שיחה אקראית עם מישהו שמכיר מישהו שמכיר אותי, גרמה לי לבדוק את הכיסויים הביטוחיים שלי ולהבין שאוטוטו, בעוד כמעט חודשיים, אני עוברת שוב משבצת גיל, יום הולדת חצי עגול שבו כולם מצפים ממני לחגוג את גילי, לעשות משהו מיוחד - “הנה, רצית לחגוג רק בעגולים ובחצי עגולים, וזה הגיע". האמת, אני מצפה מאוד ליום ההולדת, בעיקר כי משעשעת אותי העובדה שכשאנשים שואלים בת כמה אני, הם פוערים פה כשהם שומעים את המספר.
נכון, אני לא מרגישה בת 45 וגם לא “נראית בת 45", לפחות על פי “קטלוג נראות הגילים השלם" של כוכב ארץ. ובכל זאת אני לא יכולה להתעלם מהמציאות שבה אני עדיין הופכת להיות אישה בת 45 על כל המשתמע מכך. לפני כמה ימים כתבתי משהו בטוויטר על גיל הבלות שבפתח הגם שיש לו עוד זמן, וקיבלתי תגובות נוראיות מנשים על כך שאסור לי להשתמש יותר במונח. אז הנה אני כאן כדי למחות על משטור השפה ועידן ההעצמה שהתחיל לעלות לי על העצבים, זה שלא נותן לי אפילו את הזכות להתבוסס בפרהסיה במה שמכונה “משבר אמצע החיים", או איך שלא יקראו לזה, אלא מתעקש שאני אכנה אותו אתגר.
זו לא בלות, זו פריחה, ואנחנו יפות בכל גיל, ולגיל אין משמעות - הם משפטים שאני חותמת עליהם ביחד ועל כל אחד לחוד, אבל אני מודה שבנקודת הזמן שאני נמצאת בה, כחודשיים לפני יום הולדתי, אני לא מצליחה להרגיש מועצמת, אני לא רוצה להרגיש מועצמת, לא רוצה להתחבר לתובנות ממרומי גילי, ולא רוצה להרגיש שכל קמט הרווחתי ביושר. בין שתרצה ובין שלא תרצה גורו ההעצמות הבלתי רשמית של נשות ישראל, או ממשטרת השפה הנשית התורנית ברשת החברתית שאני פעילה בה, יום יבוא וכולנו נתעורר ועל פי המונחים הרפואיים נהיה בגיל הבלות. כי ככה זה.
אני אולי אהיה אישה נאה ומרשימה גם בעוד 15 שנה בדיוק כמו אמא שלי המדהימה, אבל הגיל היפה ביותר בחייה של האישה יהיה מאחוריי. אני מניחה שתמיד אהיה הנערה בת ה־16 שאני על כל המשתמע מכך לטוב ולרע אם רק אבחר, אבל כרגע אני מרגישה שאני צריכה להתבוסס קצת בפרידה מהקובייה ההיא של גיל 38־44 בטפסים של חברת הביטוח, לפני שאני עוברת ל־45־52. ברור לי שזה יהיה יותר גרוע בהמשך, אז אנא, מעצימות, תנו לי.
בעידן הפוליטיקלי קורקט לא רק שאי אפשר להוציא מילה שאינה בקונצנזוס מהפה, אלא שמתברר שברשתות אין דבר כזה משבר גיל לנשים שצריכות להיות תמידית מועצמות. אני לא יכולה לדבר על גיל הבלות במונחים הרפואיים הללו יותר, בטח שלא לצייץ על כך בלי שיקפצו עליי נשים שיאמרו שהן לא בלות בכלל. אז זה לא אתן, זו אני.
ועדיין, על אף שאני מרגישה טוב מתמיד בואכה גיל 45, והבלות רחוקה ממני וגם מנשים מבוגרות יותר שאני מכירה, אני עדיין לא יכולה להתעלם מעניינים שלא היו שם קודם, מהשינוי ההורמונלי ומבלות מסוימת בדיוק כמו זו של האייפון 7 שלי, שאולי לא מנהלת אותי ביומיום אבל אני לא יכולה להתכחש אליה. בכל זאת אנחנו חיים בשנה שבה לכולם יש כבר אייפון 13.
כשהייתי ילדה, הוריי צפו בסדרה “שלושים ומשהו" ששודרה בערוץ הראשון, ואני כילדה בת 10 הייתי מציצה מאחורי הספה בדמויות שנראו לי זקנות יותר מהוריי. הדבר המשמעותי היחידי שאני זוכרת כילדה מהסדרה הזו היו פרצופים ממורמרים של דמויות שרע להן בחיים במה שהיה אז המשבר הגדול. כפוסט־טראומה מצפייה מוקדמת מדי בסדרה, במשך שנים פחדתי מגיל 35, עד שהגעתי לגיל 45 והבנתי שאני מטומטמת. סביר שזה מה שיקרה לי כלפי הטקסט הזה בעוד עשר שנים בדיוק.
אז התמזל מזלי ונולדתי בדור שמתייחס לגיל באופן תמידי בגרסת הבטא שלו: “40 זה ה־30 החדש, 50 זה ה־40 החדש" וכן הלאה. ובכל זאת, עידן ההעצמה הנשית, ותרבות הפי סי שמבטלת כל אופציה לצייץ אפילו את המילים “גיל הבלות", לא מעצימה אותך אם את לא יכולה להביע את מה שאת מרגישה. לכל מי שתקפה אותי רק אומר שלא חשבתי מעולם שגיל הבלות הוא קללה. הוא גם לא ברכה. אלה החיים שצריך לקבל, כמו לידה וכמו מוות, בין שאנחנו אוהבים את זה ובין שלא. אני לא.
אולי זה חלק מהמשבר, אבל גם נשבר לי מתרבות ההעצמה שמכריחה אותי להאמין ששיער אפור זה יפה (בעיניי, עליי זה לא) ושאנטי־אייג'ינג ובוטוקס וסאונות קרח מחזירים אותך עשור אחורה. פייר? לא בא לי גם לחזור אחורה. מותר לי להיות במשבר אמצע החיים, לפחד מגיל הבלות, ולא לייפות אותו במנטרות של גורואים מהמזרח. התבגרות זה עניין יחסי וברוך אחד גדול. אבל נתמודד עם זה.