חובה הלכתית, דתית ומוסרית למחות, לגנות ולהוקיע את נסיונם של חבורת ישראלים להשתלט על הר הבית. החובה הזאת מתעצמת ומקבלת דחיפות היא מטרתם המוצהרת "לחדש" את הקרבת הקרבנות שהיתה נהוגה בתקופת בית המקדש. הוכחה לחובה הזאת, היא העובדה שנאמר, תועד והונצח פסוק מפורש. "למה לי רב זבחיכם יאמר ה' שבעתי עלות אילים וחלב מראים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי" (ישעיהו, א', י"א-י"ב). והנביא איננו מרפה: "כי תבאו לראות פני מי ביקש זאת מידכם רמס חצרי". גם הנביא ירמיהו מזהיר-מתריע מיחס פסול ומזוייף למקום קדוש. "אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמר היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה" (ירמיהו, ז', ד').
הנביאים ישעיהו וירמיהו אינם זקוקים להסכמות. טוב שקיימים פסוקים עתיקי יומין המגנים ומוקיעים צביעות, כזבנות וציניות כלפי מצוות ורמיסת כבודו ומעמדו של מקום קדוש. בשפה המדוברת בימינו אין הגדרות, ביטויים, צירופי-לשון שיביעו, יבליטו יחס, יצהירו תגובה באופן כל כך גורף, בוטה ומדוייק נגד זיוף, סילוף וסירוס של צו דתי, של מנהג יהדותי כמו שהנביאים השכילו להביע זאת בלשונם לשעה ולדורי דורות.
למי שעלו להר הבית והציתו גל של אלימות וסכנת חיים אין להם שבריר של מושג במשמעות של קדושה, קמצוץ של ידע בפירוש של קודש, טיפת הבנה והכרה במעמד העליון, היחודי שהתורה והמקורות נתנו מלכתחילה למקומות מוגדרים בירושלים. בוודאי שאין להם שמץ, קרטוב של הבנה במשמעות של קרבנות. זה לא פוטר, זה לא מחלץ ומשחרר את חבורת הבריונים שרק המשטרה מנעה את השתלטותם על הר הבית מהפשע והחטא של חילול, ביזוי והשפלה של מקום קדוש. חמור יותר הוא פשעם הבלתי נסלח של הפיכת מקום שאלפי שנים נחשב, מוערך ונשמר כקדוש ומקודש לסמל, ליעד ומניע לאומני. יש לזה הגדרה אחת חילול ה'. חטא שחכמי התלמוד קבעו ופסקו שיום הכיפורים איניו מכפר עליו.
אם הרבנות הראשית או מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל היו מפרסמים רשימה של עשר מצוות וחיובים שלדעתם הם מרכזיים ומועדפים היום לאורח חייו של היהודי המאמין ושומר מצוות – העליה להר הבית לא היתה מופיעה ברשימה. אם ראשי ישיבות ליטאיות היו מגדילים את הרשימה לעשרים המצוות שעל קיומן יש להקפיד היום – עליה ותפילה בהר הבית היו נעדרות מהרשימה. יש אולי מקום לוויכוח אם האיסור העתיק לעלות להר הבית המוסכם על ידי גדולי הגאונים ופוסקי ההלכה מדורות קודמים עדיין בתוקפו. זהו "אולי" גדול. אבל מהבחינה הדתית וההלכתית צריך שיהיה ברור: אין שום חיוב ולא קיים שום ציווי לעלות להר הבית – לא לביקור סתם ובוודאי שלא למטרה לקיים באתר תפילה או אירוע דתי.
השאלה האמיתית איננה אם על פי ההלכה אסור או מותר לעלות להר הבית. השאלה המהותית היום היא מהו סולם העדיפויות של המצוות המעשיות וההלכות שמתאים, חשוב ונחוץ לימינו? לאיזה מעשה דתי ולאיזה ציווי הלכתי יש היום יתרון ואקטואליות שהזמן גרמו? אם השאלה הזאת היתה נידונה בכובד ראש בקרב רבנים, מורי הוראה ומחניכם דתיים – עניין העליה להר הבית לא היה מגיע אף לתחתית סדר העדיפויות, לא היה נחשב בכלל כשייך להווה, וכמובן שלא היה מצית התלקחויות שגרמו לפגיעה בחיי אדם, גם לאובדן חיים – ערך עליון ומקודש ביהדות.
אולי זה לגיטימי שחברי כנסת, פוליטיקאים ועסקנים דתיים פועלים במטרה להתיר ולאפשר ליהודים לעלות להר הבית. פוליטיקה כופה הכשר להרבה דברים. אבל כשרבנים ואישים תורניים ממגזר הציונות הדתית מטיפים לעלות להר הבית – רבנים אלה מטעים, חוטאים ומחטיאים את הרבים. חטאם של רבנים אלו גדול וחמור יותר משום שהם דוחפים, מקדמים ומעצימים את היעד והמטרה להפוך את הר הבית לסמל לאומני ויעד שוביניסטי. בכך דווקא רבנים הם אלה שרומסים את קדושתו של האתר, מערערים את מיוחדותו בהיסטוריה של העם היהודי.
חכמי התלמוד מקשים ותוהים "מקדש שני שהיו עוסקים בתורה ובמצוות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם", (בבלי, מסכת יומא ט'). התשובה לשנאת חינם היא הפצת אהבת חינם. זאת המשימה החשובה והמועדפת שרבנים ביהדות הציונית צריכים וחייבים להפיצה ולהחדירה לציבור כולו.