לא ידעו היא על בדידותו והוא על בדידותה, ואף על פי שהיו רמזים מטרימים מצד שני הצדדים, אפילו עוד לפני שנפגשו בפעם הראשונה, לא התייחסו לזה. הרי רצו שניהם לבנות ביחד, אז למה להסתכל על הבדידות?
לו היה מתעמק בה ובסדר יומה קצת יותר, לבטח היה מבחין בזה. כשביקש ממנה דייט, פגישה, הליכה בחוף ים או איזו מסעדה, הכל לבחירתה, ענתה מיד בחיוב. כששאל אותה על הערבים הפנויים לה, ענתה "כל יום חוץ משלישי וחמישי".
במקרה, בשבוע ההוא, שלישי וחמישי היו היחידים שפנויים לו. כשהוא שיתף אותה בצער שייאלצו לדחות את הפגישה בשבוע, אף שהוא כל כך סקרן לראות ולשמוע אותה, לא מבעד למסך או מעבר לקו הטלפון אלא פנים אל פנים, להריח את ריחה, לשמוע את מבטא צחוקה, מיד שינתה את דעתה והופ, התפנו לה הימים: "בעצם, בשלישי אוכל, אם חמישי יהווה ממש בעיה, אנסה לסדר גם אותו".
ובכל זאת הוא לא חשד בה, בבדידותה ובחייה הריקים, אלא זקף זאת לזכותה, על כך שאף שהם כמעט ולא מכירים, היא עושה מאמץ כביר לפגוש אותו. אולי, אם הייתה נואשת (לפחות על פי חיצוניותה) יכול היה לתלות את זה בכך, אבל היא הייתה יפהפייה בכל תמונותיה - והיו הרבה כאלו, גבוהה, רזה, שיער ארוך שמצא חן בעיניו גם כשפיזרה וגם כשאספה, ואת בגדיה הצמודים והצבעוניים אהב מאוד, אז למה יחשוד בה שהיא בודדה? אתם הייתם חושדים?
כמובן שלא.
וגם היא לא חשדה בבדידותו, הוא היה קצת פחות נאיבי ממנה ועבד שעה אחת יותר ממנה בלמכור את עצמו בצורה מסוימת. הוא חיזר, שאל שאלות, התעניין בה, זה לא חלק מהזיוף, את זה הוא עשה כי היא באמת עוררה את סקרנותו. אבל לא פעם שיקר, קטע את השיחה באמצע בתואנה שנכנסה לו שיחה חשובה, שיש לו ארוחת ערב עם איזה לקוח או שאביו זקוק לסיוע מיידי כי איננו מצליח להרכיב את הדלת בארון החדש שרכש לקראת החג. היא אהבה את זה בו, שהוא לא זמין לה בכל שעות היממה.
היו רגעים, בינה לבין עצמה, שבהם אפילו קיוותה שחייו יישארו כה מלאים, משופעים בחברים, משפחה ועבודה, כי כשתגיע היא אל חייו, תוכל להצטרף ולהתבשם מאווירת חג, ימי הולדת וחום שהיה חסר לה.
האמת היא שבכל פעם שניתק כי "נכנסה לו שיחה אחרת", הניח את הסלולרי בצד והלך להכין לעצמו איזה כריך עם נקניק ועגבנייה. בדרך הביט על הכיריים ותהה אם מתישהו יעמוד שם סיר מהביל. בכל פעם ש"אביו קרא לו דחוף", הניח את הסלולרי בחדר הכי רחוק מהסלון, כדי שלא יתפתה להתקשר אליה שוב במהירות, והדליק את הטלוויזיה. אביו לא זקוק לו, למען האמת, מעולם לא היה.
שעתיים אחרי כן התקשר אליה שוב והפליא בסיפורים מצחיקים על הארון שהתפרק להם בידיים שעה ששניהם צוחקים צחוק גדול, או על הלקוח שהתעקש לקחת אותו למסעדה יקרה ולשלם, כי הוא קווקזי ולא יודע אחרת.
היא אהבה את קולו ואהבה את השיחות איתו. עם הרבה גברים דיברה לפניו, לשקר היא לא יודעת, עוד בהתחלה הכריזה "אני רוצה להיות אישה של מישהו", וגם אם מצאו חן בעיניה כל כך, אבל אחרי פגישה אחת ניסו לקחת את העניין למקום פיזי מדי או נראה שלא התכוונו לענוד על אצבעה טבעת בקרוב, שבה וחזרה על משפטה: "אני רוצה להיות אישה של מישהו". שם גם זקפה את ראשה וכבודה וידעה לשוב הביתה לפני שתתחרט. הוא לא היה אחד מאותם הגברים, כן, היא כן הכריזה בהתחלה שהיא רוצה להיות... של מישהו. אבל הוא צחק ואמר "מעולה, אשנה את השם למישהו". לקח לה כמה שניות להבין, אבל כשהבינה, הבינה עוד דבר, הבחור הזה, ימצא חן בעיניה.
הם קבעו להיפגש לראשונה בשישי בערב.
הוא: אזור שמונה יהיה לך נוח?
היא: אתה בטוח?
הוא: בטוח במה, יפה שלי?
היא חייכה לעצמה מבעד הטלפון.
היא: אתה לא עם המשפחה?
הוא: כן, כן... אני עם המשפחה, אנחנו אוכלים אצל אחי, את צדקת, אז תשע, בסדר?
היא: בטח, אהיה מוכנה בתשע.
הוא: אני מצפה.
היא: העיקר שתבוא כבר.
כשניתקו את הטלפון, היה בטוח שהפעם היא חשדה, משהו בכל השיחה הזו לא היה אמין מצדו, עכשיו היא בטוחה שהוא חי בדירת שותפים, חדר אחד הוא וחדר אחד הבדידות. אחיו בכלל גר בארצות הברית, עם אישה רוגזת ושלושה ילדים מפונקים, שוב הוא הסתבך בשקר שבתוך שקר.
כהרגלו, בכל פעם שהגיע מצב לחוץ כזה או אחר, עמד מול הראי, הביט בעצמו והתלבש. עם כל פריט לבוש הביא עוד מחשבה שתוציא אותו מהברוך המדומה שאליו הכניס את עצמו, שעה שהיא בדרכה אל המספרה, מדושנת עונג וכמיהה ולא חושדת במאום.
לבסוף מצא פתרון, לקח את קסדת האופנוע שלו, עלה על הכלי ונסע אל המעדנייה הקרובה, של דוידזון, שממנו הוא קונה אוכל לשבת כבר שנים.
"שלום לך", אמר לו דוידזון ושרך את סינרו, "בדרך כלל אתה מחכה לדקה התשעים, איך הקדמת היום?".
"כבד קצוץ", אמר מתנשף כאילו אם לא יבצע עכשיו את המשימה שעלתה בראשו, היא תעלה עליו והכל ייגנז לו ולאישה שאיתה הוא מבלה טלפונית את כל הלילות האחרונים, ומחשבתית את כל הימים האחרונים.
"מה עוד?", הבחין דוידזון בלחצו של הלקוח שדי אהב, כי תמיד לקח בשפע, מעולם לא שאל לפשר המחיר ופעם אחת גם הוסיף על חשבונו קציצות לאיזו מבוגרת שהתלבטה שעות אם לקחת.
"קציצות פרסה, שים בשפע, שיהיה", אמר האיש, "תן לי גם כמה חתיכות של צלי בקר, אורז מיוחד יש לך? מעולה! וכמה סלטים, אתה תבחר לי". התנשף ברגיעה, הוא הצליח.
"המון! אתה מארח היום?", שאל דוידזון.
"אני מתארח", חייך אליו האיש.
דוידזון שקל את המוצרים ושרק לעצמו שיר אהבה.
"נוכל", צחק האיש, שילם ויצא מהחנות.
בערב, מקולח, מבושם ולבוש, צלצל בשער ביתה. היה זה בית קרקע ישן, אבל המוביילים והעציצים הרבים שעיטרו את החצר שיוו לו מראה של פינת חמד באמצע העיר. היא יצאה אליו, לבשה שמלה שחורה וצמודה ומעליה של אדום, כמה יפה הייתה, טוב שלא נשקף היופי בתמונותיה, חשב לעצמו, יותר מדי עיניים יש באינטרנט אחד.
"שלום", אמרה לו בחיוך, בין עיני שניהם באה אש יוקדת, כשלקופידון יש יום טוב, מספיק חץ אחד, הוא גם לא צריך להיות משונן כל כך, טוב רק שייגע.
"מה זה?", שאלה והביטה בשקיות שהחזיק. "אה, סליחה", שב אל הכרתו, "אמרתי לך, הייתי בארוחת ערב אצל אחי, אשתו אחת כזו שמרעיפה, היא לא הייתה מוכנה שאפגוש מישהי מבלי שתטעם את מטעמיה, אז היא שלחה לך".
היא התרגשה, כל כך התרגשה ששולחים לה אוכל, אף על פי שאין היא נזקקת, ובכל זאת, הנה, המשפחה שיש לו, עוד לא דייט וכבר מרעיפה עליה. כל כך התרגשה (כבר ציינתי?), עד שחרגה ממנהגה ופתחה לו את הדלת לביתה. "נניח במקרר ונצא". הוא הלך אחריה באטיות, אף שאחוריה בלטו קצת והוא רצה בה מאוד, נשבע שלא יעז, הערב ייצאו למקום שהיא תבחר, והוא יקשיב לכל דבר שתרצה לספר לו.
אחרי שסידרה את הדברים במקרר, הסתובבה אליו והביטה בו, הוא היה יפה כל כך.
"תמסור לה תודה ממני?", שאלה.
"בטח, אולי עוד תמסרי לה בעצמה", חייך והם יצאו.
על האופנוע שלו, בדרך אל הבר הקטן שהיא בחרה, חיבקה אותו קצת יותר, לא מתוך התרגשות, אלא מתוך אהבה, כן, אהבה.
את קופסאות האוכל היא זיהתה. גם היא קונה כבר שנים מדוידזון, יש לו הכבד הקצוץ הכי טעים שיש.
אבל הנה בא האיש שייתן לה להיות האישה שלו, מהשבוע הבא, היא תכין כבד קצוץ טוב פי כמה, ובבוא העת, שניהם יזמינו את דוידזון ואשתו לטעום, וגם חברים שימצאו לעצמם ואפילו שכנים אם ירצו, וכבר לא תהיה בדידות. היא חיבקה אותו חזק קצת יותר והוא ליטף את ידיה. תכף כבר לא תהיה בדידות.