ממיטת אשפוזו בבית החולים בפרנקפורט הצליח השבוע עבדאללה מלך ירדן לנהל מערכה דיפלומטית נגד ישראל שנמתחה מאבו דאבי, עברה דרך ירושלים ונעצרה רק בניו יורק. כשהוא מודע היטב למשבר הקואליציוני שממנו סובלת ממשלת בנט, קיווה המלך כי חולשתה תשחק לידיו. מטרתו הייתה פשוטה. בשלב הראשון, לעצור את עלייתם של מתפללים יהודים להר הבית כדי להרגיע את המוסלמים ולמנוע התלקחות. בטווח הארוך הוא מבקש להשיב את המצב לקדמותו, ולהפוך את האיסור למנהג קבע.
המלך עדיין מאמין כי ביכולתה של ישראל, אם רק תרצה, לשמור על ההפרדה הקדושה. להקפיד על כך שיהודים לא יעלו להר לצורכי תפילה, אלא רק לביקור תיירותי. אבל המלך אינו מודע עד כמה ממשלת ישראל, השב"כ ומשטרת ירושלים אינם בנויים בימים אלה למלחמות יהודים. אם אכן ימנעו עליית מתפללים יהודים, כפי שהיה נהוג עד לא מזמן, יהיה זה לכמה ימים בלבד. שמישהו יספר להוד מעלתו כי הסוסים כבר ברחו מהאורווה.
ביום שלישי בערב, בעידוד ירדן וביוזמת איחוד האמירויות, התכנסה מועצת הביטחון של האו"ם לדיון חירום על המצב בהר הבית. איחוד האמירויות לא הסתפקה בכך, אלא גם זימנה את השגריר הישראלי אמיר חייק לשיחת נזיפה. אבו דאבי שוכנעה כי מסגד אל־אקצא אכן עלול להוביל לפיצוץ, אם לא במזרח ירושלים, אז בבירת ירדן. נוסף על כך, נקרתה בדרכה הזדמנות פז להפגין פטריוטיות אסלאמית ולהוכיח קצת סולידריות עם הפלסטינים אחרי שנים שבהן התרחקה מהם.
יממה לפני כן, הייתה זו ירדן שפתחה בקמפיין ממוקד נגד ישראל. ראש ממשלתה, בשר אל־ח'סאונה, בתיאום עם המלך, האשים כי הישראלים מטמאים את מתחם אל־אקצא, והביע הערכה כלפי כל אחד מפקידי הווקף הירדני והמפגינים הפלסטינים, המשליכים אבנים על הציונים. "הם עומדים בגאווה כמו צריחי מסגדים", שיבח את המתפרעים.
באותם צהריים זומן הדיפלומט הישראלי סאמי אבו ג'נב, סגנו של שגריר ישראל ברמת עמון, לשיחת נזיפה במשרד החוץ הירדני. השגריר איתן סורקיס שהה בחופשת מולדת, ועל כן נחסך ממנו המעמד הבלתי נחשק. לא יצאו אלא כמה דקות, ולצרור היריות מירדן נוסף הכדור השלישי. המלך עבדאללה, המחלים בניכר מניתוח פריצת דיסק, התקשר לנשיא מצרים סיסי. "הישראלים עושים פרובוקציות באל־אקצא", התלונן. דבריו פורסמו מיד, כמובן.
בירושלים נעלבו עד עמקי נשמתם מן ההרעשה הירדנית, אבל החליטו להכילה. לכל היה ברור כי היא נועדה במידה רבה לצורכי פנים. קדמו לה כמה ימים של מחאה הולכת וגוברת בציבור הירדני על המתרחש באל־אקצא. 87 חברי פרלמנט מבין 130 הצירים חתמו על עצומה הקוראת לארמון לנתק את היחסים עם ישראל. התקשורת רעשה, וברחוב הלכו ההפגנות והתרבו. צייצנים ומשפיעני רשת החלו לתקוף את המלך ישירות. הממשל הירדני החליט לתפוס פיקוד על המצב, ובמקום שדעת הקהל תוליך אותו, הוא עצמו עקף אותה מימין והשתלט על השיח בטרם יהיה מאוחר מדי.
כך נולדה המתקפה המשולשת. הידידות שרקמה הצמרת הישראלית עם הארמון הירדני, אחרי שנים של כתף קרה בימי נתניהו, לא הועילה בשעת מבחן. בעצם המתקפה רמזה ירדן כי איננה חוזָה חיים ארוכים לממשלת בנט. לו הייתה חושבת כי צפויה לה כהונה מלאה, ספק אם הייתה מתנגחת בה בחריפות כזו.
מערת המכפלה כמשל
מתחם אל־אקצא, שבו שוכנת גם כיפת הסלע, מתפרש על פני 144 דונמים, ולתפיסת הווקף המוסלמי, כולו שלהם כאדמת קודש. כל מעשה פולחן יהודי על ההר, מתפילת יחיד ועד העלאת קורבן, נתפס בעיניהם כביזוי קדושתו. ליהודים, הם אומרים, שמור הכותל המערבי ורחבתו, ושם הם רשאים לעבוד את האל. זו החלוקה ההיסטורית, והקפדה עליה היא יסוד הסטטוס קוו המפורסם בהר הבית. כאיש אחד נעמדו מנהיגים ערבים השבוע, מאבו דאבי ועד מנסור עבאס, ותבעו מישראל לשוב ולשמור על הסטטוס קוו, כלומר להפריד בין מתפללים יהודים למוסלמים בהר הבית.
עד לפני כמה שנים אכן הצליח הסטטוס קוו להישמר. יהודים הורשו לעלות רק לצורכי תיירות, ומי שנצפה מבצע אקט דתי כלשהו, אפילו ממלמל פסוק או שניים, התבקש על ידי השוטרים לעזוב אחר כבוד את המקום. לעתים נראו שם סצינות שכמו לקוחות מסרטי לואי דה פינס. מתפלל יהודי עולה להר, תר אחר פינה נקייה מאנשי אבטחה, ממלמל בחופזה כמה פסוקים בהיחבא, מברך בלבו על הצלחת המשימה וחוזר לענייניו.
בשנים האחרונות התרופף בהתמדה הפיקוח על תפילת יהודים, וכיום לא רק שהם רשאים להתפלל במתחם אל־אקצא, אלא גם לפעול יחד, ולעתים אף במניין. המוסלמים צופים בהתפתחות הזו בעיניים זועמות. הם רואים בכך סיפוח זוחל, תוכנית סדורה בגיבוי הרשויות לכבוש חלקה ועוד אחת. בקצב הזה, הם חוששים, עוד ירצו היהודים, ויקבלו, אישור להקים בית כנסת בפסגת ההר.
השבוע נשמעה מפי המוסלמים דאגה חדשה, מעניינת בפני עצמה. היא הופיעה בסדרת הודעות רשמיות שיצאו מבית המלוכה הירדני, ובשיחת המחאה שנעשתה לדיפלומט הישראלי. על פי החשש שלהם, בעתיד הנראה לעין תיישם ישראל במתחם אל־אקצא מה שעשתה במערת המכפלה. תחלק אותו לשניים, ותכריז על אגף אחד ליהודים, והשני למוסלמים. כדי למנוע חיכוך, היא תקבע לוחות זמנים שונים שבהם תורשה כל דת לעלות. רבת עמון, כאמור, מתייחסת לתסריט הזה ברצינות גמורה. הוא מתבסס על התבוננות בהתנהגות המשטרה וחסידי הר הבית בשנים האחרונות.
מבחינת הפלסטינים, מתחם אל־אקצא הוא המוצב האחרון שנותר בידיהם מאז 67'. ביטחונית הוא אומנם נתון בשליטת ישראל, אבל הריבונות הרוחנית שלהם בו נשמרת. המתחם מנוהל בידי הווקף, המתפללים עולים אליו בכל עת שירצו, ובסך הכל הם מצליחים לקיים את צורכי הפולחן ללא הפרעה. למרות זאת הם חוששים כי בעתיד הנראה לעין יורשו היהודים להתפלל על ההר באופן רשמי ומסודר. כך ייגזל מהם אחרון הגביעים הקדושים שעוד הייתה להם בו אחיזה משמעותית.
חרדתם מפני יצירת מציאות חדשה באתר הקדוש מזינה את המחאה האלימה ונוטעת בפלסטינים תחושה כי הם מצויים בקרב מאסף על המעוז היקר מכולם שעוד נותר בידם. מסגד אל־אקצא הוא המקום השלישי בקדושתו לאסלאם, וכל המתחולל בו נוגע למאות מיליוני מוסלמים, מהם כאלה שמוכנים אף להיהרג למענו. מצד שני, גם היהודים לא מתכוונים לסגת או לוותר. וכך הר הבית, אתר נפיץ ממילא, הולך והופך לנגד עינינו לחומר בקיע.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל