יש כמה חוקים נוקשים שאני זוכרת מהילדות ומאמצת גם בחיי הבוגרים, לא יודעת אם זה מתוך הטמעת התוכנה במוחי או כי אני באמת סבורה שמדובר בכללי נימוס מהמדרגה הראשונה. החוק הראשון הוא לא לאכול מצלחות שמוגשות לאורחים, אלא ללכת למטבח ולהכין צלחת לעצמי מכל מה שמוגש על השולחן. ולעולם, לעולם, לא לשלוח יד לצלחת שמיועדת לאנשים שמגיעים להתארח.
אני לא יודעת איך זה בבתים של אחרים, ולא ברור אפילו איך זה קרה דווקא אצלי, אבל אורחים מבחינתי הם דבר קדוש, וכשהם מגיעים להתארח, המוטו הוא "אני לא המרכז". כלים מיוחדים, יינות שווים וקינוחים שאני בחיים לא אוכלת? היי, זו אני!
לפני שבוע אירחתי ביחד עם חבר כמה אנשים לאירוע קטן בסלון פרטי. כעבור שעה, למרבה הזעזוע ראיתי כיצד הוא אוחז בצלחת שנועדה לאורחים וממלא אותה בכל טוב. מבט מצמית נשלח מכיווני בקצה השני של החדר אל צלחתו התמימה, אבל לא אמרתי דבר (בגלל החוק הנוקשה השני שמוטמע בי, שמיד אגיע אליו).
כשהסתיים האירוע, סיפרתי לו מה הרגשתי, ואז צחקתי כשהבנתי שאני סוחבת איתי דברים שאפילו לא ידעתי שטבועים בי כל כך עמוק. לשמחתי הוא צחק גם, אבל כמובן לא הבין מה לא בסדר במעשיו, כל עוד הוא שומר על כללי האסתטיקה הבסיסיים של לא לשלוח ידיים חשופות לקערות מזון, ללא קשר לעידן הקורונה.
טבע שני הוא קצת כמו אילוף. אני מודה שהידיעה שהרפלקס הפבלובי לא פוסח גם על בני אדם, מפתיעה אותי כל פעם מחדש. איך יצורים תבוניים שכמותנו, עם נפש ורוח ויכולת בחירה חופשית, מתעקשים להיות שבויים בתבניות ולהמשיך להגיב על אוטומט רק כי זה יותר קל ונוח. אותי בעיקר הטרידה ההבנה שייתכן שהרבה תכונות ואמונות מסוימות שאני מסתובבת איתן בגאווה שנים רבות, ועוד כאלה שעשיתי עליהן קריירה, הן בכלל לא שלי. הן לא מולדות ולא גנטיות, אלא פשוט הטמעה סביבתית שנכנסה כל כך עמוק לדנ"א, עד שכבר אי אפשר להפריד אותה מהגרעין הבסיסי שלי כאדם. אולי אני בכלל לא אוהדת הפועל?
אז האם אני בסך הכל תוצאה של בית הגידול שלי? של האמונות, הפחדים וכל המשתמע מכך, שהיו שייכים בעיקר להורים שלי, שהם בני אדם נפרדים בפני עצמם, או שיש פה גם מקום לבחירה חופשית, לשינוי ולהבנה שלפעמים דברים שגדלת איתם כילד לא מתאימים לך כמבוגר ולהפך. ואיך בכלל אפשר לדעת ולהפריד?
אז החוק הראשון, המכונה אצלנו חוק "מזון האורחים" ומה שקרה בעקבותיו, הוביל בעצם לחוק הנוקשה מספר שתיים, שאליו אני דווקא מודעת ואף מאמצת בחום ומתוך מודעות שלמה: לא לכבס את הכביסה המלוכלכת במרפסת. משמע, אף פעם לא לריב, להעיר, להתווכח או לפתוח עניינים פרטיים ליד אנשים, זרים או קרובים. אפילו לא ליד משפחה וחברים.
יש לי אלרגיה להערות עוקצניות של בני זוג זה כלפי זה בחברה. ביקורת, או אפילו הערה נוסח "למה לא הורדת את הזבל?", לעולם לא תצא מפי בפרהסיה. אני מניחה שהחוק הזה תקף לא רק לגבי ענייני פרט אלא גם לגבי עניינים ברומו של עולם. לפני כעשור התארחתי אצל חבר הולנדי ובאחד הימים פגשתי את משפחתו המורחבת, שהידיעה שלה על ישראל התמקדה בעיקר במה שהיא עושה בשטחים, ומה יחסה למיעוטים החיים בקרבה. עניין שנתון במחלוקת, ואני לא חושבת שאני צריכה לומר מה עמדתי בנושא, כי כל מי שעוקב אחריי יודע.
אלא שמשהו בהתקפה מבחוץ על הבית, למרות הביקורת האישית שלי על המצב, כל כך הרגיז אותי, עד שמצאתי את עצמי באופן מפתיע במיוחד עומדת בחצר ביתם הקפוא בפאתי האג ומגינה כמו טרומפלדור על מולדתי. למשלחת הזרה שאני מלווה השבוע יש הרבה אהבה לישראל, אף על פי שאין שום קשר יהודי. ואני קצת מקנאה ואף מעריצה אותם על התמימות והדרך האוהבת והחומלת שהם מצליחים לראות בה את ישראל. אני, לצערי הרב, איבדתי את זה בשנתיים האחרונות ולא יודעת אם זה הפיך.
ועדיין, גם בשיחות הכי עמוקות שיש בינינו, אני כל כך מתאפקת לא לזרוק, גם לא בציניות, שאני חושבת שהדיונים על מה יקרה לנדל"ן של הישראלים באוקראינה ולחופשות באומן ולקניות הזולות, ואיך כולנו נושפע מזה ברמה האישית, היהודית והגלובלית - הם בלתי נסבלים בעיניי. כמו בסיפור עם האורחים, לא רק שאנחנו לא המרכז, גם לא הדעות שלי. וכמו בסיפור על הכביסה, את הכביסה המלוכלכת שלנו אני אסתפק בלשלוח למכבסה המקומית.