מנהיג הוא לא היה. בשנות חייו הארוכות, ובמיוחד בשנים האחרונות שבהן היה מפורסם ומושא להערצה – לנוכחות המורגשת של רבי חיים קנייבסקי, זכר צדיק לברכה, בעולם הציבור החרדי, ולתשומת הלב התקשורתית שקיבל, לא היו יסוד במובן המקובל והפרקטי של המונח. הוא גם לא ביקש, לא רצה ולא חיפש הנהגה. חפותו מכל שמץ של נטייה לשררה הייתה מסימני גדולתו. הרב חיים קנייבסקי לא יזם מנהגים חדשים בתחום הדת, לא הוביל שינויים משמעותיים באורח חייהם של חסידיו, לא גילה ולא הציע דרכים מפתיעות לחיזוק הדת והאמונה.
בדיווחים, בפרשנויות ובהספדים על פטירתו של הרב קנייבסקי צוין ונכלל לעתים בהדגשה כי בהסתלקותו השאיר ואקום הנהגתי בציבור החרדי־ליטאי. הגדרה זו אינה רק חסרת יסוד ובסיס כשהיא מתייחסת לדמותו של הרב קנייבסקי. זהו תיאור שגוי ומטעה גם לגבי גדולי תורה, אישים תורניים נערצים המזוהים כנמנים עם ההיררכיה התורנית של הציבור הליטאי. מזכירים את שמו של ראש ישיבת פוניבז' רבי גרשון אדלשטיין כמי שימלא את מקומו של קנייבסקי בראשות הציבור הליטאי. כל הכבוד לרב אדלשטיין ואין שום ערעור על גאונותו בתורה. גם הוא לא מנהיג. גם ממנו אין לצפות לכישורי הנהגה.
בהספדים לצדיק רבי חיים קנייבסקי היו שציינו שהוא אחרון מגדולי התורה, מהדמויות הרוחניות, מהנפילים התורניים שחיו ופעלו בישראל בראשות הציבור הליטאי בעשורים האחרונים. זה נכון. אבל שוב, גם קודמיו שפיארו את הצמרת התורנית של המחנה הליטאי לא היו מנהיגים. הרב יוסף שלום אלישיב (נפטר ב־2012), הרב יהודה לייב שטיינמן (נפטר ב־2017), היו בזמנם גדולי הדור, מכובדים ונערצים על הציבור החרדי־ליטאי.
כשמסכמים היום את פועלם, את השפעתם, את מורשתם, מה שבולט כמיוחד וכמשמעותי הוא סיפור גדולתם כגאונים בתורה, התמדתם הבלתי נתפסת בלימוד, אורח חייהם הצנוע, בריחתם מכבוד. הגאון הליטאי היחידי, שהוכיח במעשה ובפועל מנהיגות, היה הרב אליעזר מנחם שך (2001־1898).
הרב שך כיהן כראש ישיבת פוניבז' והיה בזמנו דמות מנהיגותית, יוזמת, פעילה ונועזת. אבל מנהיגותו של הרב שך יצרה והניבה תוצאות בלתי חיוביות, בלשון המעטה. הוא זה שפילג את אגודת ישראל, הקים מפלגה חדשה בשם "דגל התורה", וייסד מועצת גדולי תורה שנייה. הרב שך גם חידש (לא להרבה זמן) את ההתנגדות לחסידות ותקף את הרבי מלובביץ'. במילים אחרות, בעצם העובדה שהוכיח כישורי מנהיגות, חשף הרב שך והעצים את האמת שמנהיגות והנהגה אינן מתאימות ואינן הולמות גדולי תורה ליטאים. זה לא בשבילם. הם לא בנויים להנהיג ציבורים.
חשוב ורצוי לציין כי היעדר כישורי הנהגה ומנהיגות לא מפחית כהוא זה מגאונותם בתורה, מהיותם מופת לאורח חיים צנוע ולמידות נעלות. אבל תכונות תרומיות אלה אינן מכשירות אותם להיות מנהיגים ואינן הופכות אותם ראויים להנהיג ציבור. בשנים שלפני השואה וחורבן יהדות מזרח אירופה, ראשי ישיבות ליטאיות וגדולי תורה ליטאיים לא נמנו עם המנהיגים וההנהגה המוכרת והמשפיעה של הציבור החרדי. הם קיבלו את כל הכבוד שהיו ראויים לו כגאונים, אבל באופן מוקפד ומנומס הורחקו מעמדות מפתח של מנהיגות. נוכחותם כגורמים משפיעים על סדר העדיפויות של ציבור שומרי מצוות הייתה מוגבלת ביותר, לא מורגשת.
סיפור הצלחה מדהים
היעדרותם של גדולי תורה ליטאיים מתחומי ההנהגה לא יצרה בעיות וקשיים לציבור החרדי. בכלל לא. לשם כך קיימת תנועת החסידות. תנועה שמראשית קיומה הייתה בעצם קריאת תיגר על מעמדה המתנשא של עילית הרבנים, התרסה נגד קפדנותם הקיצונית של ראשי ישיבות ולמדנים ליטאיים.
אדמו"רי החסידות יצרו, טיפחו והעצימו קשרים אישיים ישירים עם יהודים, יהודי עמך. מציאות חברתית שהייתה זרה ואפילו נלעגת לראשי ישיבות ליטאיות ולאישי תורה ליטאיים. לראשי חצרות חסידיות גדולות היה קשר תמידי עם המוני יהודים פשוטי עם. החסידות ואדמו"ריה העניקו ליהדות שמחה, סבר פנים צוחקות וגילויי קרבה. הליטאיות כפתה על היהדות ארשת פנים זועמת, רוגזנית ומתנשאת. יהודים נהגו לומר "ליטאי פוחד מהספר 'שולחן ערוך' ומחסיד ירא אלוהים". במועצות התורה שפעלו במזרח אירופה לפני השואה, החברים היו אדמו"רים ומנהיגי חצרות חסידיות. הם שהשפיעו והובילו את עולם העדיפויות של הציבור החרדי.
עם הקמת מדינת ישראל, התחיל תהליך שיקומה של תנועת החסידות. תהליך שהפך לסיפור הצלחה מדהים. מקבוצות קטנות של חסידים, שרידי וניצולי שואה, חצרות חסידיות בישראל גדלו והתפשטו להיקפים של רבבות. אדמו"רים ומנהיגי החסידות כיום בישראל גאים ומתפארים בפריחת חצרותיהם. רבבות חסידים, צעירים ומבוגרים, ממלאים את בתי המדרש שלהם, במיוחד בחגים.
בראש השנה האחרון מספר המתפללים בבית המדרש של האדמו"ר מגור ירושלים היה קרוב ל־20 אלף. הישיבות החסידיות בישראל מלאות תלמידים וגדלות בקצב מתמיד. הבעיה היא שהאדמו"רים, במיוחד ראשי החצרות הגדולות – גור, ויז'ניץ ובעלז – מתמקדים בהנהגה פנימית, בחיזוק הציבור שלהם, בהבטחת המשך סיפור ההצלחה של חצרותיהם. הם דואגים לקהל הנאמן והמסור שלהם. יש לאדמו"רים כישורי הנהגה מוכחים, וחבל שהכישורים מופנים בעיקר פנימה ואינם מנוצלים לכלל הציבור החרדי.