מהצרחות שנשמעו מדירתה בקומת הקרקע ומהגברים ההדורים שנראו מגיעים לביתה לא היה אפשר להתעלם. השכנים זעמו, אבל ליד מיטתה בבית החולים הבטחתי לה: "אני אשמור עלייך, אל תדאגי"
לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים>>>
נושא השיחה המדובר ביותר בין הלקוחות במכולת של רוברט היה הקולות הנשמעים מדירתה של גברת שטיגליץ, שהתגוררה בקומת הקרקע ברחוב פקיעין, אי־שם בין רחוב ז'בוטינסקי לרחוב בזל.
נשות האזור שהיו באות מדי בוקר למכולת, ניהלו מעין פרלמנט בחנות ומחוצה לה. הרכילות השכונתית גרמה לפעמים לקטטות מילוליות בין הנשים המשועממות, וקללות בכל השפות עפו באוויר.
הדברים הגיעו עד כדי כך שרוברט החנווני היה נאלץ להרחיק את הנשים זו מזו כשהיצרים התלהטו ונראה היה שבכל רגע המכולת תהפוך לזירת אגרוף. כמה מהנשים אמרו על גברת שטיגליץ - שלא נכחה במקום - שהיא "קורבע", ונשים אחרות טענו שלא רק שהיא לא קורבע אלא שחקנית תיאטרון ידועה מרומניה וגם זמרת אופרה וגם כותבת מחזות, וזו בושה להגדיר אישה כה מכובדת כקורבע.
בוויכוח על מיהי גברת שטיגליץ אי אפשר להתעלם מהעובדה שלא מעט גברים הדורים למראה נראו מגיעים לדירתה. השכנים מהדירות הסמוכות לשלה נשבעו שהיא צורחת וצווחת, ושזה לא נשמע כמו אופרה אלא כמו צרחות בערוצי הפורנו בטלוויזיה בגרמניה, שזו ארץ מוצאה של השטיגליצית.
כמה פעמים ביום הייתה השכנה מסלסלת בקולה בקולי קולות. כשחלק מהשכנים ניסו לנמנם בצהריים, הקולות של שטיגליץ, שהגיעו לרמות גבוהות והרעידו את הקירות, גרמו להם לסיוטי לילה באמצע היום.
השכן פרומר החליט יום אחד לשים קץ למה שהוא הגדיר כצרחות היסטריות, ודפק על דלתה של שטיגליץ בפראות, תוך שהוא צורח "תסתמי את הפה, נביילה, תני לאנשים עובדים לנוח". שטיגליץ פתחה את הדלת. היא לבשה חלוק שאותו הגדיר פרומר בהמשך היום במכולת כ"לא צנוע, כשהציצקס שלה היו חצי בחוץ". בקול שניסה להרגיע, אמרה לו שטיגליץ: "זה אופרה, פרימיטיב". ואז המשיכה בצעקות: "אני זמרת אופרה, חתיכת אזייטי, אופרה! תרבות! קולטור", וטרקה לו את הדלת בפרצוף.
פרומר ההמום לא הספיק להתאושש, כשגבר לבוש בחליפה ועניבה הגיע לחדר המדרגות ושאל את פרומר במבטא של ייקה, "כאן גרה הגברת שטיגליץ הנכבדה?". פרומר העצבני ענה לגבר "כאן גרה קורבע", והשאיר את הגבר ההמום נבוך. פרומר ההמום נכנס לדירתו הסמוכה וניסה לנמנם, ואז החלו להישמע מכיוון דירתה של גברת שטיגליץ צרחות שלא השאירו מקום לספק. פרומר הבין שהאורח שבו נתקל והשטיגליצית מענגים זה את זה. זעקותיה ההיסטריות הטריפו את חושיו ובצר לו הרים טלפון למוקד המשטרה והזעיק ניידת לדירתה של גברת שטיגליץ, בטענה שמישהו כנראה מרביץ לה חזק־חזק והיא זקוקה לעזרה.
כשהגיעו השוטרים אחרי כחצי שעה, הציץ פרומר דרך העינית בדלת דירתו. הוא ראה את השוטר מצלצל בפעמון, ואת הדלת נפתחת. האדון שראה קודם מגיע, שאל בנימוס את השוטרים לרצונם. השוטרים הסבירו שהגיעו תלונות על צעקות מהדירה וחשש לאלימות. הגבר שלף כרטיס ביקור מכיס הז'קט שלו. "אני פרופ' זיגמונד, ראש הפקולטה לפסיכיאטריה באוניברסיטת ברלין, כנראה חלה אי־הבנה. המשך יום נעים לכם".
פרומר רצה לצאת אל השוטרים, אבל הבין שהוא יצא אידיוט. הוא הכין כוס תה וישב במטבח. לא עברו חמש דקות ושוב נשמעה גברת שטיגליץ גונחת וזועקת.
פרומר חשב שהוא משתגע. הוא לבש את מכנסי החאקי הקצרים שלו ויצא מדירתו, דפק בחוזקה על דלת דירתה של שטיגליץ וצעק בקולי קולות: "קורבע, קורבע, נביילה". אחר כך הלך למכולת של רוברט, לספר על האירוע המסעיר שעבר.
כשנכנס למכולת, כבר הייתה שם הגברת קלרה, שסיפרה לנוכחים שהמשטרה באה לקורבע, ושצריך להוציא אותה מהשכונה כי היא מוציאה שם רע ומורידה את ערך הדירות. "אין לה בושה, היא מסתובבת בדירה כשהחלונות פתוחים ולא לובשת כלום, והילדים מציצים לה בחלון. לפעמים היא קוראת לאחד או שניים להיכנס לדירה ואומרת שהיא תיתן להם משהו קר לשתות. אלוהים יודע מה היא עושה איתם", זעקה. השכנה ברכה הוסיפה שיש לה ריח של בושם שמסריח כמו בבורדל.
רק גברת שוורצמן, שעבדה בקופת חולים כללית, הגנה על גברת שטיגליץ ואמרה שהקולות שהיא משמיעה הם מחזרות לאופרה שהיא משתתפת בה, והיא מזמינה ילדים ומכבדת אותם בדברים טובים, כי אין לה ילדים וזה ממלא לה את החסר. קלרה וברכה צעקו לגברת שוורצמן שתסתום את הפה ושהיא מבלבלת את המוח, והדברים הגיעו כמעט לחילופי מהלומות עד שהחנווני רוברט נאלץ בפעם האלף להתערב ולהרגיע את הרוחות.
רצה הגורל ויום אחד, בחיפושיי אחרי דירה שכורה, הגעתי לבניין שבו מתגוררים האדון פרומר והגברת שטיגליץ. ניהלתי משא ומתן קצר ושכרתי את הדירה שמעל לדירתה של גברת שטיגליץ. כבר בלילה הראשון שמעתי את הגברת גונחת בקולי קולות וזועקת קריאות קרב למישהו שנכח בדירתה. למחרת, כשהלכתי לערוך קניות במכולת השכונתית כדי למלא את המקרר, שמעתי את הדיירים דנים בקולי קולות על השכנה המשמיעה קולות קרב, גונחת ומסלסלת בקולה ומרעידה את הקירות.
בחדר המדרגות ראיתי גבר יוצא מדירתה של הגברת, שהציצה לעברי ושאלה אם אני השכן החדש מלמעלה. עניתי בחיוב. "אני מקווה שאתה לא מרעיש, כי אנחנו בית שקט ומתורבת", אמרה. חייכתי אליה בנימוס. "אתה אוהב אופרה?" שאלה. "לא במיוחד", עניתי. "אם תשמע אותי עושה חזרות, תלמד לאהוב אופרה", הודיתי לה ועליתי לדירה. ארגנתי את המקרר, ואז החלו להישמע מקומת הקרקע קולות מסתלסלים בדציבלים מרעידי קירות. הבנתי שאכלתי אותה.
ירדתי ודפקתי בדלת. גברת שטיגליץ פתחה את הדלת לבושה בחלוק פתוח, שלא השאיר מקום לספק בקשר לממדים האדירים של שדיה. "אני עוסק בכתיבה ולא יכול להתרכז בגלל הקולות שאת משמיעה", אמרתי. "יש אפשרות שתורידי את הטונים ותירגעי קצת כדי שאוכל לעבוד?". גברת שטיגליץ הזמינה אותי להיכנס.
הסלון שלה היה מלא בבובות ובצעצועי ילדים. היה לה ארון מלא בתקליטים ישנים מסודרים בצורה מופתית. על השידה היה פטיפון ישן, שנראה שמור היטב. על הקירות היו צילומים של זמרים ידועי שם.
“בעניין הקולות שאת משמיעה, הם עוברים את הקיר ומקשים עליי מאוד", אמרתי. "לאיזה פתרון אפשר להגיע כדי שאוכל לעבוד בשקט?". גברת שטיגליץ המנומסת התהפכה עליי בשניות. "אתה יודע מי אני? מי אתה שתגיד לי מה לעשות? בדירה הזו מבקרים פרופסורים, סופרים, זמרים, ציירים ואיזה פישר מקומה שנייה לא יאמר לי מה לעשות, חוצפן. תצא מכאן לפני שאני אזמין משטרה".
גברת שטיגליץ החלה למרוט את שערותיה. היא הייתה בהתקף טירוף. שכנים התקבצו בחדר המדרגות והציצו מבעד לדלת על המתרחש. השטיגליצית רקעה ברגליים, יצא לה קצף מהפה. היא צנחה על הרצפה והחלה לפרכס. פרומר הזעיק אמבולנס. השכנים נכנסו לדירה וניסו להרגיע אותה, הגישו לה כוס מים וניגבו במטלית רטובה את מצחה. כשהאמבולנס הגיע, היא המשיכה לצעוק בבליל שפות. עברית, גרמנית, יידיש וצרפתית התערבבו יחד. הפרמדיק והחובש השכיבו אותה על האלונקה, ידיה נשמטו לצדדים. הבחנתי בכך שעל ידה מקועקע מספר כחול. הרגשתי נורא.
נשארתי אחרון בדירה, והתחלתי לעשות בה קצת סדר. אחר כך נסעתי למיון איכילוב ומצאתי אותה שרועה על מיטה, מחוברת לאינפוזיה. לשאלת רופא שנכח במקום עניתי שאני השכן מלמעלה. "אתה יודע", אמר לי, "זה קורה לה די הרבה, ההתקפים האלו. הגברת היא ניצולת אושוויץ, הייתה במחלקת הניסוי של ד"ר מנגלה. היא עברה עיקור ועוד ניסויים קשים, שמעבר לפגיעות הפיזיות גרמו לה לפגיעה נפשית קשה".
הבטתי על הדוקטור ואז הבטתי עליה. נזכרתי בלילה שבו התארחתי בפריז אצל דודה רוזה, גיסתו של אבי. גם היא עברה את מחלקת הניסויים של מנגלה, ובלילה היא צרחה צרחות נוראיות וגנחה גניחות קורעות לב. אני הייתי מבועת ולמחרת ברחתי מדירתה ולא חזרתי אליה יותר.
ניגשתי לגברת שטיגליץ ואחזתי בידה. עיניה היו פקוחות למחצה. "גברת שטיגליץ, אני השכן החדש מקומה שנייה, אני אשמור עלייך, אל תדאגי". שמעתי אותה ממלמלת בקול חלוש, "אם תרצה שתייה וסוכריות ולשמוע אופרה, תבוא אליי. אתה ילד טוב, תיזהר מהנאצים".
סיפור קצר. כל קשר בין הדמויות לבין המציאות מקרי בהחלט