מערב יום השואה ועד מוצאי יום העצמאות, מדינת ישראל נכנסת לסוג של זמן מקודש, ממד אחר, מיוחד וחריג, שבו אנחנו מתנהלים באופן שונה לחלוטין מאשר בשגרת החול היומיומית שהתקבעה בשנים האחרונות, ובמרכזה הדחף לייצר בקצב יומיומי ריבים מדממים בין אזרחים בעלי דעות שונות, עד ליצירת תהום עמוקה שממנה אין דרך חזרה.
באותו חרך יוצא הדופן הזה שבין ימי הזיכרון, החברה הישראלית מצליחה לקיים כאן את האחווה שעליה חלמו המייסדים כשהוקמה המדינה, ולהתנהל זה כלפי זה כבני אדם. פתאום, במקום לנגוס בבשר, לקלל את האמא של האחר ולשייך לה מקצועות עתיקים במיוחד, ולייחל למותו האטי תוך ייסורים כואבים של בר הפלוגתא, מעלים על נס את המשותף.
כך, מצליחים כל הישראלים (למעט חריגים כאלה ואחרים) להזדהות עם ישראלים ששונים מהם בתכלית. ויתרה מכך, הם מסוגלים לגשר על פערים אדירים כמעט בלי מאמץ.
זה מתחיל ביום השואה. כואבים יחד, במשותף בני עדות ודתות שונות, שמבכים את הטרגדיה הגדולה ביותר של העם היהודי, מציינים את הטבח ואת האכזריות ומקדשים את הניצולים, שורדי השואה. כל זה קורה במנותק ממעמד סוציו־אקונומי ובלי קשר למוצא. יום השואה חזק ועוצמתי ומחלחל לנשמה של כולנו. הכאב מדביק פערים ומכבה כעסים באופן בלתי נתפס. לכמה שעות מסתכלים בעיניים של מי שהיה שם בתופת ההיא, ומבינים שהעובדה ששרדנו, שהעם הזה עוד קיים, היא עניין שרחוק מלהיות מובן מאליו ולו רק בשביל זה שווה לנו להמשיך לקיים את השותפות שקוראים לה מדינת ישראל.
ביום הזיכרון מזהים באחר שותף - שותף לשכול ולהקרבה. למרבה הצער, כמעט כל אדם בארץ נגע בשכול בצורה כזו או אחרת, ישירה או עקיפה. דרך משפחה או חברים, קולגה בעבודה, מכר מהשכבה או שכן שנפל. כולנו טעמנו את הטעם המר של האובדן וכאבנו אותו בזמן אמת.
הסיפורים שוברי הלב המוקרנים בטלוויזיה, השירים המרטיטים ותחושת השכול הלאומית, גורמים להניח בצד את אותם מחוללי מחלוקת. הלב לא נותן אחרת. אומנם מדי פעם יצוצו מחאות חריגות, אבל המועדים הללו כל כך איתנים, עד שאפילו סוכני השנאה ואלופי הלייקים הציניים מושתקים והופכים חסרי משמעות בעקבות הטלטלה הרגשית שהתאריך הזה נושא. זו הסיבה לכך שבבתי הקברות, בטקסים הרשמיים והמקומיים ובשאר אירועי הזיכרון יש רעות. קשר אמיתי, גורדי, בין האזרחים.
אחרי האבל מגיע האושר הלאומי. גם הוא חוצה את רוב המגזרים. לרגע אחד צוהלים בבמות בצפון ובדרום, תוך תשלום מחיר מופקע לחלק מהאומנים ושריפת טונות של בשר. אבל זה עניין לדיון אחר ובאמת מינורי (שתוק, חיים, מקלקל מסיבות שכמוך). הנה מתקיים יום שמח שבו עומדת התחושה של ״ביחד״ בשיא תפארתה. עם ספריי הקצף המאוס, הדוחק בעיר, המסיבות, הדגלים. מי לא אוהב את זה?
מה שנותן לי תקווה הוא לא החגיגות אלא תחושת ההתעלות שמאחוריהן, שממנה ניתן להסיק שעל אף הכל לא רק שנשרוד כאן אלא שאנחנו גם יודעים להיות אחלה בני אדם, לחייך זה לזה ולדאוג לאחר, למרות ואולי גם בגלל מה שעברנו עד היום: אנטישמיות, מלחמות ואתגרים קיומיים.
אבל אז, למחרת בבוקר, מיד כשנאספים פתיתי הקונפטי הראשונים, ממש בשניות הכל מתהפך: העיתונים והאתרים כבר לא כותבים על הסקרים שמציינים שרוב האזרחים הישראלים מאושרים ואופטימיים, ולא מבליטים כותרות שמונות כמה תושבים יש בארץ, אלא חוזרים לסקר את הריב האלים בין נפתלי בנט לבנימין נתניהו, בין הקואליציה לאופוזיציה, תוך הקצנתו ורידודו של השיח. יש קללות, הפגנות וזעם. בתוך זמן קצר מדינת הכחול־לבן הופכת לרפסודה שברירית, ששטה בקושי על פני מים סוערים. הלוואי שהיינו יכולים לזקק ולבקבק את ההוויה של הימים הללו ולפרוס אותה על כל השנה. בינתיים, עד שהפטנט הזה יומצא, נמתין ליום העצמאות הבא.