דנברג

הייתה לי תקווה גדולה ותחושת הקלה עם עליית ארכיון עיתון “חדשות" לרשת באתר של הספרייה הלאומית. חמש שנותיי ב"חדשות" היו המרתקות והפוריות בחיי כעיתונאי, ונעם לי הרעיון של נגישות קלה לטקסטים הזקנים ההם. בעיקר רציתי ליהנות בעצמי מהמדור הפוליטי המשותף שהקמנו אמנון דנקנר ואני ערב בחירות 1992. בדרך כלל הפקתי לקחים ואני שומר כפייתי של הטקסטים שכתבתי. הקרטון ובו המדור “בדיקת דופק" הוא היחיד שאבד בדרך מישראל למיין. אין לי זכר ממנו.רציתי להעלות אותו באוב ולצטט ממנו במלאת לו 30 שנה. בלי לעלות על 

משעול של נקמת דם, אין דרך למחול לספרייה הלאומית על האתר המזעזע, המקרטע והלא שלם שהקימה. גם אם ישלחו לי את כל פרקי המדור להוכיח את טעותי, אני ומי שניסתה לעזור לי מצאנו מדורים בודדים בלבד, לא בסדר כרונולוגי ובעיקר מודעות קדימונים לימי שישי שבהם התפרסם. לרוב המדורים אין זכר. דנקנר איננו וגם לא נהג לשמור גזירי עיתון. שלי אבדו. כלומר, חובת ההוכחה עליי, כי הראיות הושמדו. בעידן שבו אלגוריתם יודע מה אתה אוהב לאכול, לקרוא ולשמוע, זו חוצפה ישראלית דיגיטלית והיא מעוררת בוז עמוק. הסברים ותירוצים ודאי יגיעו.

הרעיון שנכתוב מדור משותף עלה כחצי שנה לפני הבחירות, וחשוב להדגיש עד כמה הוא היה מרעיש. שני כותבים לא נטולי אגו; עיתונאים בעלי סגנון אישי מובהק ואסכולות כתיבה שונות אך לא נטולות מכנה משותף פוליטי ותרבותי; לא חיות שטח שריריות, אף שברבות השנים נעשה לנו עוול לא קטן בתחום הזה; כותבים שאישיותם הלא בלתי קונטרוברסלית משתרבבת לתוך הטקסט שלהם ושאינם כותבים על דבר מה שלגביו אין להם עמדה. בכלל, עיתונות בישראל היא אגו טריפ של סוליסטים. עיתונאים בישראל לא אהבו עד אז להכפיף את כישוריהם ואת יכולת האבחנה שלהם לטובת הזולת.

רמי רוטהולץ, שהיה העורך של המוסף הפוליטי של “חדשות", אהב את הרעיון. הוא לא חשב שבאנו למכור לו גרסה כנענית של וודוורד וברנסטין. הוא הבין שההיסטוריה המסוכסכת שלנו והידידות הטרייה תהיה כמו לרוץ יחפים על גחלים רוחשות; כוויות מדרגה שנייה לכל המעורבים אבל סחורה חמה בימי שישי. עורך העיתון יואל אסתרון נראה כמי שאכל את השקשוקה מ"פונדק איילון" בקומת הקרקע של “חדשות", כשלקחנו אליו את הרעיון.

קביעתו, שלא הייתה מדעית וניזונה מתחושת בטן, אינטואיציה וסוג של סלידה מאיתנו אבל בעיקר חוסר הבנה מובהק, לא נגמרה בחיבוק: “אני מבין שאני נהנה משירותיהם של השניים, אבל אלה לא חיילים שהייתי יוצא איתם לכבוש את החרמון" (דימוי החרמון הוא כנראה שלי. אסתרון חזר בדיוק משהות בוושינגטון והכין לעיתון שנותרו לו כשנה וחצי לחיות, מדריך סגנוני מדוקדק ל"כיצד כותבים ב'חדשות'", שאותו חילק במערכת כמו משה היורד מהר סיני עם לוחות הברית). היינו בעיניו שתי פצצות אגו מתקתקות, מטווחות זיקוקין די־נור צבעוניים מעל המולת היומיום האפורה של עיתונו. אם לא היה זקוק לביצים, הוא היה שמח לשחוט את התרנגולות.

אסתרון אמר לרוטהולץ שזה לא יעלה יפה, זה מה שרמי אמר לנו, ששני העצלנים לא ייצאו מהבית ומה שאני אקבל מהם זה טור משותף עם חצי עבודה, במקום שני גרפומנים שלפחות ממלאים לי שטח נייר לבן ביום שישי. רוטהולץ שכנע אותו שכדאי לנסות ושצפויה לו הפתעה. מרוב נחירות הבוז של אסתרון אי אפשר היה לשמוע את פעיית התינוק הנולד; רק את הסטירות על ישבנו.

לא היה לנו מושג איך. לא הייתה לנו תוכנית. אבל החברות הייתה חדשה והיה מרגש לגלות שהזולת אינו הנבלה שחשבנו. לקחנו את הסובארו של דנקנר ויצאנו לשטח. כן לשטח, המקום ההוא מחוץ לגוש דן. שלושה ימים בשבוע לפחות. נסיעות ארוכות ככל האפשר במדינה קטנה ורק למקומות שבהם יכולים שני עיתונאים שזו לא הייתה עונת הבחירות הראשונה שלהם, לרחרח מה קורה.

בדיקת דופק: “הכיכר של קריית שמונה לא הייתה מלאה כשבאנו לשם ביום שני כדי לראות כיצד הטריטוריה הליכודית המובהקת הזאת מקדמת את ערימת השרים שצנחו עליה... איפה, אמרו לנו כמה מקומיים ידידותיים ולצידם קיביצרים של העבודה, איפה הימין של בגין ופרס. סיכה לא היית יכול להכניס פה. את בגין באו לשמוע, לפרס באו להפריע... מדובר בחלוקה גיאוגרפית מובהקת: השמאלנים והשלום עכשווניקים גרים במרכז, בתל אביב, והליכודניקים מתגוררים בצפון הרחוק.

“עצרת עם המונית לא נועדה לעשות קולות חדשים לליכוד. היא נועדה לחדש את הברית של המצביעים הוותיקים עם השרים הבכירים; לכן זה היה כה מביך ומפכח מבחינת הליכוד. כולם יודעים כי הבחירות הפעם אינן יכולות לשאת על גבן עצרות עם המוניות נוסח המפגנים הגדולים של כיכר מלכי ישראל...

“אחת ההתרשמויות הראשונות שלנו מהתנועה העירנית של מאוכזבי ליכוד אל עבר העבודה הייתה בקריית שמונה בשבוע של הפריימריז בעבודה. רבין היה שם אז אלוהים חיים, כולם היו חיילים שלו, כולם שחררו את העיר העתיקה, כולם ביקשו להצדיע ולומר המפקד". הנסיעות הראשונות היו טירונות. בהן למד דנקנר שאני יהודי די מר נפש, לקוני ומופנם שלא אומר בוקר טוב. אני למדתי שהוא לא מי שמכרו לי, יודע את כל שירי הביטלס בעל פה ובקול ערב, ושאפשר לנגב איתו חומוס בלי בושה.

ב"טעמי" לא העזו לומר לנו “לא ללעוס, לבלוע!", דנקנר היה מלך בירושלים. קובה חמוסטה עם רובי ריבלין. הוא ניסה לדובב אותי ואני ניסיתי ללמד אותו לשתוק. היו ימים שאי אפשר היה לשאת את הבדלי הטמפרמנט בינינו, אבל מבחינה מקצועית זה היה פעם בחיים.במדור הרביעי בערך זה תפס. התבררו כמה דברים די מרתקים, שהייתה בינינו כימיה נדירה ככותבים, שאנחנו נהנים איש בחברת רעהו למרות התלקחויות מזדמנות, עצירות חירום, טריקת דלתות, חרמות ונידויים. 

אהבנו את הכתיבה המשותפת ואת האתגרים שהציבה בפנינו ובעיקר, שהתוצאה הסופית הייתה מרתקת. המדור לא היה, כחזון אסתרון, סך כל פיתולי האגו והמניירות הסגנוניות של שנינו, אלא סינתזה של שני כותבים שהפקידו את השפגאטים המילוליים אצל הש"ג וחיפשו אמירה משותפת וכל אחד מהם שם רסן למשובותיו המנייריסטיות. במדור הרביעי בערך אפילו אסתרון הבין שיש לו להיט ביד. רוטהולץ התמוגג מהמדור הראשון. אני עדיין זוכר את הטלפון ממנו אחרי ששלחנו את הטקסט בפעם הראשונה. רמי ידע לומר מילה טובה.

במדור הרביעי בערך עלינו על הגילוי החשוב ביותר. שהמערך עם יצחק רבין בראשו הולכים לנצח בגדול. מהפך, לא פחות. המונח המהדהד הזה בתרבות הפוליטית של ישראל השתלט ללא חשש מכישלון והחמצה על הטקסטים שלנו, לא הייתה כל סיבה לטייח. ראינו את המהפך מגיע וכתבנו עליו בהימור המאפיין מהמרים על סוסים ולא עיתונאים שקולים החוששים למוניטין שלהם. ראינו את הפגז של מרצ, את ההתחזקות של רפול ואת מחיקת התחייה.

במרכז המסחרי הקטן בנוה מגן, שבו עצר דנקנר תמיד לקנות סיגריות, היה קיוסק הפלאפל הקטן של פיטוסי. כל מדור בחירות זקוק לטיפוס כמו פיטוסי. מישהו שלוקח על עצמו להיות “החראקטר" של המדור, שמודע לאופן שבו הוא נתפס בעיני העב"מים שמגיעים קבוע להסתחבק איתו כדי לגבות ממנו את חוכמת הרחוב. פיטוסי הלך על זה בגדול וההפך לגיבור מקומי. בדיקת דופק: “פיטוסי שהופך לזליג של הבחירות האלה, עבר השבוע לש"ס. גם אנחנו מבינים שפיטוסי משטה בנו ומקשט כל שבוע את הבודקה שלו מחדש כדי שנעצור ונשאל אותו לדעתו על החיים, אבל איננו פוסלים את פיטוסי מעדות בעניין הבלבול ותחושת היתמות של מאוכזבי הליכוד. פיטוסי מייצג בגופו ובמעשיו את הססמה היחידה שתפסה בבחירות: ‘נמאסתם'".  

אינני טוען שהיינו חשובים, אבל היו לנו ביצים ושמנו אותן בסל אחד. ככל שחלף הזמן הבנו שהפוליטיקאים, לפחות הם, קוראים אותנו. זה רגע מרתק בחייו של עיתונאי כאשר הוא מגלה שהאנשים שאותם הוא קורע לגזרים בעיתון של יום שישי, עוצרים את שעטת הבחירות שלהם בקניון הגדול בחיפה וניגשים אליו להתחכך ולפטפט. נתניהו היה עושה לנו היי גדול, חייך בהטעמה והשתדל לשמור מרחק. שבס הכניס אותנו לשיחה עם רבין, שלא ליקק אצלנו דבש. עוזי ברעם התערב איתנו על התוצאה. בפגישות ההן נתתי לדנקנר להפיק את המיטב משיחות קטנות. לא אהבתי לפגוש אנשים שבלחיצת ידם הייתה מוטמעת הבנה שאתה חייב להם משהו. אני לא במיטבי בהמהום ידעני, ולרוב סרתי הצדה לקנות משהו לא נחוץ בקניון.

לפעמים התפצלנו וחילקנו בינינו משימות, אבל לא אהבנו את זה. הייתה לנו אמונה מיסטית בחיבור בינינו. כאשר נשאלנו מי כתב מה במדור, לא ידענו לענות. מהרגע שהשתמשנו במילה “אנחנו" כדי לתאר את הנפשות הכותבות קולקטיבית, התאהבנו ברעיון. היה משהו מרענן, צנוע ומשולב ידיים באופן שבו הטקסט היה מונח במדור. כתיבה היא עיסוק בודד למדי, ומצאנו הנאה גדולה בבחישת הטקסטים שלנו ביחד. ניתן לעתים לזהות שרידי מניירה אישית במדור, אבל כוחו היה בהלחמת שתי גישות שונות לשלישית מאוחדת.

אחרי שבע השנים הרזות ונטולות החזון של יצחק שמיר, שעיקר כוחו היה באיפוק לא אופייני במלחמת המפרץ לאחר 39 סקאדים על ישראל, ושנות ה־80 האומללות, בחירות 92' הבהירו כמעט מהיום הראשון, שישראל הייתה מוכנה לשינוי. כנראה השינוי המשמעותי ביותר לטובה בשנות דור. זאת הייתה זכות גדולה לראות את השינוי הזה מנער מגבו את קורי העכביש ומתרומם מרבצו. היו לנו הנאות קטנות, אף אחת לא יותר גדולה ממראה פניו של שמיר בטקס מימונה, כאשר הוציא מפיו שאריות לא לעוסות של מופלטה ודחף אותן בתוגה פולנית בין כריות הקטיפה הגדולות באוהל גדול בגן סאקר שעליהן ישב. שמיר ראה שאנחנו מביטים בו ועיניו שידרו תחינה גדולה שהתעלמה מעשרות שנות ניו־ז'ורנליזם, שנניח לו, שניתן לזה לעבור בשקט. כמובן שלא נתנו.

התאספנו ברביעי בלילה לכתיבה, אחרי שצרחות העורכים על אימת הדד־ליין גוועו בטלפון. בעוד הגשה בזמן הייתה קדושה עבורי, לדנקנר היא הייתה מטרד קטנוני ולא נתון שחובה להתייחס אליו. מי שהיה שם, יודע שדנקנר המציא מועדי הגשה אלסטיים, שאתגרו את מערכת הייצור - מהעורכים, המעצבים הגרפיים ועד בית הדפוס. כתבנו על לפטופ בביתו של דנקנר בנוה מגן, ובפריים של טבע דומם ניצבו תמיד בקבוק אלכוהול איכותי ושתי כוסות. דנקנר השתטח על הספה בחדר העבודה שלו מול שידורים חוזרים של “סיינפלד" בטלוויזיה, ואני כתבתי 400 מילים ראשונות. כשסיימתי הוא הסיר מעליו את עיתוני היום, קם מהספה והזיז אותי. הוא קרא מה שכתבתי, מלמל או צעק משהו, הוסיף 400 מילה שלו וחזר לרבוץ.

מכיוון שהיינו בשטח כל השבוע ביחד, ההבדלים בינינו לא היו מהותיים אלא עניין של ניואנסים. מצב הרוח הכללי היה נהיר לנו; מישהו מאיתנו הכתיב מצב רוח לטקסט, והשני הצטרף אליו ולא משך לכיוון אחר. זה מפתיע באופן כללי, זה הפתיע גם אותנו, אבל לא היו ויכוחים מרים או לשמור על חברים ולזייף עבורם אורגזמות. יוסי גנוסר, בין המתמודדים לכנסת בחונטה של הגנרלים בעבודה, היה חבר שלנו, אבל לא התביישנו לכתוב מדור שכותרתו הייתה “גנוסר כנראה בחוץ, ביילין כנראה בפנים". לא חשבנו שביילין עדיף על גנוסר, אבל ראינו כיצד רוחות רעות מעברו של גנוסר רודפות אותו.

בדיקת דופק: “קרענו הרבה כבישים ונסענו להרבה מקומות שבהם לא היינו קודם לכן. ניצלנו ברגע האחרון מבקבוק בירה שנזרק ממרפסת בבת ים, ניהלנו קרב דחיפות שכמעט נגמר רע עם ליכודניקים משולהבים בהרצליה, אכלנו חצי מופלטה במימונה בגן סאקר בירושלים, שתינו עראק מפוגל מתוצרת בית בגבעת אולגה, חטפנו בצלעות מרפקים של אנשי ביטחון עצבניים כשניסינו לשמוע את הלא־כלום של שיחות המועמדים עם האיש ברחוב.

כמעט התרסקנו לתוך משאית בכביש ואדי ערה, ובעיקר אכלנו את האוכל הכי רע בעולם בכל מיני מסעדות של תחנות דלק, מסעדות ערביות, מזנונים בערי פיתוח, שולחנות עמוסים באולמי שמחות. מה נגיד לכם? המדינה הזאת צריכה שינוי באופן דחוף".

חילוקי הדעות בינינו מופיעים בכתובים. פעם בכמה זמן הסברנו שחובה עלינו לכתוב דעות סותרות. רוב הזמן כתבנו “אנחנו". אנחנו חושבים, אנחנו רואים, אנחנו טוענים. זה היה בית ספר לעיתונאות, מכיוון שלא התמסרנו לאג'נדות אנוכיות ולא עסקנו בפיאור עצמי. ידענו שהמדור יקום או ייפול על הברטר בינינו. ממרחק של 30 שנה ברור לי כמה נדירה, תומכת ומשמחת הייתה הזכות לכתוב בצוותא. לכן שבנו והקמנו את המדור ב"מעריב" אחרי שדנקנר הצטרף אליו. כתיבה עיתונאית לוותיקים היא החובה לשוב לחדר הדולף נשורת רדיואקטיבית ולהתיישב מול מסך ריק ולתהות מאיפה יבוא עזרי.

גם כשהתקרב מועד הבחירות לא נסוגונו מחפירות חיינו. ההפך, הגברנו את הווליום ואת עוצמת הקביעה, עד כדי כך היינו משוכנעים שהעבודה לוקחת בגדול. מי ששכח ונדמה לו שזאת הייתה הדעה הרווחת ברחוב ובמערכות, שיחזור לעיתוני אביב 92'. בליל הבחירות סבלנו מפיק ברכיים מסוים. סירבנו לצפות בתוצאות ביחד. אבל צהלות השמחה שלנו נפגשו באמצע הדרך מנוה מגן למורשה.

המשכנו את המדור גם אחרי הבחירות. גילינו חברים חדשים: איש את רעהו. אבל העיתון גסס סביבנו, ואסתרון בחר לחלק את הקרדיט המקצועי שלנו בין הכתבים האחרים. זה יכול להיות מוצדק אם אתה עורך עיתון סוציאליסטי כמו “דבר" ו"על המשמר" עם תחושת שוויון וצדק חברתי. אבל “חדשות", למרות ניסיון לקריצות פרולטריות, היה קפיטליסטי ומעמדי לעילא; עיתון עם תפיסת עולם פוליטית, תרבותית וכלכלית מובהקת, עם גישה לא בלתי מתנשאת לטקסטים והגשתם, שניסה להתחפש לעממיקו. מה שגרם לגרעין הקשה של קוראיו המסורים להרגיש שערב הניתוח לשינוי מין לא החליט העיתון מה הוא רוצה להיות.

כעסנו על אסתרון כאשר הקים קמפיין עצמי ל"חדשות" וחילק ציטוטים מדברינו בין כתבי העיתון. הבהרנו לו מה אנחנו חושבים על התרגיל המסריח. זאת הייתה פגישה קשה. דנקנר פתח חלון ועישן למרות מחאות העורך. הורמו קולות. נשמעה צרימה. שני דברים זכורים לי במיוחד: נסיעת צ'ופר לצרפת לשנינו ומכתב תודה מעמוס שוקן; ואיום של אסתרון שלא יאכל מהצ'ילי שהכנתי למסיבת הניצחון אצל דנקנר.

לילה אחד בפריז פתחנו CNN וראינו שמטוס אל־על נפל באמסטרדם. באמצע החופשה שלנו התקשרנו לאסתרון ואמרנו לו שברגעים אלה ממש עולה רון בן ישי ב"ידיעות" על ז'קט הספארי ויוצא לאמסטרדם. עד שהוא יגיע, אמרנו, אנחנו כבר נעביר דיווח ראשון מהשטח. אסתרון ביקש זמן לחשוב ולערוך חישובי עלות. כשהוא חזר אלינו ואמר שאין כסף, היה ברור לנו ש"חדשות" זה עסק גמור. קשה היה לסלוח על ההחלטה השגויה והתבוסתנית, אבל לא נסענו. בימים אחרים היינו נוסעים על חשבוננו. חשבנו על זה. אבל העיתון היה בדרך למפלה סופית, והיה קשה להצדיק את ההוצאה. הצרבת לא עברה לנו גם כשחזרנו הביתה.

בדיקת דופק: “המתנחלים שכבר עכשיו חשים חרדה עמוקה נוכח מה שנראה בעיניהם כנטישתם על ידי ממשלה החותרת לאוטונומיה, ינסו לסבך את הממשלה על ידי מעשי נקם קשים וחימום האווירה בשטחים כדי לחבל בשיחות האוטונומיה. לו אנחנו ראשי השב"כ, היינו מרחיבים ומעמיקים את הפריסה המודיעינית בקרב המתנחלים ופוקחים עין גם על הר הבית, וגם מטים אוזן למה שמתרחש בחוגים של הימין הלגיטימי... כמעט כולם בליכוד מדברים על ‘הסכנות האיומות' שצופנת בחובה מדיניותו של רבין. מול סכנות איומות אנשים עושים בדרך כלל דברים איומים. כדאי להיזהר". ולא, לא היה לנו מושג שיגאל עמיר משמן את האקדח.