי ברל כצנלסון כמו הרבה דברים אחרים שהוא כתב ונשארו והצהיבו שם. כתבתי את המאמר כאשר שרת החינוך שולמית אלוני ממרצ אמרה שצריך להחליף את נוסח ה"יזכור" לחללי צה"ל בנוסח ה"יזכור" שכתב ברל כצנלסון. בלי אלוהים.
כתבתי ככה: "אז מה, את רוצה את נוסח ברל כצנלסון, שולמית אלוני? נוסח ברל כצנלסון מוצא חן בעינייך? למה לא. אני אתן לך עכשיו את נוסח ברל כצנלסון, ואחרי שתשמעי אותו, אני משער שתאסרי על לימוד ברל כצנלסון בבתי הספר".
ובהמשך ציטטתי את השורות שמאז חוזרים עליהן שוב ושוב: "היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא לבם רגש הערצה והתמכרות?".
ל"מעריב" הייתה אז תפוצת־על שלא דומה להשפעה של אף עיתון כיום, והתוצאה בהתאם. את השורות האלה מצטטים לשמחתי מאז אותו מאמר שבו אני הקטן גאלתי אותן ממעמקי כרכי כל כתבי ברל כצנלסון.
ציטטתי אז עוד מאותו מאמר הכתוב בעברית המרהיבה של ברל כצנלסון: "אבותינו שהועלו על המוקד, אשר נסחבו למרתפי האינקוויזיציה, אשר נשחטו במאכלת הקוזקים, הייתה להם הכרה מוחלטת שיש להם עסק עם פריצי חיות. הם ידעו שאין להם כוח נגד פריצי החיות, אבל אף רגע לא חסרה להם הכרת צדקתם הם. המעציב והמבייש בייסורינו אנו הוא, שכמה מבני דורנו בארץ חסרה להם ההרגשה החיה של צדקתנו המוחלטת".
הלוואי ויצטטו מעכשיו שוב ושוב גם את השורות האלה.
אגב, תפילת ה"יזכור" של ברל כצנלסון, ששרת החינוך דאז העדיפה, מסתיימת בשורה: "אל ישקוט ואל ינחם ואל יפוג האבל עד בוא יום בו ישוב ישראל וגאל אדמתו השדודה". אדמתנו השדודה נגאלת ככה־ככה, כי את ברל כצלנסון החליפו בצמרות אנשים אשר "חסרה להם ההרגשה החיה של צדקתנו המוחלטת".
נגמר עידן ה"לא, הוא לא יעשה את זה"
חיינו, וחלקנו עדיין חיים, בעולם שמבוסס על ההערכה ש"לא, הוא לא יעשה את זה". "הוא לא יפלוש לאוקראינה" מתחרז עם "איראן לא תעשה את זה".
הם עשו. הם יעשו.
טראמפ אמר שאם יש הסכם עם איראן, אין ישראל. אנחנו אומרים: משוגע שרואה שחורות. נגמר עידן ה"משוגע שרואה שחורות", ועידן ה"זה לא יכול להיות".
חששות מבהילים
עוד עלול להיות משפט צדק ברררר. ביבי עוד ייצא זכאי רק מפני שהוא לא אשם.
פעם באף פעם
קראתי מישהי שאומרת: נרשמתי לחדר כושר ואני הולכת פעם באף פעם.
ישראל הראשונה, השנייה והשלישית
אין דבר שאזרחים סוג א' כועסים עליו יותר מאשר כאשר נדמה להם שאזרחים סוג ב' חושבים שהם טובים יותר מאזרחים סוג ג'. תביטו סביב. ישראל היא מדינה שאותה הקימו אזרחים שנחשבו בגולה בני אדם סוג ב', כאן הם עשו עצמם סוג א', ואז הם החלו להתנהג כאילו שהם נעלים על בני אדם שנראים להם סוג ב', ואז הם גם נוזפים באותם אזרחים, כאשר נדמה להם שהאנשים שהם רואים כסוג ב' חושבים שהם טובים יותר מאזרחים סוג ג'.
מסרון, ועכשיו הסרט
בקולנוע בן זמננו אין סרט שאין בו צילומי מסרונים שנכתבים ונקראים בטלפון. סצינות של שיחות בקול הוחלפו בסצינות של מיילים ומסרונים שנכתבים. סצינות של התחבטות נפש הן כיום סצינות של מיילים שנכתבים ונמחקים. משנים בהם מילה, מוחקים, משנים שוב, ושולחים.
מסרונים שמופיעים מעל הראש של השחקן הם הכרח בכל סרט שבו הגיבור חי במאה ה־21.
מה שמעלה בדעתי את הרעיון שעבודה בשם "צילומי מסרונים בקולנוע" תקנה דוקטורט בקולנוע לכל מי שימהר ויכתוב אותה, או חוזה אם הוא יכתוב תסריט על סיפור אהבה שהסתבך משום שמסרון לא הגיע ליעדו הנכון, אלא לאקסית. נא להעביר את הסינופסיס במסרון לבמאי המתאים.
כיצד נתגונן מהשטאזי?
מתי יפתחו לנו ערכת בדיקה לרוגלה? ערכה שבה אתה מעביר מטוש על הטלפון שלך משני הצדדים ומטפטף, ואם יופיעו שני קווים אתה חיובי לפגסוס.
פינת השלולית
כל בוקר הנסיכה קיוותה שכאשר היא תצא מהארמון היא תפגוש צפרדע. כל בוקר הצפרדע קיווה שכאשר הוא יקפץ בשלולית הוא יראה פתאום נסיכה. זה קורה יותר פעמים מאשר הנסיכה והצפרדע חושבים לעצמם, עת הלילה מגיע והם נרדמים, מי בבוץ ומי על משי, קצת מבואסים כי באותו יום זה לא קרה להם.