הפרשתו הכפויה של ח"כ עמיחי שיקלי מסיעת ימינה היא תזכורת לצורך בחקיקה שתמנע את השימוש לרעה בתיקון לחוק יסוד "הכנסת", שבוצע בעקבות העברת הסכמי אוסלו בקולות שני ח"כים שהצביעו נגד האידיאולוגיה שבשמה נבחרו, בתמורה לתפקידי שר וסגן שר בממשלת רבין.
השבוע נעשה בתיקון הזה שימוש ציני, הפוך מהמטרה שלה נועד, נגד ח"כ שדווקא דבק באידיאולוגיה שבשמה נבחר לעומת חבריו לסיעה, שכמו גונן שגב ואלכס גולדפרב בזמנו קיבלו תפקידים בקואליציה שבוחריהם מתנגדים לה ולדרכה.
תחילת הפרשה בנסיגתו של נפתלי בנט מהצהרותיו החגיגיות ערב הבחירות בערוץ 14. הפליק פלאק לאחור המהיר והבוטה, ללא הסבר של ממש, היה חסר תקדים. קרה בעבר שפוליטיקאים נסוגו מהתחייבויות בחירות, אך היה זה רק לאחר שהתגלו נתונים חדשים והתקיים בירור תוך־מפלגתי.
במקרה של ימינה, מעבר לסיכול הקמת ממשלה של הרוב הימני בכנסת ובעם, הייתה גם הפרת הבטחה טרייה, מפורשת וחד־משמעית, לא לאפשר ליאיר לפיד להיות ראש ממשלה, גם לא ברוטציה – הבטחה שאותה אי אפשר לטשטש או לטייח. זו הייתה התחייבות שבנט יזם בעצמו, ועליה חתם בשידור חי.
גם עלה התאנה הדחוק של מניעת בחירות חמישיות לא יכול להוות תירוץ. בתשדיר הדרמטי שיזם בנט בערוץ 14, ערב ההליכה לקלפי, לא היה זכר לנכונות לפשרות אידיאולוגיות ואי־קיום ההתחייבויות לבוחר כדי להקים ממשלה ויהי מה.
השאלה החוקתית והערכית היא מיהו הפורש: מי שלא מקבל את מרותו של ראש המפלגה ונשאר נאמן למצע המפלגה, עקרונותיה והתחייבויותיה לבוחרים, או ראש המפלגה המשתמש בכוח שקיבל מבוחריו כדי לפעול נגד הערכים שבגינם נתנו לו את הכוח הזה. היא תיבחן ללא ספק בבית המשפט. אני מאמין שלשון החוק כל כך מפורשת, כך שתוביל לביטול פרישתו הכפויה של שיקלי. אבל ביטול הפרישה אינו תחליף לחיסונה של החקיקה מפני שימוש עתידי לצרכים שהם ההפך מכוונת המחוקק.
בדרך כלל, סיטואציות הנלקחות מן החיים ולא מספרי תיאוריה הן בעייתיות למחקר, כי הן כוללות משתנים מתערבים שמסבכים את התמונה. במקרה של שיקלי התמונה חדה כתער. מדובר בחבר כנסת של מפלגה אידיאולוגית המבצעת תפנית פוליטית של 180 מעלות מהיום למחר, מבלי שהיא יכולה להציג נתון כלשהו, ולו קלוש ביותר, שלא היה ידוע בעת מתן התחייבותיה לבוחריה.
שיקלי לעומת זאת מגלה נאמנות אחת לאחת לכל עמדה שהועברה לציבור, בין שבמודעה ובין שבראיונות של מנהיגי המפלגה בתקשורת, בפוסטים ברשתות החברתיות וכיו"ב, ככתבן, כלשונן וכרוחן. אבל כבר למדנו שגם מה שפשוט וברור ניתן לסבך, ושמול כל אמת, במיוחד כזו שאינה נוחה לשמאל, ניתן להציב שקר ולקרוא לו: אמת אלטרנטיבית.
במצבים שהשמאל מוצא עצמו בפוזיציה לא נוחה, נקראים לדגל החיילים הוותיקים. הרי כשיש קייס טוב, לא צריך את ברנע, ורטר, אברמוביץ' וכספית. אבל כשצריך להפוך לבן לשחור - אין להם תחליף.
אשם מחמת הפוזיציה
כמו בעבר, בסיטואציות קשות, כשהנימוקים חלשים, מתגייסת החבורה לייצר אמת אלטרנטיבית ולהשמיע אותה בקול גדול שיחפה על חולשתם של הנימוקים. מלאכתו של יוסי ורטר ב"הארץ" קלה יחסית. קוראיו רואים בשיקלי, אפריורי, אשם מחמת הפוזיציה, ולכן די בתפרים גסים כדי לתפור את הצידוק להפרשתו: "טרמפיסט שגנב מנדט שאינו שייך לו, אלא למי ששלף אותו מאלמוניות מוחלטת", כתב ורטר. לקוראי "הארץ" זה מספיק. בין השאר, כי הם לא מכירים את ההוויה של מצביעי הציונות הדתית.
עבורם שיקלי היה אלמוני. אבל ימינה לא חיפשה קולות בקרב קוראי "הארץ" אלא במחוזות שבהם התלבטו בוחרים בין סמוטריץ' ובן גביר, שנראו להם ימניים מדי, לבין בנט המתון לדידם. במחוזות המתלבטים שיקלי ממש לא היה אלמוני, והצטרפותו לבנט הייתה משמעותית מאוד. היא הקלה על רבים מבוגרי המכינות הצבאיות, שבעיניהם שיקלי הוא דמות נערצת, להעדיף את ימינה על פני הציונות הדתית.
לחיזוק טיעונו מעלה ורטר על נס את ראש עיריית שדרות אלון דוידי, שהוצב במקום השלישי ברשימת ימינה ופרש ממנה לאחר הבחירות בתגובה לסיבוב הפרסה של בנט. ורטר מסתער על הצעד של דוידי כמוצא שלל רב ומציג אותו כאנטיתזה ראויה להתנהגותו הנלוזה של שיקלי: "כל אדם הגון, בעל טיפת יושרה, היה נוהג כך".
האומנם? או אולי רצה ורטר לקלל ונמצא מברך? אולי דווקא דוידי הוא זה שנתן בעזיבתו יד להולכת שולל של אותם מתלבטים רבים שהצירוף לימינה שלו ושל שיקלי גרם להם להעדיף, לאחר היסוס, את ימינה על פני הציונות הדתית, ובפרישתו הותיר את שיקלי וחברים נוספים, שנותרו נאמנים לדרך ולהבטחות לבוחרים, חסרי יכולת לפעול למימושן?
לנחום ברנע יש קהל קוראים יותר מגוון ופחות שטוף מוח וספוג שנאה לימין מאשר לוורטר, שגם אם, למשל, תמך בהסכמי אוסלו, לא בהכרח ראה בשגב ובגולדפרב גיבורים. ברנע היה זקוק עבורם לטיעון יותר מתוחכם. הפתרון שמצא היה התנהלותה של מרב מיכאלי, שבכנסת הקודמת התנגדה להצטרפותה של מפלגת העבודה בהנהגת עמיר פרץ לממשלת נתניהו־גנץ.
לשיטתו של ברנע, מיכאלי בניגוד לשיקלי השכילה להלך על חבל דק מול פרץ ואיציק שמולי. זו כמובן דמגוגיה, כי המשל אינו דומה לנמשל: הדמיון היחידי בין העבודה לימינה הוא השם "מפלגה". אין מקום להשוואה בין כללי המאבק בתוך מפלגה דמוקרטית דוגמת העבודה, לבין אפס אפשרויות הפעולה במפלגת תפאורה כמו ימינה, שאין בה כל הוויה של ממש מעבר להיותה שלד פורמלי מינימליסטי הנדרש על פי החוק לצורך הגשת רשימה לכנסת.
העבודה היא מפלגה דמוקרטית עם חברים ומוסדות, ולכן גם אם רוב חבריה תמכו בעמדת מיכאלי והתנגדו להצטרפות לממשלה, הרי שפרץ, שנבחר בפריימריז, העביר החלטה דמוקרטית לגיטימית. למיכאלי היה לאן לפנות. לאן בדיוק היה יכול לפנות שיקלי? לאן בדיוק יכולה לפנות עידית סילמן? מהן האופציות שלה להשפיע בתוך האין הקרוי ימינה, בייחוד לאחר שדוידי ושי מימון פרשו מהרשימה ושיקלי הורחק מהסיעה?
דרוש תיקון רדיקלי של חוק המפלגות, המחייב מפלגות שאינן מורכבות ומנוהלות על ידי אנשי דת, לאפשר למצביעיהן מעורבות של ממש בעיצוב הרשימות לכנסת. ויש לוודא שכל סנקציה נגד מי שהצביע לפי מצפונו ללא תמורה, שעדיין לא בוטלה על ידי בית המשפט, תבוטל למפרע.