משהו: התקווה היחידה היא שגם באיראן עסוקים כל היום בסכסוכים פוליטיים פנימיים ובמאבקי אגו שטותיים ולא מאחדים כוחות למען המטרה העיקרית. כמו אצלנו.
תסריט על הכיבוש
הנה מכתב שקיבלתי לפני שנים, והייתי יכול לקבל גם היום: “נכנסתי לחנות ספרים כדי לקנות ספר בנושא קולנוע לצורך לימודיי. כשהמוכרת שמעה שאני לומד קולנוע, אמרה: ‘אם כן, יש לי בשבילך ספר שתאהב ותרצה לקרוא'. הספר שלדעתה אני עשוי לאהוב היה הספר ‘יש גבול, סיפור הגדה המערבית' של רפיק חלבי.
"באותו הרגע הרגשתי את הסטיגמה שקולנוען הוא שמאלני. סטיגמה שהדביקו מוריי היקרים לקולנוע הישראלי.
"מה שרציתי להעלות כאן הוא מצב אפשרי שבו קולנוען לא חייב להיות שמאלני. קולנוען יכול להיות בעל דעה שונה, וגם להיות יוצר טוב. את המציאות אפשר לראות מכל מיני כיוונים, ולא רק מכיוון שמאל.
"אני מקווה מאוד שתפרסם מכתב זה, כדי שכולם יידעו שלא כל אנשי הקולנוע הם שמאלנים כפי שהם היו רוצים שנחשוב".
המכתב היה חתום בידי סטודנט לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. הוא ביקש עילום שם.
האווירה המתוארת במכתב איננה חדשה למי שקרוב להתרחשויות בבתי האולפנה לאומנות, בעיקר בתיאטרון ובקולנוע. יש הכוונה פוליטית בלימודי אומנות. במשך מחזור אחרי מחזור התלמידים שמציגים יצירות שקיבלו ציונים גבוהים ושבחים, ולכן כדאי לחקות, והיצירות והיוצרים האלה, הם תמיד בכיוון שמאל. מכאן ברור לכל מי שמקדיש שנים מחייו כדי ללמוד אומנות, איזו עמדה פוליטית צריך לאמץ מי שרוצה להיחשב לאיש אומנות.
עכשיו אספר על מכתב נוסף שהגיע אליי למחרת. זוהי מקריות, כמובן, אם כי קיבלתי מכתבים בנושאים דומים מפעם לפעם. המכתב שהגיע למחרת, מסטודנטים אחרים, מתאר לא רק הלכי רוח אלא גם עובדות:
“אין זה סוד שמה שקרוי בניין מקסיקו באוניברסיטת תל אביב הוא מעוזם של אנשי השמאל, אולם נאיבים שכמותנו חשבו שהמדובר באנשים אשר חברו יחד במקרה, וכי דעותיהם הפוליטיות הן עניין אישי. למגינת לבנו / לתדהמתנו / לרוגזנו, נוכחנו לדעת שהדעות הפוליטיות חודרות לכיתות הלימוד, ובצורה כפייתית ביותר.
“ולעצם העניין, באחת מסדנאות הקולנוע באוניברסיטה נתן המרצה עמוס גיתאי, שעמדותיו הפוליטיות ידועות, מטלה: לעשות סרט בנושא ‘כיבוש'. כשהתלמידים שאלו: ‘כיבוש גבר ואישה? כיבוש מלפפונים? כיבוש הר האוורסט?‘, הייתה תשובתו חד־משמעית: הכוונה למצב הפוליטי, ורק בארץ. מי שיעשה סרט בנושא אחר, הדבר ייחשב לו כהתחמקות ויתבטא בציון. והוא הוסיף: ‘כמובן שזה לא ניסיון לכפות דעה! אפשר גם להציג נקודות מבט שונות משלי‘.
"אך כשהגיעו סרטים, באיכות טובה, שהציגו את היחסים בין ישראלים וערבים לאו דווקא כיחסי כובש נכבש, מדכא מדוכא, והיו בעלי מסר שונה, הוא פסל אותם כלא שייכים לעניין. תלמידים התמרמרו, אך לא העזו להתווכח. שיפוט דומה הפעיל בהתייחסו לסרטים שנעשו בנושא יום העצמאות, למשל. כל סרט שהיה נגוע בטיפ טיפה של אופטימיות ואהדה למפלצת הזו ששמה מדינת ישראל, נפסל כלא ראוי, תוך התייחסות עוינת ליוצרו".
וכאן, בסוף המכתב, תחת התואר המריר “משוללי הזכויות" חתמו סטודנט וסטודנטית. פגשתי אותם.
צלצלתי גם לעמוס גיתאי, והקראתי בפניו את המכתב: “עכשיו, אל תאמר לי אם המכתב נכון או לא, מכיוון שאני מניח שאתה לא מסכים עם חלקים ממנו. השאלה היא רק אם נכון שנתת תרגיל בנושא כיבוש?".
“נכון".
מה שלא נכון, לדבריו, הוא שהנושא “כיבוש" חייב אותם לעשות סרט בעמדה הפוליטית שלו, שהוא לא מכחיש. קצת קשה לראות איך אפשר להיחלץ מנושא כזה, בלי להיסחף לכיוון שהמרצה רוצה בו. עצם המילה “כיבוש" היא הצהרה פוליטית, ואין איש שיהיה תמים כדי לומר: “כיבוש? זה סתם נושא מופשט כמו כל נושא אחר".
אימצתי את מוחי לרגע ובניתי תסריט: “ונניח שנעשה סרט על נער בדואי חולה סוכרת (מקרה אמיתי), שרופא ישראלי טיפל בו והחזיקו בחיים במשך עשר שנים, ועם הנסיגה מסיני, הוא ימות. כולם יודעים שהוא ימות. הרופא, הנער, משפחתו, האם זהו תסריט לגיטימי?".
“כן", אמר לי גיתאי, ואני אפילו האמנתי לו. אבל אני הרי פולמוסן ולא סטודנט שרוצה בכל מאודו לעלות לשנה הבאה, להצליח לשאת חן בעיני המרצים שלי, ולהיות פעם כמותם ומקובל בקהלם.
לשבח הסטודנטים יש לומר שהם ניסו להתמודד עם הנושא, וחלקם באומץ, נגד הכיוון המגמתי. זה לא קל. מלחמה כמעט אבודה. סרט אחד הציג את הכותרת “כיבוש", ותיאר את מלחמת 1948, את כיבוש גוש עציון, וכיבוש ירושלים העתיקה. אחר כך הופיעה הכותרת “שחרור", והוצגו השטחים שנכבשו ב־1967.
הסרט שזכה במרב השבחים מפי המרצה, היה מורכב מצילומים של הסטודנט שהגיש את העבודה כשהוא הולך, יושב, מסתובב בעיר, וקול ברקע הסרט אומר: “אני ציוני שמאלני. פציפיסט... העצמאות שלנו היא שלילת עצמאותו של עם אחר... הייתי אמור לצאת לשטחים כדי לעשות סרט על הכיבוש, אבל אני לא חוזר לשם"... וכו' וכו'. בסרט משובצים גם צילומים של מודעות ובהן הססמה המפורסמת: “10 דקות מכפר סבא". בסוף הסרט, הטקסט בוויס אובר נעשה מעשי ודחוף: “זאת הזעקה האחרונה שלי, אני מקווה שתשמעו אותי!", והכתובת אומרת: “10 דקות לחצות". מעולה פלוס. תלמיד מצטיין, ילד טוב.
הפקולטה לקולנוע עושה עבודה יסודית. גם הדורות הבאים של הקולנוענים הבינו בדיוק באלו דעות הם צריכים להחזיק.
פינת השלולית
יש צפרדעים ביישנים שגם כאשר נסיכתם מגיעה לשלוליתם, הם מפספסים. שימו לב מה סיפר אחד מהם:
“כשהייתי צפרדעון בקורס בצבא הייתה בבסיס נסיכה שממש נדלקתי עליה, ברמה שכאשר היא הייתה בסביבה הייתי מאבד את היכולת לדבר או להתנהג כמו בן אדם נורמלי. פעם אחת, כשעשיתי שמירה בש"ג, ראיתי אותה מרחוק מתקרבת אל השער. אמרתי לעצמי שזהו, זו ההזדמנות שלי, וחלאס להיות פחדן. בכל צעד שהיא התקרבה הלב שלי דפק יותר ויותר מהר, הרגשתי איך השפתיים שלי מתייבשות והתאים במוח הופכים לפירה. כשהיא עמדה מולי, ידעתי שזה הזמן לומר משהו. כל דבר. שמתי לב שהיא החזיקה פחית קולה, ומה שיצא לי מהפה זה: ‘פחית יפה‘. היא חייכה את החיוך הזה שמסגיר שהיא חושבת שאני לא מאה, עברה בשער והלכה".