מי שיעבור בעתיד על עיתוני ההווה, יתקשה להבין מדוע עסקו כה מעט במה שמתחולל בבושהאר, פורדו, נתנז, פרצ'ין ואנאראק, שם צומח האיום הקיומי החמור ביותר על עם ישראל מאז מלחמת העולם השנייה.
לא צריך דיפלומה בתורת המודיעין כדי להעריך שאיראן נצמדת לנתיב שסללה קוריאה, שהעולם מהלך מולה על בהונותיו מאז ביצעה ניסוי גרעיני תוך הפרת כל הבטחותיה. זאת בלי שום קשר לנייר שייחתם או לא ייחתם בווינה, על פי המתכון שעוצב ב־1938 במינכן.
לאחרונה הוקמה אצלנו ועדת חקירה לעניין רכש הצוללות מגרמניה. אם האמור בעיתונות הזרה בכל הנוגע ליכולותיהן מדויק, הרי מה שצריך לחקור, על רקע אי־ההשלמה האיראנית עם קיומה של ישראל, אינו מדוע נרכשה צוללת שישית - אלא למה לא נרכשו צוללת שביעית ושמינית.
אבל צריך לסייג: מול מדינה שלמנהיגיה יש מנטליות של מחבלים מתאבדים, לא די בהרתעה. אסור שתהא למדינה כזו היכולת למכה ראשונה. הסכם הגרעין, אפילו אם ייאכף בלי טריקים ובלי שטיקים, מעניק רק דחייה קצרה, שתחלוף כהרף עין.
הרפיון היחסי מול דהרתם של האייתוללות לגרעין מזכיר את אובדן הדרך של ההנהגה היהודית בגולה ובארץ ישראל בשנה הקריטית של 1942 ואחריה. בכ"ט בנובמבר 41' זומנה ועידת ואנזה לתכנון הפתרון הסופי, אך בפועל החלה ההשמדה כבר עם הפלישה הגרמנית לרוסיה ביוני 41'. כשהתכנסה הוועידה בפברואר 42', מחנות ההשמדה בלז'ץ וחלמנו היו בשלבי הרצה, וכבר הייתה ברורה משמעות "גירוש יהודי גרמניה", כפי שצוין בכותרת הודעת הזימון לוואנזה.
בוואנזה עסקו בבנאליה הלוגיסטית של חיסול פיזי של עם בשישה חודשים. זה המאמץ שקיבל, בהוראת הפיהרר, קדימות עליונה. כך הופקעו מידי הצבא מרבית הרכבות לצורך שינוע יהודים למחנות ההשמדה. זה היה על חשבון קירוב תחמושת לנמלי הים התיכון לצורך העברתה לרומל בצפון אפריקה. על חשבון משלוח ציוד, מזון ובגדים חמים לחיילים בשערי מוסקבה. לא ברור מה הייתה עוצמת הפגיעה של סדר העדיפויות המטורף הזה, ברגעי ההכרעה של המאמץ המלחמתי הגרמני.
אבל העובדות הן שעד נובמבר 41' נבלמת המתקפה על מוסקבה, ובאותה עת הכה מונטגומרי את רומל באל־עלמיין. ובאותם חודשים קריטיים הובילו הרכבות שהופקעו מהוורמאכט לטובת האס־אס 2.5 מיליון בני אדם לתאי הגזים. זהו הבליצקריג האמיתי של מלחמת העולם השנייה.
אפשר להציל
יחיאל דינור, המכונה קצטניק, דיבר בעדותו במשפט אייכמן על פלנטה אחרת והתעלף על דוכן העדים. הפלנטה שלו הייתה אושוויץ. אלא שברמה ההיסטורית דווקא ארץ ישראל הייתה הפלנטה האחרת. ב־1942 העולם היה מקום לא נעים, בייחוד ליהודי. לעומת זאת, ארץ ישראל, ששימשה כמרכז לוגיסטיקה ואספקה לצבאות בעלות הברית, פרחה כמו שמורת טבע צוננת בלב מדבר לוהט. בתי הקפה והמועדנים שקקו, חשבונות הבנק תפחו, והיהודים יצאו במחולות וריקודים. במיוחד כשהאיום של פלישה גרמנית הוסר. בקצה התודעה היו כל מיני סיפורים מטרידים אבל מופרכים מדי.
בנובמבר 1942 הכל היה כבר ברור, והיישוב נערך לשלושה ימי אבל על השמדת יהודי אירופה. אבל מטה חירום להצלת מה שנותר מיהדות אירופה לא הוקם. ביישוב המשיכו לריב, לעסוק בהתנגדות לגזירות המיסוי של המנדט, בפוליטיקה ובפעילות כלכלית ענפה. בלימת ההשמדה והצלת היהודים על ידי פתיחת שערי הארץ לא היו נושא מרכזי בשיח של היישוב היהודי.
זה לא שהייתה אדישות. ארגונים מארגונים שונים עשו מאמצים ספורדיים, לפעמים הרואיים. צעירים חירפו נפשם והובילו שיירות ניצולים במעברי הרים נידחים לספרד ושווייץ, זייפו מסמכים, טיפסו על חומות וגדרות, השיטו ספינות רעועות והורידו מעפילים תחת ירי, ואפילו צנחו בלבה של אירופה העוינת – אבל מאמץ מאורגן הממוקד בצעדים אסטרטגיים להצלת מיליוני יהודים לא נעשה.
לא מדובר רק בחוכמה שלאחר מעשה. ב־1 בפברואר 1943 פרסם העיתון "חירות" מאמר תחת הכותרת: "כן, אפשר להציל!". נכתב שם, בין היתר: "כת המנהיגים בישראל וביישוב מתכחשת לצורך הדחוף לפתוח במלחמה ממשית ועקשנית לפתיחת שערי הארץ מיד... או הם מצפים שיקרה נס ויקום 'איחוד' יהודי או 'ציוני' והוא יחולל כביכול את הפלא של ההצלה. רק דבר אחד אין עושים: אין מלחמה ממשית לזכותם של היהודים על מולדתם... האפשר עוד להציל? האם לא מאוחר מדי? אפשר ואפשרי. יהודי בולגריה והונגריה ושארית הפליטה מיהודי רומניה מצפים בכיליון עיניים מתחת לחרב המתהפכת לעלות למולדתם הלאומית... אפשר להציל אבל אין מצילים".
כבר בוועידת אוויאן, ביולי 1938, התברר שהתחנונים לאומות העולם לפתוח שעריהן בפני מאות אלפי פליטים יהודים מגרמניה ואוסטריה נתקלים בקיר אטום. מקבץ התירוצים המבישים היה יכול להיות אפילו משעשע - לולא היו היסטוריונים רבים משוכנעים שיחסן המבזה של אומות העולם ליהודים שכנע את היטלר שהן יסתפקו במס שפתיים נוכח הפתרון הסופי. ארה"ב הודיעה שהמכסה השנתית של 27 אלף נתמלאה.
ניו זילנד הסכימה לדון רק בבקשות אישיות פרטניות. צרפת הודיעה: "הגענו לרוויה. פליטים נוספים יערערו את החברה שלנו". קולומביה וקנדה הסכימו לקלוט פועלים חקלאיים בלבד, ואורוגוואי - בתנאי שהם בעלי ממון. אוסטרליה הייתה ייחודית בתגובתה: "עד כה לא הייתה באוסטרליה בעיית גזע. קליטת היהודים עלולה לעורר אותה", הסבירו. הולנד, ברוב טובה, הסכימה אומנם לקלוט פליטים ובלבד שיהיה זה לצורך מעבר מיידי ליעד אחר.
על כולם התעלתה כמובן בריטניה, שהתנתה את השתתפותה בכך שהאפשרות של קליטת יהודים בארץ ישראל לא תעמוד על הפרק. גולדה מאיר, נחום גולדמן וארתור רופין השתתפו כמשקיפים בוועידה, במקום להחרים את האירוע ולהרעיש שמיים וארץ. הצדיקה היחידה בסדום הייתה הרפובליקה הדומיניקנית, שהסכימה לקלוט 100 אלף פליטים יהודים.
הפיאסקו באוויאן, וכעבור חודשיים ליל הבדולח, יצרו הזדמנות היסטורית שהוחמצה לקמפיין חובק עולם, תוך רתימת הקונגרס ללחץ על בריטניה לפתיחת שערי ארץ ישראל לקליטה המונית של יהודים. באותו רגע ריכוז המשאבים וגיוס יהדות ארה"ב למאמץ ממוקד עשויים היו לשאת פרי, אבל ההנהגה נרדמה בשמירה.
כיום צריך להתעורר, ולהסביר לידידים בארה"ב שתנאי להצלחת המאמצים לבלום את הגרעין האיראני באמצעות הסכם - הוא איום אמין בפעולה צבאית. היות שאיראן לא מאמינה שארה"ב תפעל צבאית, אין לארה"ב מנוף לחץ של ממש מולה. המסר שלנו לארה"ב חייב להיות פשוט וחד: תנו לנו את הכלים, ואנו נעשה את המלאכה. תנו לנו את הפצצות החכמות ומטוסי התדלוק. כשהכלים האלה יהיו בידינו, איראן תאמין שהם יופעלו בהיעדר הסכם מספק. הציבור האמריקאי, שאינו רוצה מעורבות במלחמות במזרח התיכון, יכול להבין את המסר הפשוט הזה - שפצצות חודרות בונקרים מרתיעות ודוחקות יריבים למעשה רק כשהן בידיו של מי שמוכן להשתמש בהן.