באחד מהספרים על ג'ו ביידן מתחבא סיפור מוזר על ואל, אחותו הצעירה. כשהיה סגן הנשיא כינתה את עצמה לעתים "סגנית אחות", שבאנגלית מצלצל קצת יותר טוב.
נסיבות חייו של ג'ו, ובעיקר הטרגדיה במות רעייתו ובתו בתאונת דרכים, זמן קצר לאחר שנבחר לסנאט לראשונה, קירבו אותו אל ואל, שבאה לטפל ביתומים בו והאנטר. אבל בתקופת הנשיאות של ברק אובמה ואל נותרה רוב הזמן אזרחית פרטית, מבוקשת להרצאות. אולי בזכות עצמה ואישיותה, אולי גם בזכות הקשר המשפחתי.
במאי 2013 היא באה לדבר בבאקו, בירת אזרבייג'ן. נסיעה שגררה חקירה. כמה חברי קונגרס, שגם הם באו לאותה ועידה, קיבלו מתנות יפות (בעיקר שטיחים רקומים) מחברת הנפט של המדינה, שהיה לה עניין בהשפעה באמריקה. היא מתחה צינור גז בשיתופה של החברה המקבילה מאיראן, וביקשה, וגם קיבלה, פטור ממשטר הסנקציות. ועדת האתיקה של הקונגרס לא הייתה מרוצה. אבל זה כמובן לא נגע לוואל, אזרחית פרטית, שהייתה רק "סגנית אחות", הפטורה מחוקים הנוגעים למחוקקים.
סיפור קטן, משונה. לא ברור מדוע נכלל בספר. לא ברור אם יש לו חשיבות. סתם עוד אחד מאותם סיפורים שהשפעתם על המציאות זניחה. אבל הסיפור נתקע בזיכרון, ונדמה שאני יודע למה: כי עד עכשיו אף אחד לא סיפק הסבר מניח את הדעת למרוץ של ביידן להסכם עם איראן. אולי זה השטיח שקיבלה אחותו? אסור להאמין שזו הסיבה. ומצד שני, סיבה בכל זאת צריך לספק. סיבה והסבר. אם לא לאמריקאים, לחברים מממשלת ישראל.
ואם לא להם, לעמיתים מהמשטרים בריאד, בקהיר, בדוחא. ואם לא להם, לסנאטורים היושבים על גבעת הקפיטול. ג'ון בולטון, לשעבר יועצו לביטחון לאומי של דונלד טראמפ, המליץ השבוע לסנאטורים לגלות דריכות ולתבוע מהנשיא את פרטי ההסכם. לא במקרה, קבע, הפרטים נשמרים בסוד והממשל משתדל שאף אחד לא יראה את מרכיבי התבשיל שנרקח בז'נווה.
ככל שניתן לברר, בבירות המזרח התיכון לא מבינים מה ביידן עושה ומדוע. מכיוון שכך, כפי שכתב השבוע פיראס מקסד ממכון המזרח התיכון בוושינגטון, "השותפים של אמריקה במזרח התיכון הגיעו למסקנה רציונלית שהם צריכים לגוון את מדיניות החוץ שלהם". משמע להתקרב קצת לרוסיה ולסין ולהפנות לביידן כתף קרה.
"ערב הסעודית והאמירויות חזו בהיעדרה של תגובה אמריקאית משמעותית להתקפות מל"טים בחסות איראן על שדות תעופה ומתקני נפט", הזכיר מקסד. ממילא, ארה"ב לא נראית להם כמטריית הגנה טובה. בעוד הם נלחמים בחות'ים, הזוכים לגיבוי איראני, ארה"ב מתקרבת לאיראן, ומציעה לה הקלות והנחות רק כדי שתסכים לחתום על נייר שאחר כך לא תקיים.
בסיבוב הנוכחי של המאבק על ההסכם נפתלי בנט לובש את חליפת הנחמדות. אולי קיבל אותה בהשאלה מיאיר לפיד. את החליפה של בנימין נתניהו - החליפה של האיומים, של זעקות השבר, של המריבה המתוקשרת עם הממשל - הותיר בנט לשליטים הערבים. בניגוד לבנט, הערבים מאותתים על כוונה להתקוטט, ועוד איך. כמובן, שלא כמו במקרה של נתניהו, הקונגרס לא מחכה לשליט סעודי או אמירותי שיבוא לנאום נגד הממשל.
המנהיגים הללו לא פופולריים בבירה האמריקאית, לא בקרב דמוקרטים ולא בקרב רפובליקנים. הם אינם יכולים לנאום. אבל הם יכולים לשים בריח על צינורות אספקת הנפט, דווקא כשביידן מבקש שיגבירו את קצב האספקה. הם יכולים לשים מנעול על הטלפון, בדיוק כאשר ביידן מתקשר. כבר כמה שבועות הם לא זמינים לנשיא.
אולי כך יצליחו למשוך קצת תשומת לב לאיום האיראני, שהאמריקאים כבר לא ממש מתייחסים אליו כאל איום. רק אחוז אחד מהם, בודד, רואה באיראן את האיום הגדול ביותר על אמריקה. כשזה המצב, אין תועלת פוליטית לביידן בעימות עם טהרן. מוטב לו לסלק את הנושא מסדר היום. לטאטא מתחת לשטיח גדול.
לטלפונים של מי הערבים עונים? של ולדימיר פוטין. במערב נוצר הרושם שהעולם כולו התייצב נגד התוקפנות הרוסית. זה רחוק מאוד מהמציאות. כן, מדינות אירופה התייצבו וכמותן גם ארה"ב, אוסטרליה, קנדה. מדינות אחרות מהססות. ביניהן מדינות המזרח התיכון, שראו את רוסיה מתעקשת להציל את בשאר אסד בסוריה, בעוד אמריקה מקפלת את זנבה ונמלטת מאפגניסטן. והן לא היחידות שמהססות. חפשו את סין, מיליארד ורבע בני אדם, חפשו את הודו, עוד מיליארד ורבע.
חפשו את ברזיל, 200 מיליון. שם הממשלה מביטה בחשש על משטר הסנקציות שארגנו האמריקאים נגד הרוסים. כמו מנהיגים במדינות נוספות, גם הברזילאים חושבים שכוחו הכלכלי של המערב גדול מדי, ושהפיתוי להשתמש בו נעשה חזק מדי. לברזיל אין כוונה לפלוש לאף מדינה, אבל כמה ממנהיגיה דואגים ממה שיקרה ביום שבו יתבקשו, לא בנימוס, לחדול מפיתוח אגן האמזונס, בגלל דאגות הנוגעות לאיכות הסביבה.
מה יעשו הברזילאים אם פעילי אקלים ילחצו על חברות ובנקים במערב "להציל את כדור הארץ" בכך שיטילו סנקציות על ארצם?
מה שמחזיר את השאלה: למה האמריקאים כל כך רוצים בהסכם, שכמעט אף אחד לא מניח שיעצור את איראן. תשובה טובה לא ניתנה, גם לא בוועידת המנהיגים בשארם א־שייח' השבוע.
האמריקאים קיבלו עדכון קצר על חלק ממה שנידון בה, אבל הם חושדים שלא מדובר בעדכון מלא. קואליציה משונה נולדה: ראש ממשלת ישראל, נשיא מצרים, שליטי מדינות המפרץ וגם כמה פקידים במשרד החוץ בוושינגטון. אלה הסבירו לעיתון "פוליטיקו" שנותר כנראה רק אדם אחד שעוד יכול להציל את ביידן, לעשות לו טובה ולחסל את ההסכם: שמו ולדימיר פוטין.
נו, אז אמר שטות
הנשיא וולודימיר זלנסקי הוא מנהיג תחת אש. אליוט כהן, יועצו לשעבר של הנשיא ג'ורג' בוש, ומי שתכנן בין השאר את תגבור הכוחות בעיראק ב־2007, הסביר השבוע שהוא לא סתם מנהיג תחת אש – אלא מנהיג מנצח. כהן, מומחה לפיקוד מדיני וצבאי בעת מלחמה, שכתב בין השאר גם על דוד בן־גוריון במלחמת השחרור, טען שיש חשש מהכרה במציאות שנראית כמעט דמיונית: אוקראינה מנצחת את רוסיה בשדה הקרב.
האנליסטים מרוכזים מדי ביחסי הכוחות, בעדיפות שיש לרוסיה בציוד ובמספרים. הם שוכחים שבלי סמלים מתפקדים, שמקפידים על תקינות כלי הרכב, על זמינות הציוד, על תדלוק, שום תחכום לא יועיל. הכוח הרוסי האחראי להיבטים ההכרחיים האלה "חלש ומושחת", כתב. וחוץ מזה, התרגלנו לחשוב על הצד שלנו כעל "לא אפקטיבי או חסר יכולת". מה שמקשה עלינו – כלומר על מי שרוצים בהפסדה של רוסיה – לראות את תמונת הקרב הברורה.
אפשר לקוות שהוא צודק, אם כי הוא עצמו מודה שכרגע קולו חריג יחסית. רבים מדברים על הרוסים שתקועים, רק מעטים מעיזים ללחוש שהם ממש מפסידים. המלחמה עוד בעיצומה. היא עלולה להימשך זמן רב, בין השאר משום שלא רוסיה ולא אוקראינה מסוגלות להשיג ניצחון מוחלט, וגם לא מוכנות להודות בתבוסה.
כך או כך, מכאן צריך להתחיל את מה שראוי לומר על הופעתו של זלנסקי בנאום לחברי הכנסת. הוא פועל תחת אש, הוא כותב נאומים תחת אש, הוא מתכנן את צעדיו תחת אש, הוא חושב על מילותיו תחת אש. זלנסקי אינו יושב בשלווה במשרדו, מוקף ביועציו. בנאומו נעשו לא מעט טעויות. הוא אמר דברים לא מוצלחים על הדמיון שהוא רואה בין המלחמה לבין השואה. הוא דיבר על ההפצצה בבאבי יאר, שכנראה לא הייתה. הוא הזכיר לטובה את חסידי אומות העולם האוקראינים, שכמובן היו, אבל מלבדם היו גם לא מעט משתפי פעולה עם הנאצים.
החלק הזה בנאום לא היה מוצלח, בעיקר משום שישראל מגלה רגישות גדולה, יש שיאמרו רגישות יתר, לכל ניסיון לנכס את זכר השואה. לנו מותר להשוות כל שונא לאדולף היטלר וכל מדיניות כנועה לזו של נוויל צ'מברלין. יאסר ערפאת היה היטלר, מחמוד אחמדינג'אד היה היטלר, אובמה היה צ'מברלין, וגם בוש.
כן, כן, זה שיצא למלחמה בעיראק ונחשב בעיני רבים לתוקפני וקיצוני, הושווה על ידי אריאל שרון לצ'מברלין. במילים אחרות, זלנסקי לא ביקש את רשותנו, וערך השוואות שרק לנו מותר לעשות. וצודקים כל מי שאמרו שההשוואות היו מיותרות, מביכות. אבל לחלק לא מבוטל מהם מומלץ להביט במראה מעת לעת.
והייתה עוד בעיה עם הנאום: לא ברור מה זלנסקי חשב שיצליח לחולל. מה התכלית. לנזוף בישראל? לבייש אותה? לגרום לעם לאלץ את מנהיגיו לשנות את מדיניותם? אם זה מה שהתכוון לעשות, הוא טעה בחישוביו, גם מסיבות מהותיות וגם מסיבות מבניות. אולי צריך לפתוח דווקא בסיבות המבניות: בוושינגטון, הקונגרס דחף את ביידן לפעולה.
אבל שלא כמו הקונגרס, לכנסת אין השפעה משמעותית על מדיניות החוץ והביטחון. היא לא תקשה על ממשלת בנט־לפיד. אין לה תפקיד פעיל באירוע הזה. מיקי לוי יכול להגיד יפה "תודה שבאת", אבל הוא לא ננסי פלוסי. הוא לא מחזיק בכוח פוליטי ממשי שאפשר להשפיע איתו על ראש ממשלה.
יש גם סיבה מהותית: הציבור הישראלי כנראה איננו סבור שהמדיניות הישראלית שגויה. אני כותב "כנראה", כי בדיוק עכשיו אנחנו מנסים לבדוק את זה קצת יותר לעומק (ואם תסרקו את הקוד שמופיע בגרף, תוכלו לעזור לנו לבדוק). כלומר, לזלנסקי אין בישראל אופציה אמיתית של לחץ על השלטון באמצעות פנייה לעם מעל ראשו. אגב, מנהיגים שניסו את אותו תרגיל בעבר, כמו אובמה, שחשב שיציל את ישראל מפני עצמה ומפני נתניהו, נכשלו גם הם.
ומצד שני, לא ברורה התגובה הנרגנת, הילדותית, של חברי כנסת ושרים לנאום. יושבים בביתם, מתחברים לזום, רואים מנהיג במצוקה, תחת אש, שנלחם על עצמאותו ועל מדינתו ומבקש סיוע – ומיד מזדרזים לחנך אותו. למה אמר ככה ולמה אמר ככה, למה לא דייק, למה מתח ביקורת, למה הגזים, למה השווה, ועוד למה ולמה. על זה אפשר לשאול: למה על כל דבר אתם צריכים להגיב? למה אתם לא מסוגלים לשתוק?
הנאום לא היה מרגעיו היפים של זלנסקי. מה שבא לאחריו לא היה מרגעיה היפים של ישראל. לנשיא אוקראינה הגיע קצת מרווח לתמרון, קצת אוויר לנשימה. הוא לא היה מוכן היטב לנאום. הוא לא חשב היטב על כל מילה. הוא ביקש יותר ממה שישראל מוכנה לתת. קצת יותר ממה שישראל יכולה לתת. הוא מתח ביקורת. נו, אז מה? ביקש כיפת ברזל, וישראל לא נותנת. ביקש עוד אשרות לפליטים, וישראל לא נותנת. ביקש אמצעי הגנה ותקיפה, וישראל לא נותנת. אבל דבר אחד ישראל יכולה לתת: היא יכולה לתת לו לדבר.
קנייבסקי, סיפור הצלחה
אם מיליון ישראלים מחשיבים את הרב חיים קנייבסקי למנהיגם, די בכך בכדי שיזכה לכבוד גם ממי שאינם מבינים את פשר מנהיגותו. אם מיליון ישראלים רוצים להיות בהלווייתו (כמובן, לא באמת מיליון. אם היו בהלוויה 300 אלף זה גם יפה), די בכך בכדי שיזכו להתחשבות גם ממי שהיו מעדיפים כבישים פנויים ביום ראשון בבוקר.
הרב קנייבסקי ראה בחייו את עולם התורה החרדי דועך, ואז כמעט נכחד, ואז מתנער מאפר ואבק וצובר תנופה ועוצמה שלא היו לו מעולם. אם הספיק להרהר על חייו לקראת סופם, הייתה לו סיבה טובה להביט בהם בסיפוק. המפעל שבו השקיע את מרצו וחוכמתו הוא מפעל כביר ומצליח. בשנות ה־20 של המאה הקודמת, כאשר נולד, עולם התורה היה בדעיכה אטית.
רוחות חדשות שנשבו באירופה נגסו בו בכל פה. כאשר התבגר, והוא כבר תושב הארץ, עולם התורה התקרב לכליה. בחורותיו ובחוריו נשלחו למשרפות. מאז עברו עוד 70 וכמה שנים. תראו מה בנו הרב קנייבסקי ועמיתיו ב־70 וכמה שנים. עולם משגשג של לימוד, של קהילה, של עוצמה חברתית ופוליטית.
אפשר – וכנראה שגם צריך – להביט בעולם הזה בעין ביקורתית, ולעתים מודאגת – אבל אי אפשר להכחיש שהתוכנית של קנייבסקי וחבריו הצליחה. בכל 15 שנים בערך מספר החרדים בישראל מוכפל. זה אומר שמספר לומדי התורה גדל. זה אומר שמספר הישיבות גדל. אולי לא כל הישראלים גאים ושמחים במפעל הזה, אבל הוא סיפור הצלחה ישראלי.
עמיתיו הלמדנים אומרים שהיה גדול בתורה. די בכך בכדי שנסכים, שהרי לרובנו אין דרך ממשית לבחון ולקבוע את גדולתו של בעל מלאכה במלאכתו. אין לנו יכולת לקבוע מי פיזיקאי חשוב, אין לנו ידיעה מספקת בכדי לקבוע מי גנטיקאי דגול, קשה לנו להכריע מי פילוסוף בעל משקל סגולי העולה על זה של חבריו.
הרב קנייבסקי עסק בלימוד פרטני בסוגיות שרובן לא מעניינות את רוב הציבור. הוא פסק הלכות בנושאים שרובם לא מעניינים את רוב הציבור. האם פסיקותיו היו חדשניות, מעמיקות, מרתקות, מנומקות? מי שנזקק להן יקבע אם היו כאלה. מי שלא נזקק להן יקבל בהכנעה את פסק הדין.
ובכל זאת יש הבדל בין הגדול בתורה לבין הגדול (או גדולה) בגנטיקה.
לגדול בתורה אין השפעה ממשית על רוב העולם, שאיננו נזקק לגדולים בתורה. לעומתו, לגדולה בגנטיקה יכולה להיות השפעה מכרעת על רוב העולם, שנזקק בהחלט לגדולות בגנטיקה. אם הרב קנייבסקי כתב פסק הלכה חדשני, הוא ישפיע על הקהילה המצומצמת למדי שצריכה פסקי הלכה חדשניים. אם הגנטיקאית המהוללת זיהתה דרך לתקן תקלה גנטית שמחוללת מחלה קשה, היא תשנה את המציאות לכלל בני האדם.
אוהדי לימוד התורה יאמרו כמובן, שבגלל לימודם העולם קיים, ואשר על כן, לימודו של הרב קנייבסקי לא פחות משמעותי לבני האדם, ואולי יותר משמעותי, מחדשנותה של הגנטיקאית. זה טיעון שמשכנע רק את מי שמקבל את האקסיומה שעליה הוא מושתת. קרי, שלימוד התורה מקיים את העולם. קשה לראות את רוב הישראלים מקבלים אותו.
כאשר שאלנו "מה כל היהודים צריכים לעשות?", רק 15% מהיהודים בישראל אמרו שכולם צריכים ללמוד תורה. כאשר שאלנו אם יהודים הם "רק מי שמקיימים מצוות", רק 1% הסכימו. כלומר, זהו טיעון מעגלי שישכנע את המשוכנעים, ושכמובן אין דרך לבדוק (אלא אם כולם יפסיקו ללמוד).
אי אפשר היה שלא להתפעל מדמותו של מי שמוכר על ידי קהילתו כמנהיג, לא משום שיש לו חשבון בנק שמן, ולא משום שיש לו טירה מפוארת, ולא משום שהוא מיטיב לדבר בציבור, ולא משום שיש לו בלורית משומנת, ולא משום שיש לו חשבון פעיל בטיקטוק, ולא משום שחתר בנחישות להנהגה, ולא משום שהיה גס רוח יותר מחבריו, או שנון מהם, או מרפקן. אי אפשר שלא להתפעל מקהילה ששמה עליה למנהיג את מי ששקוע בלימוד, צנוע באורחותיו, ישר דרך, יודע דרך.
לא במקרה, מאות אלפים רצו לבוא להלווייתו, והרבה פחות מזה ירצו לבוא להלווייתם של רוב מי שהציבור הלא־חרדי מכנה "מנהיגים". ומצד שני, במה בדיוק היה קנייבסקי "מנהיג" קשה לומר. סוד גלוי הוא שרבנים דגולים לפעמים באמת מנהיגים, ולעתים משמשים כחותמת הכשר למה שלוחשים על אוזנם העסקנים. זה מצב שנוח לכולם. הרבנים נראים חזקים ומורמים מעם. העסקנים יכולים להשתמש בהם כתירוץ לכל גחמה. הציבור מקבל בהכנעה את הכרעות העסקנים הלובשות כסות של "דעת תורה".
ובכל מקרה, אחרי כמה דברי שבח, אין הכרח ליפול למלכודת ההגזמה הפומפוזית שמלווה את הסתלקותו של כל מנהיג זמני של הציבור החרדי. השבוע זה היה הרב קנייבסקי, לפני חמש שנים הרב שטיינמן, וחמש לפניו הרב אלישיב, על כל אחד מהם נאמר שהיה יחיד בדורו, ואולי באמת היה. באורח פלאי, הקהילה החרדית מצליחה להצמיח מנהיגים יחידים בדורם הרבה יותר מפעם בדור.
כל חמש או שבע שנים הולך לעולמו מנהיג שלא היה לפניו ולא יהיה אחריו. כל חמש או שבע שנים מנצחים האראלים את המצוקים, וארון הקודש נשבה, ועשרות אלפים של בחורים צעירים מתקהלים לטקס קהילתי רב־רושם, שהוא ביטוי של כוח, אחדות והעצמה. במותו, ציווה לקהילתו מפגן כביר של חיים.