היה מעניין לראות כיצד הציבו השבוע שני מנהיגי המפלגות הערביות בכנסת מחסום בפניו של יחיא סנוואר. במוצאי שבת, בנאומו בעזה, קרא מנהיג חמאס ברצועה לערביי ישראל להתכונן למערכה כוללת על אל־אקצא, כי היהודים, לדבריו, מתכננים לחלק את המתחם הקדוש ולקחת נתח ממנו לעצמם. מי שיש לו רובה, קרא סנוואר, עליו להכינו, ומי שאין בידו, שידאג לסכין, או לסכין קצבים, ואף לגרזן. כך במילותיו.
סנואר לא הסתפק בכך, ופנה ישירות למנסור עבאס, יו"ר מפלגת רע"ם בקואליציה. אתם מעניקים, האשים את עבאס וחבריו, רשת ביטחון לממשלה שנוהגת הפקרות במסגד אל־אקצא. הוא קרא לעבאס "אבו־רגאל של ימנו", כינוי לבוגד במסורת האסלאמית. מנהיג חמאס בעזה אף הפגין ידע רב בפוליטיקה הישראלית. תלמד מבנט, עודד את עבאס, עם שישה מנדטים הוא סוחט את כל הסביבה הפוליטית; לך יש ארבעה מנדטים, אתה יכול לעשות מסחרה בכל דיון בכנסת.
עבאס, ואיתו איימן עודה, ראש הרשימה הערבית המשותפת, דחו את דברי סנוואר על הסף. איני חייב דבר לסנוואר, השיב יו"ר רע"ם בראיון בפני רינה מצליח בערוץ 12, נעשה מה שטוב לחברה הערבית. עודה, אף שלא היה הכתובת למתקפה הבוטה, היה חריף אף יותר. קריאתו לשאת נשק היא בלתי מקובלת באופן ברור ומהותי, אמר על סנוואר. עודה השמיע בשנים האחרונות כמה פעמים מחאה בפני הפלגים הפלסטיניים על כך שהפצירו בו למרוד בחוק. אנו יודעים היטב, הוא אמר, כיצד להיאבק ואיך לבנות את האסטרטגיה שלנו, בלי שימוש בנשק נגד היהודים.
אבל סנוואר, כמו סנוואר, לא נרגע. בפרק האיומים של נאומו הזהיר את ישראל מפני כניסת כוחות למסגד אל־אקצא במהלך התנגשויות עם מפגינים. במקרה הזה, הוא קיווה, יחוללו בתי כנסת בכל רחבי העולם. אחר כך חזר שוב על המספר 1,111, שאותו כבר הזכיר בעבר. הוא טען כי בקרות עימות עם ישראל, ישגרו אנשיו מספר כזה של רקטות לישראל במכה אחת. ומדוע דווקא זה? לאות הצדעה ליאסר ערפאת, שמת ב־11 בנובמבר 2004.
בקריאתו לערביי ישראל לצאת לקרב הגנה על אל־אקצא, מבקש מהם מנהיג חמאס ברצועה להניח בצד לשאיפתם הנחשקת לייצוג בכנסת ולהשתלבות במציאות הישראלית. כל זה, בשם הצלתו של המסגד הקדוש. סנוואר יודע כי מנסור עבאס ידחה אותו, וכי איימן עודה יודע להסתדר היטב בלעדיו. אבל השניים הללו אינם הכתובת. הם רק מכשיר עבורו, סנטר להתגלח עליו. סנוואר זקוק לירושלים כדי לאחד את ההמונים, לסחוף אותם אחריו, כי חצים טובים יותר אין לו כרגע באשפתו. בדרכו לשם הוא מוצא את עבאס, עודה ואחרים, ומשתמש בהם כבחפץ.
יממה בלבד לפני נאומו, ביום שישי שעבר, הופיע גם חסן נסראללה בפני הציבור בנאום משודר מביירות. גם במקרה שלו, כמו אצל סנוואר, הנסיבות היו דומות: המחנה האיראני, על שלוחותיו וידידיו באזור, ציין את "יום ירושלים העולמי", חגיגה ייחודית להם שהפכה למפגן תמיכה בפלסטינים ובירושלים, ופסטיבל לוחמני נגד ישראל. נסראללה שיבח את הרוצחים מבאר שבע, מחדרה מתל אביב ומאריאל, ואת הפלגים בעזה על ירי הרקטות. הוא השתמש במילה בלתי שגרתית. תַיְאִיס, ביטוי עממי שמשמעותו זריעת ייאוש. המאמץ לייאש את האומה האסלאמית, קרא נסראללה, קרס אל מול קליעי המוג'אהדין, הרובים ודם השהידים.
הפתגם על החבל
לעתים אכן צריכים מנהיגים, במיוחד בחלק הזה של העולם, לשלהב את הקהל. כך, לשיטתם, מעודדים את ההמונים ומפגינים עוצמה ויכולת מנהיגות. אני לא בטוח שההמונים בלבנון וברצועה מסוגלים להתעודד כיום ממילים בלבד. מאוויר כזה חם במינון כה דחוס. במצבם, הם זקוקים להרבה יותר.
סנוואר, במובנים מסוימים, הוא תלמידו של נסראללה. השניים מכירים מרחוק, באמצעות שליחים, ושוררת ביניהם הערכה הדדית. שניהם מתיימרים להכיר את החברה הישראלית, ובמיוחד את הפוליטיקה שלה. במקרה הזה, עלה התלמיד על רבו. סנוואר דובר העברית בקי יותר בשבילי הפוליטיקה הישראלית. בניגוד לידידו הלבנוני הוא חי כאן, בתוכנו, 22 שנות מאסרו, וגם משום שהוא עוקב אחרי המתרחש בישראל כמעט על בסיס יומי.
בסוף השבוע שעבר דיברו שניהם במילים גדולות, אבל חשפו מצוקה קשה. לבנון של היום היא אחת המדינות העניות בעולם, ארץ בפשיטת רגל. נסראללה, בשלושה עשורים של עמידה בהנהגת חיזבאללה, הציב את טובת איראן והאינטרסים הצרים של עדתו לפני טובתה של לבנון כולה, וכך תרם להידרדרותה. איתו אל ספסל הנאשמים יש לקחת גם אחרים, פוליטיקאים מושחתים, טייקונים וראשי משפחות גדולות, שגזלו את הקופה הציבורית לאט ובבטחה. בהקשר הזה, מצבו של סנוואר חמור אף יותר. הוא עומד שם לבד בראש הפירמידה, מוקף ביועציו, ויחדיו הם אחראים לרווחת 2 מיליון אזרחים, אבל אינם מצליחים לחלצם מן הבוץ.
שניהם יודעים כי בנאומים הללו ודומיהם, יוצאות מפיהם מילים ריקות לרוב. מאגרי הטילים של חיזבאללה ושל חמאס אכן מלאים עד אפס מקום. בפרוץ מלחמה ביכולתם לזרוע הרג בצד הישראלי, אולי גם לרשום פה ושם הישג צבאי אחד או שניים. אבל הזרוע הצבאית של חמאס ואחותה בלבנון אינן צבאות סדירים, והמחשבה כי יילחמו נגד ישראל ויוכלו לה, היא בלתי מציאותית. סנוואר מודע היטב לנחיתות של כוחותיו מול האויב. הוא הרגיש אותה על בשרו. גם נסראללה כמותו. אבל בדיוק לשם כך נועדו המילים וההתפארויות. כדי לחפות על כשלים וליצור דימוי מוטעה של שוויון כוחות.
"מי שכורך חבל לצווארו, יגררו אותו", אומר הפתגם הערבי. חלילה להם לכרכו ובכך למעשה להודות בכישלונם, ועל כן בחרו לצעוק. כאשר ייתמו הצעקות, יצעקו שוב. עוד מאל־אקצא, עוד קורי עכביש, פאר לשהידים, דם ואש. אין להם פתרון לדלות ולעוני, לבידוד הבינלאומי או לתחתיות שאליהן הביאו את העמים שלהם. באין פתרון, ססמאות ומספרים מדומים עשויים לשמש תחליף מנהיגותי הולם.
אם למישהו מאיתנו נמאס מן האיומים הללו, תחשבו על האזרח העזתי. חשבו גם על הלבנוני הממוצע, המסכן עוד יותר. מה הבטיח נסראללה לציבור בנאום הזה ובקודמיו? ומה סנוואר? לא הסרה של הסגר ולא תקווה לחיים טובים יותר. במקרה הטוב הם הבטיחו עוד מאותו דבר, ובמקרה הרע מלחמה עם ישראל. רק במקום אחד, לעת עתה, המאמץ שלהם השתלם: הם הרוויחו כותרות יפות בתקשורת הישראלית.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל