האם כדאי להרחיב את מעגל האזרחים נושאי הנשק? בארה"ב ובישראל מתלבטים

בית הכנסת "פארק" שבקליבלנד אוהיו הוא מהמוכרים והחשובים בארה"ב. לפני כמה שנים, כאשר המוזיאון הלאומי להיסטוריה של יהדות ארה"ב בחר בתריסר בתי כנסת לייצג את המורשת והתרבות האמריקאית, "פארק" היה אחד מהם. תחילתו לפני יותר ממאה שנה. תולדותיו נפתלות. פיצולים, מריבות ואיחודים הם לחם חוק של בתי כנסת בכל מקום, וגם בקליבלנד.

פעם היו בו אורתודוקסים, אחר כך פרשו רפורמים, בסופו של דבר נשארו קונסרבטיבים. השבוע חגגו אירוע קטן של גאווה מקומית. אחד מהם, חבר בית הכנסת סטיבן דטלבך, מונה לעמוד בראש המשרד לאלכוהול, טבק, נשק וחומרי נפץ. שם ארוך שמקוצר בדרך כלל ל־ATF. זה המשרד הממשלתי שממונה על אכיפת חוקים פדרליים הנוגעים, ובכן, להברחת טבק ואלכוהול, אך בעיקר לשימוש בכלי נשק וחומרי נפץ.

לא קל למנות מנהל למשרד הזה. לא קל לעבור את משוכת הסנאט, שלובי הנשק מתנהל בו במיומנות. דטלבך לא היה המועמד המועדף על הנשיא ג'ו ביידן. קדם לו דיוויד צ'יפמן, מי שהיה שנים רבות סוכן ב־ATF, ומועמדותו נתקעה בתהליך המינוי, עד שבוטלה. מדוע בוטלה? כי צ'יפמן תומך בהגבלות על נשק. הוא לא סבור שאזרחים אמריקאים צריכים להחזיק בנשק אוטומטי. הרפובליקנים בסנאט התנגדו למועמדותו כשם שהם מתנגדים למועמדות של כל מינוי דמוקרטי.

אבל גם בקרב הדמוקרטים היו מי שחשבו שצ'יפמן קצת נלהב מדי בהתנגדותו לתרבות החזקת הנשק. שני סנאטורים דמוקרטים, ממדינות שבהן נשק הוא לא רק נשק אלא גם תג זיהוי חברתי ופוליטי, השמיעו "דאגות" ביחס למינוי. ג'ון טסטר ממונטנה וג'ו מנצ'ין ממערב וירג'יניה. בלעדיהם, לצ'יפמן לא היה סיכוי. מועמדותו ירדה מהפרק. ביידן המתין קצת, עד שמצא את דטלבך.

זה היה שבוע שבו שוב דיברו על נשק. דיברו באמריקה, שבה יורה שמניעיו לא ברורים, לפחות לא בשעת כתיבת טור זה, פתח באש בקרון רכבת תחתית בניו יורק. דיברו גם בישראל, שבה נשקלת דווקא הקלה בתנאים המאפשרים רכישת נשק ברישיון.

כבר לפני שבועיים הודיע ראש הממשלה לציבור שראוי שמי שיש לו נשק "יישא אותו". כלומר, עודד כניסה של אזרחים חמושים לרחובות, כמענה לפרץ הטרור הפתאומי. אחר כך פורסם (על ידי גילי כהן) שבדיונים ביטחוניים בנט ביקש מהמשרד לביטחון הפנים לבחון אם וכיצד אפשר להרחיב את מעגל האזרחים נושאי הנשק. כלומר, לשנות את הקריטריונים לקבלת רישיון כך שיותר ישראלים יוכלו לרכוש נשק. האם טוב לישראל שיסתובבו בה יותר נושאי נשק? שאלה שלא קל להשיב עליה. בנט כנראה נוטה לכן, והוא לא הראשון. לפני ארבע שנים בחן גם השר לביטחון הפנים גלעד ארדן צעדים דומים.

כמו בארה"ב, גם בישראל יש ימין שמרני הרואה באפשרות להחזיק נשק זכות של האזרח, שנדרשת סיבה מיוחדת כדי לשלול אותה ממנו. כמו בארה"ב, גם בישראל הוויכוח על השאלה אם נשק מועיל או מזיק, במידה שיש ויכוח, מתנהל בלי ודאות ביחס לתוצאותיו.

ישנם חוקרים שהוכיחו שריבוי נשק משמעו ריבוי נפגעים מירי. ישנם חוקרים אחרים שהוכיחו שריבוי נשק ברישיון משמעו פחות נפגעים מטרור ואלימות. פרופ' שלמה שפירא מאוניברסיטת בר־אילן ערך מחקר כזה בישראל, וזיהה כיצד במקרים רבים מאוד אזרחים הם שבלמו פיגועים בשלב מוקדם ובכך מנעו פגיעה בנפש. וזה לא שיש בישראל כל כך הרבה כלי נשק ברישיון. לפני 25 שנים לקרוב ל־5% מהישראלים היה נשק. לפני ארבע שנים, ל־1.5% בלבד.

התומכים בתוספת כלי נשק יזכירו, ובצדק, שהמדינה מתייחסת לירידה בשיעור כלי הנשק ברישיון, בשעה ששיעורם של כלי הנשק המסתובבים ללא רישיון מזנק. זה טיעון שנעשה בו שימוש נרחב גם באמריקה. נשק – כך הטיעון – אפשר להשיג. פושע שרוצה אקדח, מחבל שנזקק לרובה, ישיגו את מה שהם צריכים. נמצא שהמדינה מגבילה דווקא את האזרחים שומרי החוק, המבקשים להתגונן מפני הפושעים.

למתגוננים אין נשק, כי לא נותנים להם רישיונות. לתוקפים יש נשק, כי הם לא מבקשים רישיונות. בהתאם, כמה מחקרים זיהו שאין קשר חד־משמעי בין רמת הפשיעה לבין שיעור מחזיקי נשק ברישיון. אחרים זיהו שיש. קשה מאוד לנתח נתונים כאלה. כי לא קל לדעת אם בקליפורניה יש פחות ירי בגלל חוקי הירי ה(יחסית) נוקשים, או משום שזו מדינה שיש לה מאפיינים אחרים שבזכותם האזרחים יורים פחות. מחקר שנערך במדינת מסצ'וסטס מצא שלהעברת חוקים להגבלת נשק בשנת 2014 לא הייתה שום השפעה על שיעור האלימות במדינה.

כמובן, כל נתון מחייב פרשנות. הנה דוגמה: ארגון "האקדח על שולחן המטבח", הפועל "לצמצום תפוצת נשק קל ולפירוקו במרחב האזרחי", מדווח כי בשנת 2020 נורו למוות בישראל 12 נשים. מהן, חמש נורו בנשק מורשה. עכשיו צריך לשאול, זה הרבה או מעט? מצד אחד, נשק מורשה שימש לרצח נשים. אגב, רוב גדול של מעשי ההרג המתבצעים באמצעות נשק מורשה הם מעשי התאבדות. מצד שני, רוב מעשי הרצח של נשים באמצעות נשק – התבצעו באמצעות נשק שאיננו מורשה. כלומר, אלה יאמרו, בואו נחסוך לפחות את מעשי הרצח הנעשים בנשק ברישיון, ואלה יאמרו, הנה, שוב אתם לוקחים את הנשק ממי שרוצים לשמור חוק ולבקש רישיון, ובמקביל מותירים את הנשק בידי מי שלא טורח לבקש רישיון.

ממשל ביידן הודיע השבוע לא רק על מינוי של מנהל ל־ATF, אלא גם על מדיניות חדשה הנוגעת למה שמכונה בארה"ב "אקדחי רפאים". אלה כלי נשק פרטיזניים, לא מסומנים ולא מקוטלגים, המיוצרים מאיסוף והרכבה של חלקים שונים, לפעמים בהנחיית אתרי אינטרנט. 20 כאלה זוהו בשנה שעברה בזירות פשע, ואין דרך לרשויות החוק לאתר את מקורם. מי רכש, היכן רכש, או נגנב, מי הבעלים החוקי של הנשק. אקדחי רפאים הם נשקם של מי שלא רוצים רישיון, או לא יכולים להשיג אותו. הממשל רוצה לנסות לבלום את תופעת ייצורם, ובמקביל לצמצם גם את תפוצת כלי הנשק החוקיים. אבל על זה בדיוק קובלים תומכי הנשק החוקי. למה לריב איתנו, כשיש כל כך הרבה לעשות בשדה הנרחב של תפוצת נשק בידי מי שלא הוסמכו לקבלו.

בישראל הדיון הזה יועתק לזירה המוכרת: נשק לא חוקי רב בחברה הערבית, תופעה מוכרת ומתועדת. נשק רב ברשות הפלסטינית, המשמש לעתים גם לפיגועים, וגם זו תופעה מוכרת. את אלה צריך לנסות לאסוף ולבלום, ובמקביל, לאפשר למי שיכול ומוכן לשאת נשק חוקי, המשמש להגנה. הטיעון הנגדי ייבנה בכמה שכבות. הראשונה, גם נשק חוקי משמש לעתים למעשי אלימות, לדוגמה, נגד נשים בזירה הביתית.

ועוד: נשק חוקי נגנב, והופך לנשק לא חוקי בידיהם של פושעים. תנו להרבה אזרחים נשק, ולהרבה פושעים יהיה הרבה מהיכן לגנוב. ועוד: אזרחים נרגזים, מותשים מפקקים, או מתורים, או מחום הקיץ, נוטים למעשים של שטות. תן להם נשק, ומעשי השטות יהפכו למעשי רצח. כך הסתבר כאשר המשטרה בדאלאס החליטה לבדוק השנה כמה מקרים של ירי בדרכים, בגלל קטטות של נהגים על זכות בכביש, אירעו השנה.

2ברוב המקרים, החיים הפוליטיים אינם בחירה בין "כן" ו"לא", הם בחירה בין חלופות שמבטאות סדרי עדיפויות יותר מורכבים. "כן" לדבר אחד, שמשמעותו "לא" לדבר אחר. השאלה על מה מוותרים ועל מה מתעקשים היא השאלה החשובה, ולא מה רוצים. כי לרצות – כולם רוצים הכל, בדיוק כמו שנראה להם נכון. אבל זה בדרך כלל לא אפשרי, כך שצריך לבחור.

מה יותר חשוב, חוק הלאום או הקפדה על בידול בין גוש הקואליציה וגוש האופוזיציה (הבחירה הייתה: חוק הלאום, שהתקבל בהסכמה בין חלק ממפלגות הקואליציה לחלק ממפלגות האופוזיציה). ועוד דוגמה: מה יותר חשוב, לשמור על חבר הכנסת ניר אורבך בקואליציה, או לממש את "גזירת המעונות" שרצה שר האוצר אביגדור ליברמן (הבחירה הייתה: אורבך עכשיו, חוק המעונות אחר כך, ב־2024, כלומר, אף פעם, אלא אם הממשלה הבאה שתיבחר תהיה עוד יותר מרכז־שמאל מזו שמכהנת עכשיו).

בחירה היא דבר קשה, שיש בו תועלת. קשה – כי, כאמור, כולנו רוצים הכל. גם שלום אזורי, וגם לשמור על קבר שכם. מטרה מורכבת. מועילה – כי היא מאפשרת לזקק את מה שחשוב מתוך מה שרצוי. הרצוי הוא "הכל", החשוב הוא מה שמוכנים להילחם עליו, להתעקש עליו, לשלם עליו מחיר. דוגמה מוכרת: הפשרה ברחבת הכותל. יש רוב בציבור שתומך בפשרת הכותל כפי שהוצעה ועברה בממשלת נתניהו. אבל הרוב הזה לא מצליח לממש את שאיפתו, משום שהפשרה "רצויה" בעיניו אבל לא "חשובה" בעיניו. כמעט אף מצביע של יש עתיד לא יפיל ממשלה בגלל פשרת הכותל. אז מנהיגי יש עתיד יסכימו למכור את פשרת הכותל (וגם מכרו אותה) בתמורה למשהו אחר, נניח, המשך כהונת הממשלה.

מכאן נדלג לחמץ בפסח. החמץ בבתי החולים. אם תשאלו את הציבור הישראלי על איסורי חמץ במקומות פומביים, או ציבוריים, כמו בתי קפה או בתי חולים או צה"ל, תגלו את מה שכולנו מבינים גם בלי לערוך סקר: החילונים מתנגדים ברוב גדול לאיסורי חמץ (גם אם אינם אוכלים חמץ), והדתיים תומכים באיסורי חמץ, לפחות במקומות מסוימים. לדוגמה, על השאלה אם צריך או לא צריך לחייב בפסח מסעדות ובתי קפה לא להגיש חמץ? אמרו כמעט 90% מהחילונים שלא, ולעומתם כמעט 80% מהדתיים והחרדים ענו שכן (נתוני המכון לדמוקרטיה, 2018).

אבל זו שאלה פשוטה מדי, ולא מחודדת. למה לא מספיק מחודדת? כי היא מבטאת העדפה כללית ולא בחירה בין שתי אפשרויות שמבטאות תמורה ומחיר. כלומר, על מה תסכימו לוותר (אם אתם דתיים) כדי שיהיה איסור חמץ בבתי קפה בפסח. כלומר, על מה תסכימו לוותר (אם אתם חילונים) כדי שיהיה היתר חמץ בפסח. בחיים הפוליטיים, כבר אמרנו, נדיר שאפשר לממש שאיפות שנויות במחלוקת בלי לתת תמורה.

האיסור/היתר לחמץ בפסח שנוי במחלוקת, ולכן צריך לשאול לא רק מה הישראלים מעדיפים, אלא גם מה הם מוכנים לתת בתמורה להעדפתם.

כששואלים שאלה כזאת, לפעמים מתגלה דבר מפתיע. לדוגמה: מתברר שהציבור שהכי ימהר לאסור על חמץ הוא הציבור החילוני. קראתם נכון – החילוני! האם זה הגיוני? כשתראו מה השאלה ששאלנו (ואתם מוזמנים ומוזמנות להשיב עליה, במסגרת סקר אתר המדד), תבינו איך זה קרה.
הנה השאלה ששאלנו מיד לאחר הודעתה של ח"כ עידית סילמן שהיא פורשת מהקואליציה, ותחילתו של המשבר הפוליטי: מהאפשרויות הבאות, מה את/ה מעדיפ/ה שיקרה עכשיו?

הצענו שלוש אפשרויות לבחירה. 1: "בחירות חדשות". 2: "ממשלת ימין־מרכז במסגרת הכנסת הנוכחית". 3: "פשרה: איסור חמץ תמורת המשך הממשלה הקיימת".

שימו לב לכמה הערות אזהרה. פרופ' קמיל פוקס, שעבר על הנתונים, הדגיש כמה פעמים שלא טוב לשכוח את הערות האזהרה, ואיתו אני לא מתווכח. אז הנה הן:

קודם כל, יש שלוש אפשרויות, ורק מתוכן אפשר לבחור. אין אפשרות לומר "אף אחת מהן". כלומר, הכרחנו את המשיבות והמשיבים להתייחס רק לאפשרויות שאנחנו בחרנו, ושאנחנו חושבים שהן האפשרויות הרלוונטיות (להגנתנו נאמר: ככה זה גם בחיים עצמם. הבחירה היא מתוך האפשרויות שיש, ולא מתוך האפשרויות שהיינו רוצים שיהיו. וגם אין אפשרות ריאלית לא לבחור שום דבר, כי בסוף, משהו צריך לקרות).

ועוד הערת אזהרה: רק אפשרות אחת מתוך השלוש אוסרת על חמץ בפסח. שתי האחרות מוותרות על אזכור החמץ, בתמורה למשהו אחר – קואליציית ימין־מרכז, או בחירות חדשות (בתקווה של המשיבים שיובילו לקואליציית ימין).

והערת אזהרה אחרונה: לא אמרו "חמץ בבתי החולים" אלא "חמץ" באופן כללי. זו הערה שדווקא עוזרת לנו, כי היא מראה שהתשובות מתייחסות לחמץ באופן יותר כללי, ואולי יותר גורף, מאשר לחמץ בבתי החולים.

עכשיו, אחרי שהזהרנו, נבחן מי מוותר על מה תמורת מה. וזה מה שמעניין. רוב החילונים, שמתנגדים לאיסור על חמץ, מוכנים להשלים עם גזירה כזאת – אם זה מה שצריך כדי שממשלת בנט־לפיד תוכל להמשיך להתקיים. הרצוי הוא אולי היתר להכנסת חמץ לבתי חולים (או אפשרות לאכול חמץ באופן כללי), אבל החשוב הוא המשך קיומה של הממשלה. לעומת זאת, לרוב הדתיים והחרדים, שמרבים לדבר על כמה חשוב להם החמץ, וכמה עקרוני בעיניהם שלא יתאפשר להכניס אותו לבתי חולים, יש משהו שחשוב הרבה יותר. כאשר מציעים להם דבר פשוט: תקבלו את האיסור על חמץ כמו שאתם רוצים, אבל תיאלצו להשלים עם המשך כהונת הממשלה – הם מוותרים עליו. למה? כי יש משהו שיותר חשוב להם: להפסיק את כהונת הממשלה. קודם להפיל את בנט־לפיד, אחר כך לדאוג לחמץ.

כמובן, אפשר להניח שהדתיים והחרדים פשוט אומרים לעצמם משהו בנוסח "אם הממשלה תיפול ותהיה קואליציית ימין, נוכל לאסור על חמץ". וזה נכון, אבל מגלם סיכון. כי מה אם דווקא המרכז־שמאל ינצח בבחירות? במקרה כזה, המצביעים שוחרי איסור החמץ גם יקבלו את אותה ממשלה וגם יוותרו על איסור החמץ. כלומר, ההימור על בחירות (או קואליציית ימין־מרכז, שלא מבטיחה איסור חמץ) לא ישתלם. ובכל זאת הם מהמרים. כך נחשף הבלוף של כולם. הבלוף של החילונים, שצועקים על איסור החמץ אבל מוכנים לוותר עליו די בקלות, והבלוף של הדתיים, שצועקים על היתר החמץ אבל מוכנים לסכן אותו באותה קלות.

השבוע השתמשנו במידע ונתונים מאתר המדד, וכן מה"ניו יורק טיימס", Justice Quarterly, דוח הוועדה לבדיקת הליך קבלת רישיון לכלי ירייה, דוחות מבקר המדינה, "מעריב", כאן חדשות, American Psychological Association, גאלופ.