לפני שבוע הזכרנו את ששת מיליוני היהודים שנרצחו באירופה בידי הגרמנים ועוזריהם בימי ההשמדה. ביום הזיכרון אנו מרכינים ראש לזכר רבבות חללינו במלחמות התקומה והקיום של עם ישראל. ביום העצמאות אנו חוגגים את 74 השנים מה' באייר תש"ח, כשנחתמה מגילת העצמאות ודוד בן־גוריון הכריז על הקמת המדינה.
בעוד שנים אחדות תלמידי ישראל, בוגרי מערכת החינוך הממלכתית שלנו, לא יכירו את ההיסטוריה הזאת. בבית הספר היסודי אולי עוד ישתפו אותם בטקסים, בחטיבת הביניים אולי ילמדו אותם עוד משהו. אבל במנותק: יום השואה. יום הזיכרון. יום העצמאות. בלי הרצף ההיסטורי המתחיל באברהם אבינו ונמשך דרך יציאת מצרים ומתן תורה וכיבוש הארץ וממלכת דוד ובית המקדש וחורבן בית ראשון וגלות בבל, ושיבת ציון ובניין בית המקדש השני וממלכת החשמונאים וחורבן בית שני ואלפיים שנות גלויות רצופות דמים, ורדיפות ששיאן בתאי הגז בבירקנאו ובכבשני טרבלינקה. והציונות ושיבת ציון בימינו ומלחמת המחתרות בארץ וגירוש הבריטים והקמת מדינת ישראל וכל המלחמות מאז קיומה.
בלי הרצף ההיסטורי, הם גם לא יבינו את הנס ההיסטורי ששמו מדינת ישראל. הם לא יבינו את שורשיו האמוניים התרבותיים וההיסטוריים של עם ישראל ומאין צומחת מגילת העצמאות המכוננת שלנו, ולא יוכלו לעמוד על עומקה ועוצמתה. בלי ביאליק ואלתרמן ועגנון ועמוס עוז וגרוסמן – איש מהם גם לא יידע כנראה דבר על הרוח הגדולה שנפחה בעצמות היבשות שבחזון יחזקאל. וגם על הנביא הזה - לא יידעו דבר. מערכת החינוך תתרכז בלימודי מתמטיקה ופיזיקה ואנגלית. בדיוק מספיק כדי להיות רובוטים משוכללים, נטולי זהות וייחוד.
לפני שנים אחדות ניסיתי לסייע לחן, תלמידת י"ב, להתכונן לבחינת הבגרות בתנ"ך. הגענו לשאלה על דוד המלך. הזכרתי לה שדוד לא היה מלך ישראל הראשון, אלא השני. חן לא ידעה על מה אני מדבר.
שאול, הזכרתי לה, המלך הראשון, שנפל עם בניו בקרב עם הפלישתים. משהו הבהב: אה, אמרה חן. הוא נפל במיקוד. וגם הסבירה: כדי להקל על התלמידים הודיע משרד החינוך כי בחינת הבגרות לא תכלול את כל פרקי התנ"ך, אלא רק הפרקים שצוינו ברשימה שצורפה, רשימת המיקוד. את כל השאר – לא צריך ללמוד.
אני לתומי חשבתי כי שאול ובניו נפלו בגלבוע. והנה למדתי שנפלו במיקוד. אבל גם את הבדיחה הזאת לא יבינו בעוד שנים אחדות בוגרי בתי הספר הממלכתיים, אם תוכניתה של שרת החינוך, הד"ר לחינוך יפעת שאשא ביטון, לביטול בחינות הבגרות בתנ"ך, בהיסטוריה, באזרחות ובספרות – תצא חלילה לפועל.
אחרי שהבנתי כי גדעון סער, ראש מפלגתה של שאשא ביטון (שפעם היה גם הוא שר חינוך!) אינו מתכוון לעצור את תוכניתה ההרסנית, וראש הממשלה בנט (לבושתו ולבושתנו גם הוא היה) אינו מתכוון להדיח אותה בגלל חבלה בזהותה היהודית והישראלית של המדינה – עוד קיוויתי כי רן ארז וארגון המורים שלו יבלמו את המהלך. אבל אז הבנתי כי העניין של יו"ר האיגוד, המורה להתעמלות, הוא פרופסיונלי גרידא. ואם יקבל התחייבות משפטית חתומה ששכר המורים לא ייפגע – לא ייאבק במהות הרפורמה.
כבר התרגלנו לשרי חינוך קצרי מועד, שהשתוקקו להשאיר חותם היסטורי בדמות "רפורמה". כל אחד המציא רפורמה חדשה שבוטלה מיד בידי מחליפו שרצה דווקא את שלו. מבדידים ועד "לימוד משמעותי" או כל קשקוש אופנתי אחר. אבל לדרגת הפופוליזם החלול של שאשא ביטון לא הגיעו. הד"ר לחינוך מדברת כל כך גבוהה־גבוהה, עד שכל פקידיה ועמיתיה לממשלה אינם מעיזים לתת לה סטירת לחי מטאפורית ולשלוח אותה לוודא שתלמידי ישראל יודעים את קינת דוד על שאול ובניו, נאום אלעזר בן יאיר במצדה, ואת "מדינת היהודים" של הרצל – במקום למחוק בחוצפה עילאית וביומרה מזעזעת את תוכנית הלימודים בהיסטוריה, בתנ"ך, באזרחות ובספרות.
פעם לימדו בחיידר הנחשל והפרימיטיבי קמץ+אלף=אה. וידעו קרוא וכתוב בגיל 3. היום תיאורטיקנים מלאי אוויר חם מיישמים רפורמות חדשניות של אוריינות וכוחות, ולא פוצעים את נפשם הרכה של הילדים כשהם מתקנים שגיאות כתיב בדיו אדומה, אבל ילדים רבים מתקשים בקריאה גם בכיתה ו', והעברית שלהם דלה ועילגת.
# # #
כדי להוציא לפועל את תוכניתה חייבת הרפורמטורית הדגולה לזרות הרבה חול בעיני הציבור. היא טוענת כי כל כוונתה דווקא לחזק את הלימודים במדעי הרוח. "במקום שינון – עבודת חקר", היא מצהירה בגלגול עיניים נמרץ.
כמה עובדות פשוטות מפריכות את הססמאות הנבובות שלה. תלמידי ישראל הניגשים היום לבגרות בתנ"ך ובהיסטוריה אינם נדרשים לשנן בעל פה פרקי תנ"ך או רשימה אינסופית של תאריכים, שושלות מלוכה ומלחמות. הבחינות מתקיימות עם ספרים פתוחים.
מנהלי בתי הספר נמדדים על פי הישגי תלמידיהם בבחינות הבגרות. ואם יהיו בחינות חיצוניות רק במתמטיקה, פיזיקה ואנגלית – הם ירכזו את מרב המאמצים, יסיטו שעות הוראה ויתמרצו מורים בתחומים שבהם נמדדת הצלחתם. ולפיכך ביטול בחינות הבגרות במקצועות הללו גוזר חידלון על הידע של תלמידי ישראל במאפיינים המובהקים של זהותם כיהודים וכאזרחי ישראל.
שאשא ביטון טוענת כי כתיבת "עבודת חקר" בקבוצות של שלושה־ארבעה תלמידים דווקא תעמיק את יכולות הלמידה של התלמידים והיכרותם עם המקצועות ההומניים. אז אם זה כל כך טוב – למה לא באנגלית? בפיזיקה? הכל יודעים כי אי אפשר למדוד את תרומתו היחסית של כל אחד מהחוקרים הצעירים לעבודה. מורי התיכון לא ירצו לפגוע בתלמידיהם, אם יכשילו אותם כיוון שאינם יודעים מי היו שאול, הורדוס, שבתי צבי או קארל מרקס – יפגעו לא רק בציוני הבגרות של התלמיד אלא גם בבית הספר שבו הם מלמדים, ואין הם רוצים לכרות את הענף שהם יושבים עליו. כך בפירוש אמר השבוע רן ארז.
לכאורה – אין סיבה לדאגה. רפורמה באה והולכת בקצב החילופים של השרים. כאשר שאשא ביטון תפנה להרוס משרד ממשלתי אחר – יבוא המחליף שלה וימחק את הקשקוש הזה. אבל הסכנה הטמונה ברפורמה שלה גדולה ביותר, כי היא פופוליסטית מאוד. תלמידי ישראל יריעו לביטול ארבע בחינות בגרות. כל מי שמוחק פרקי תנ"ך מרשימת המיקוד – זוכה לתשואות. מי שמוותר על פרקים מרכזיים בהיסטוריה האנושית והיהודית – יצבור רבבות לייקים. ומי שבכלל מבטל להם ארבע בחינות בגרות – יהיה שר חינוך נערץ. ומנגד – מי שיעז וינסה לתקן את נזקי שאשא ביטון – ייהפך באחת לשר חינוך שנוא, לא פופולרי, ולכן שאשא ביטון עלולה להיות נזק בלתי הפיך.
בעשורים האחרונים עסוקים שרי החינוך בניסיונות פופוליסטיים "להקל את העומס" של התלמידים. כאילו באמת מדובר במטלות על־אנושיות. חרף המאמצים הללו – ואולי בגללם! – התוצרים של מערכת החינוך הממלכתית שלנו עלובים למדי. במקום לשפר אותם מצאה שאשא ביטון פתרון אחר: לא לבחון, לא למדוד, לא לדרוש ולא להתאכזב. וכשבעוד עשור נעמוד מול דור של בורים ועמי ארצות, מוצרים אוניברסליים פלקטיים נטולי זהות יהודית וישראלית, שאינם יודעים למה הם חיים בישראל ועל מה הם נתבעים להילחם – ניזכר בלימודי ההיסטוריה, והתנ"ך והספרות והאזרחות שנפלו חלל במיקוד, כי סער ובנט הניחו לשאשא ביטון למחוק אותם.