1. בחודש אפריל 1982 היה ברור סופית לאחרוני המאמינים שהסכם השלום יתממש. שאין ברירה - אורזים, מעמיסים, נפרדים ועולים צפונה לכיוון אילת, משאירים מאחור את הבית, את הים, הזיכרונות הנפלאים, האוויר הנקי, החיים הטובים והחופשיים וחוזרים למחנק, למתח, לרוע, לערים המפויחות, לפוליטיקה המסריחה, לאוויר העכור ולאווירה העכורה.
טקס החתימה על הסכם השלום בין ישראל למצרים נערך ב־26 במרץ 1979 על המדשאה הצפונית של הבית הלבן, בנוכחות 1,500 מוזמנים ובמעמד נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר, ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ונשיא מצרים אנואר סאדאת.
הרבה ישראלים לא האמינו שהסכם השלום יתמשש, הרבה ישראלים ניסו לחבל בהצלחתו של ההסכם. הססמאות הידועות כמו "אי אפשר לסמוך על הערבים" ו"המטרה של הערבים היא לזרוק אותנו לים" נשמעו גם אחרי החתימה.
המפגשים בין סאדאת לבגין, ההופעה של סאדאת בפני כנסת ישראל, אווירת הפיוס והרצון הכן של שני המנהיגים לקיים את ההסכם כפי שנחתם, לא שכנעו את אלו שסירבו להאמין ויצאו בהפגנות נגד פינוי סיני והבטיחו תוהו ובוהו אם ישראל תיסוג מסיני.
האמת היא שגם אני, מטעמים אגואיסטיים לחלוטין, חלמתי שההסכם לא יתממש ושאוכל להמשיך לחיות עד יום מותי בביתי הקטן והאהוב באופירה, להמשיך לחגוג את החיים הטובים והחופשיים שכוללים סמים, אלכוהול ורוק'נרול, לצאת כל בוקר לעבוד בדיג דגי נוי, לשהות שעות מתחת למים בטריפ טבעי ושיכרון חושים, שעולה על כל שיכרון באמצעות כימיקלים ואלכוהול.
אנשי ימין קיצוני, משיחיסטים, מתנחלים מיהודה ושומרון ופוליטיקאים סהרוריים הגיעו לשארם, הלא היא אופירה, וניסו להתסיס את המקומיים להפגין נגד הפינוי הממשמש ובא ולהשתמש באלימות, אם יש צורך, כדי לעצור את הנסיגה. מיעוט קטן מקרב התושבים הצטרף ל"אורחים" מהצפון.
אני הבנתי שהסכם השלום עם המצרים אכן עומד להתממש בפועל, כאשר תת־אלוף צורי שגיא, מפקד מרחב שלמה, הזעיק אותי ללשכתו כשאני לבוש מדים. ראש הלשכה שלו לא פירטה למה הוא מבקש את הפגישה וסגרה את השיחה במשפט חד־משמעי - "כשצורי מבקש לא מסרבים".
בפגישה במשרד שלו הודיע לי צורי שהחליט לגייס אותי למילואים לתפקיד מיוחד: המפקד הישראלי של נקודת המפגש המשותפת לישראל ומצרים, המופיעה בהסכם השלום כצ'ק פוינט, ומיקומה אי־שם בין אופירה לראס מוחמד. יהיו שם חיילים ישראלים ומצרים, הסביר לי צורי, ואני צריך שם מישהו שיודע להסתדר ושיהיה מספיק ערמומי לקלוט מה בדיוק קורה בצד השני.
לקבלת הנחיות מדויקות עברנו למפקדה, שם חיכו כמה מקציני המטה. היה כיבוד קל, וצורי הודיע חגיגית שהוא מעלה אותי מדרגת טוראי לדרגת סגן. מאחר שהמפקד המצרי שיפקד על המחלקה שלו הוא סגן, לא יכול להיות שמהצד הישראלי יהיה מישהו בדרגה נחותה משלו, כך הסבירו לי וכולם התגלגלו מצחוק כשצורי הניח על כתפיי את הדרגות והצדיע.
בהמשך קיבלתי תדרוכים מי, מה, מו ואיך. לצורך מילוי התפקיד ולנסיעה לשטח וממנו קיבלתי ג'יפ צבאי. קצין המודיעין של מרחב שלמה עדכן אותי שהקצין המצרי המקביל לי הוא בוגר של אוניברסיטת אל־אזהר בקהיר, וכי הוא דובר עברית רהוטה אבל כנראה ישחק אותה אחד שלא יודע עברית.
היה לנו אוהל גדול למגורי המילואימניקים הישראלים, ולמצרים היה האוהל שלהם. באמצע הוקם אוהל גדול משותף. הצ'ק פוינט על אוהליו היה באמצע המדבר עם תנאי שדה משופרים. אף אחד מהצדדים, כפי שהתברר מאוחר יותר, לא הבין בדיוק מה אנחנו עושים שם. מדי פעם הגיע קצין מצרי בכיר לבדוק את הצ'ק פוינט, וככה עשו גם קצינים ישראלים בכירים. רוב הזמן עסקו החיילים בקריאה, במשחקי שש בש ובשאלה לבורא עולם למה זרק אותם באמצע המדבר.
המפגש הראשון שלי ושל המפקד המצרי באוהל המשותף החל ברגל שמאל. כדי להעביר את הזמן, הצעתי לו לשחק בחצים שהשאירו לנו בין שאר המשחקים. אחרי הטלת החץ הראשון ניגש סגן ממדוח המצרי להשליך חץ ועבר את קו הזריקה עם הרגל. אמרתי לסמל רנה "תראה איך הערבי הבן זונה גונב את הקו עם הרגל". סגן ממדוח החזיר באינסטינקט את הרגל אחורה. "אה, יא ממדוח, הזזת את הרגל", אמרתי לו. "תפסנו אותך על חם שאתה מדבר עברית". מאותו רגע התחלנו לדבר עברית במקום לשבור את השיניים באנגלית.
חלפו ימים ושוב נתבקשתי להגיע ללשכה של צורי. בלשכה היו כמה קציני מטה חמורי סבר. צורי ביקש ממני לעמוד באמצע החדר ואז בתנועה כעוסה הסיר את הדרגות מהכתפיים שלי. "מה עשיתי?", שאלתי בפליאה. היה רגע של שקט מתוח, ואז כולם התפרצו בצחוק. צורי הודיע לי, תוך שהוא מניח דרגות סרן על כתפיי, שקיבלתי את הקידום הכי מהיר בצה"ל. בהמשך הסביר לי שמסיבות לא ידועות המצרים הודיעו שהם מחליפים את סגן ממדוח בסרן אוסמה, והוא לא ייתן לקצין ישראלי להיות בדרגה נחותה מקצין מצרי.
2. ב־24 באפריל 1982, בול לפני 40 שנה, עברה השליטה באופן סופי מישראל למצרים בשארם א־שייח' (אופירה), נואיבה (נביעות) ודהב (די זהב). בתאריך הזה הייתה רצועת החוף היפהפייה נקייה מישראלים. שלושה ימים לפני התאריך הסופי העליתי על הג'יפ שלי כמה חפצים אישיים, גזייה, פינג'ן, קפה, סוכר, קלקרים עם מים, שני קלקרים עם קרח, שני בקבוקי ערק והתחלתי במסע פרידה מסיני לכיוון אילת.
נשבע בזקן של משה רבנו ומוחמד שחלק גדול מהדרך הארוכה עשיתי בעיניים דומעות. זה היה בכי שלא הייתה לי שליטה עליו. נכנסתי על הדרך למפרצונים, לוואדיות. לבד עם הג'יפ והדמעות. חלום חיי שהתגשם, לגור אי־שם בטבע ליד הים, בבית קטן, התפוצץ לרסיסים וקוראים לזה מחיר השלום.
בהפוך על הפוך פיזמתי בדרך את שירו של עמוס אטינגר "שארם א־שייח'", אף על פי שלא כל כך אהבתי את השיר:
גדול הוא הלילה ולך מחייך
חזרנו עם בוקר אל שארם א־שייח'
עברנו בלילה, בים ובהר
ובאנו עם בוקר אל תוך המיצר
את שארם א־שייח', חזרנו אלייך שנית
את בלבנו, לבנו תמיד
הים והמלח יראו את השיר
חזרנו אליכם, טיראן וסנפיר
אותם השמיים מעל לבבך
מיצר, ים ומים - את שארם א־שייח'
את שארם א־שייח', חזרנו אלייך שנית
את בלבנו, לבנו תמיד
עולה לו הבוקר בחוף אלמוגים
עוברות שוב במים ספינות דייגים
יורד לו הערב, מביא עוד חלום
מביא על המים תקווה לשלום
את שארם א־שייח' חזרנו אלייך שנית
את בלבנו, לבנו תמיד
עברתי לאילת. קיבלתי דירה חלופית לדירה שהייתה לי בשארם. שרצתי בחוף של רפי נלסון, הנקודה הכי קרובה לקו הגבול החדש עם המצרים, שתיתי כמו חזיר, עישנתי כמו ארובה, הראש שלי היה בשנים הקסומות בגן העדן של סיני. מהעצבים הפכתי לחסר סבלנות. רבתי עם אנשים על שטויות, בעיקר עם אלו שניסו לעקוץ ולשאול אם קיבלתי טונות כסף פיצויים והפכתי מיליונר.
לאט־לאט התחלתי לקלוט שסיפור שארם א־שייח', היא אופירה, ככל הנראה הסתיים עבורי ושבקרוב אצטרך לפנות לדרך חדשה. הבנתי שאין דבר קשה יותר מאשר לחיות בגן עדן ואחרי זה לחזור לגור בגיהינום.
עכשיו אני גר בגיהינום הישראלי המטורף: אוויר מסריח, אנשים מסריחים, ים מלוכלך, פוליטיקה מלוכלכת, אווירה צבועה, אנשים צבועים. לפעמים בלילה, בין סיוט לסיוט, יש לי כמה רגעי נחת שבהם אני חוזר לשארם א־שייח', יורד עם הג'יפ לאחד המפרצונים, צולל ומדבר עם הדגים בשקט־בשקט והצבעים מטריפים.
החלום מתנפץ כשהשעון המעורר מצלצל ומישהו מהקומה מעליי מזיז רהיטים. קול החריקה שלהם שורט לי את המוח ואז אני מפזם "הו שארם א־שייח', מתי נחזור בשלישית", אבל בחדשות הבוקר אני מקבל בוקס מהמסך כשאני רואה ששארם האהובה שלי הפכה לעיר תיירות ממוסחרת ומצועצעת, וכנראה אין לי לאן לחזור.
