"סהדי במרומים שלא בהקנטה אני כותב לך את הדברים, אלא מתוך דאגה. דאגה גדולה". במילים האלה הסתיים בשבוע שעבר טורו של עמיתי וחברי קלמן ליבסקינד. הוא ענה לי כאן מדם לבו, על דברים שכתבתי לו כאן שבוע קודם לכן, מדם לבי. אני לא חושב שדאגתו של קלמן מהונדסת. היא לא נובעת מבורות ולא לובתה על ידי מחרחרי השנאה הרבים הנמנים עם מחנהו.
טורו המלא של קלמן ליבסקינד מהשבוע שעבר
אני חושב שהוא טועה. הוא שקוע יותר מדי במה שהפך למפעל חייו, העיסוק בבעיית הבדואים בנגב. אני עוקב אחרי המפעל החשוב הזה. קלמן משרטט שם מציאות בעייתית, ואני שותף מלא לדאגתו בתחום הזה. יחד עם זאת, אני רואה גם את החלק המלא של הכוס. היא הרבה יותר מלאה מריקה, הכוס שלנו. כן, הסיפור הבדואי מורכב ועמוס ניגודים, חלקם מעוררי דאגה, אבל חלקם האחר מעורר תקווה רבה. את החלק האופטימי קלמן, לצערי, רואה פחות. זכותו. שליחותו חשובה.
לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים>>>
גם אני דואג. לא פחות מקלמן, אם כי הדאגות שלי אחרות. קלמן, כפי שהיטיב לנסח כאן בשבוע שעבר, מודאג מהעובדה שממשלת ישראל הנוכחית נסמכת על קולותיהם של "תומכי טרור" או כאלה שרואים בציונות פרויקט גזעני. הוא חושב שאני "התגמשתי, בהתאם לצרכים". בניגוד לרבים אחרים, הוא לא מקריא דף מסרים. הוא באמת מאמין שהעובדה שח"כ ווליד טאהא מכהן כיו"ר ועדת הפנים (שאינה כוללת ביטחון פנים) היא סכנה מוחשית לעתידו של הבית השלישי. הוא חש שהעובדה שמפלגה ערבית ישראלית (ועוד אסלאמית!) הצטרפה לראשונה אי־פעם למערכת קבלת ההחלטות על המגרש הפוליטי, עלולה לערער את יסודות הציונות. אני חושב הפוך. לא מדובר בסכנה, קלמן. מדובר בתקווה. התגשמות של החזון הציוני האמיתי. אז מה מדאיג אותי? עוד נגיע לזה.
בכל מקרה, בניגוד לרושם שנוצר כאן בשבוע שעבר, אין הקמת מדינה פלסטינית על הפרק. אני לא איש שמאל. אין כרגע עם מי ועל מה לדבר. הנושא לא על השולחן. האחרון שניהל מו"מ על מדינה פלסטינית היה בנימין נתניהו. ב־2014. הגיע עם ג'ון קרי לטיוטה שכללה מדינה פלסטינית שבירתה במזרח ירושלים. זה אמיתי. זה פורסם. זה אושר. אז תיכנסו לפרופורציות. נפתלי בנט רחוק משם. גם גדעון סער. גם זאב אלקין. גם אביגדור ליברמן. הסכנה הזו לא קיימת. אפשר להירגע.
בואו נתחיל לדון בדאגות של קלמן ליבסקינד בעזרת כמה ציטוטים: "דווקא הימין הישראלי יכול וצריך לבנות את הגשר אל רוב הציבור הערבי, זה שמתעניין כאמור בעיקר בנושאים כמו כלכלה, חינוך וביטחון פנים. במהלך השנתיים האחרונות פגשתי חלק גדול מהמנהיגים של ערביי ישראל, שאינם פוחדים להזדהות עם מטרות אלה. הם מרגישים שהשמאל הישראלי ניצל אותם במשך עשרות בשנים והשתמש בהם כבשר תותחים פוליטי, ומודים שמה שנותן להם שלטון הימין, בתקציבים ובכבוד, לא קיבלו בעבר".
לא, לא אני כתבתי את הדברים האלה. ויש עוד: "רוב הציבור הערבי מעוניין בשלושה דברים: חינוך, כלכלה וביטחון פנים. סביב המכנה המשותף הזה אנחנו חייבים לבנות חיים משותפים, ולהניח בצד נושאים שאין להם פתרון בטווח הנראה לעין... אין סיבה שלא יהיו לערבים חלק ושותפות בניהול הממלכתי בתחומים אלה. הם לא חייבים להיות ציונים ולעמוד דום בימי הזיכרון, הם כן חייבים להיות נאמנים במאה אחוז למדינת ישראל... אני גם בעד צירוף ערבי ישראלי למו"מ שאי"ה יתקיים באחד הימים מול הציבור הפלסטיני... הבה נשתף פעולה עם אותה אוכלוסייה אלמונית גדולה החפצה בשקט ובחיים טובים, לעצמם ולמשפחותיהם, ונטפח אותה. הגיעה העת לשנות את תמונת המצב שמעמידה את היהודים מצד אחד, ואת ערביי ישראל והפלסטינים מצד שני... הימין הישראלי חייב להרים את הכפפה הזאת. בכל המפגשים שנכחתי בהם עם ערביי ישראל, יכולתי לשמוע אותם אומרים שהם פיתחו שנאה וחוסר אמון כלפי השמאל... ההצבעה בכנסת על מינוי מבקר המדינה אכן מוכיחה שלא היו אלה דברים בעלמא. ערביי ישראל אינם מונחים עוד בכיסו של השמאל הישראלי... הביטחון של ערביי ישראל נעוץ, בין השאר, בידיעה שאת הכבוד ואת התקציבים שקיבלו מממשלות הימין לא קיבלו וגם לא יקבלו לעולם מפטרונם הנצחי כביכול בשמאל. הגיעה השעה של הימין להיעתר באופן רשמי ובנפש חפצה לאתגר הפיוס והשיתוף הזה. ערביי ישראל הם הפתרון, לא הבעיה".
מזהים? אשל. נתן אשל. המוציא והמביא לבית נתניהו. היחיד שנמצא שם כל השנים, ברצף. האיש למשימות מיוחדות. הוא כתב את הדברים האלה. בשני מאמרים שונים שפרסם ב"מקור ראשון" וב"הארץ". זה לא קרה מזמן. זו הייתה ההכנה לבחירות 2019, שהפכו לסבב של ארבעה קמפיינים אינסופיים שאיים להחריב את הכלכלה, החברה והממלכתיות הישראלית (כדי למלט את נתניהו מאימת הדין).
אשל כתב את הדברים בסמכות וברשות. במקביל, החל מסע של פגישות חשאיות שבהן השתתפו אשל, ראש הסגל של נתניהו דאז יואב הורוביץ ומנסור עבאס ומקורביו. כולל ארוחת ערב אינטימית בכפר קאסם, מקום מושבה של מועצת השורא. אחרי כל מפגש כזה קיבל נתניהו דוח חשאי מפורט.
אחר כך יצא המנהיג עצמו לאור. הוא הבין שיכול להיות שלא יהיו לו מספיק קולות בימין. ייתכן שיזדקק לקולות הערבים. אז הוא שינה את שמו לאבו יאיר, קנה (כלומר קיבל במתנה מאחד המיליארדרים) מנדולינה ויצא לשיר סרנדות מתחת לחלונו של מנסור עבאס. זוכרים את הקמפיין בנגב? את הקפה השחור עם מנהיגי הבדואים? את הצהרתו שהוא יעביר את הטיפול בכל הבעיות והקיפוח והדרישות שלהם לידיו שלו, במשרד ראש הממשלה? את הצהרתו שרק ממשלה בראשותו תוכל גם לקיים את הבטחותיה לערבים? אז כל זה קרה. באמת. במציאות.
לפני שנה בדיוק הורה הרב טאו למפלגת נועם לתמוך בהקמת ממשלה שתסתייע בקולותיה של רע"ם. הוא עשה את זה בעקבות לחץ כבד של נתניהו. לפני שנה בדיוק סיפר הרב דרוקמן על פגישתו עם מנסור עבאס ועל הלחץ הכבד מהליכוד לאשר הקמת ממשלה שבה יתמוך עבאס (מבפנים, מבחוץ, לא באמת משנה). לפני שנה בדיוק התחנן מיקי זוהר, בפוסטים ובראיונות, בפני הציונות הדתית שתסכים להקמת הממשלה (בסיוע רע"ם, כן?). לפני שנה בדיוק צייץ עמיחי שיקלי שהפרסומים שלפיהם הוא מתנגד לממשלה עם רע"ם הם שטויות והוא עומד מאחורי נפתלי "מלא־מלא". הוא גם הציע למנות את מנסור עבאס לשר לשיתוף פעולה אזורי (יש סרטון בגוגל, נשבע לכם).
לפני שנה הציע נתניהו לבנט להיות ראשון ברוטציה. לפני שנה התחננו שופרותיו של נתניהו בפני כולי עלמא להבין שמנסור עבאס מושיט לנו יד לשלום, חובתנו להיענות. זו הזדמנות היסטורית.
# # #
קלמן ידידי. העובדה שרע"ם בקואליציה לא מסכנת אותנו. אף שערה משערות הציונות לא תיפגע משום שמנסור עבאס מגנה כל יומיים את הטרור בשפה שבה מעולם לא השתמש מנהיג ערבי כלשהו. אף יהודי לא ייפגע מהעובדה שמאות אלפים מערביי ישראל מרגישים, לראשונה בחייהם, שהם חלק מהמדינה. צא לסיבוב בין ראשי זרועות הביטחון (אני עושה את זה על בסיס שבועי). שאל אותם. האם משהו השתנה בעקבות כניסתה של רע"ם? הם יענו לך שלא.
ישראל תוקפת בסוריה יותר מאשר תקפה קודם. ישראל משקיעה עשרות מיליארדים בהתעצמות מואצת, להשלמת הבור שהותיר נתניהו. ישראל הצליחה לעכב, ואולי גם לטרפד, את חתימת הסכם הגרעין החדש עם איראן, בלי לשרוף את היחסים עם הבית הלבן. ממשלת ישראל הוסיפה 1,100 שוטרים ומיליארדי שקלים למשטרה כדי שתחזיר את המשילות בצפון ובדרום. נדמה לי שהמשטרה גם לא באמת ויתרה על הר הבית, כפי שהוכיחו המאורעות האחרונים. נדמה לי שמעולם לא עלו כ"כ הרבה יהודים על הר הבית כפי שעלו השנה.
את ההוכחה הטובה ביותר קיבלת מאלה שאתה אוהב להאזין לאיומיהם ולנופף בהם אחר כך, בפנינו: ובכן, יחיא סנוואר. מנהיג חמאס בעזה. הוא איים בקולו על עבאס ותבע ממנו לעזוב את הקואליציה מיד. אם האינטרס של חמאס הוא שרע"ם תעזוב את הקואליציה והממשלה תיפול, הרי שהאינטרס של ישראל הוא, בהתאמה, שיקרה דבר הפוך.
סנוואר מתגעגע למזוודות המזומנים. הן נפסקו. קשה לו יותר עכשיו, עם מימון הטרור. אגב, עזה לא הייתה שקטה ככה כבר שנים. המדיניות של ממשלת בנט־לפיד (בהובלת בני גנץ) היא כוחנות ביטחונית ומתירנות כלכלית. בינתיים, זה עובד. אבל מעבר לזה, סנוואר יודע שהתופעה הזו של התקרבות בין חלק ניכר מערביי ישראל לבין המדינה היהודית היא האיום האסטרטגי הגדול ביותר על הטרור ועל חמאס. בטווח הארוך, הוא עלול לאבד אחיזה בתוך ישראל. לכן סנוואר מנסה להילחם בזה. אני לא בעד לעזור לו. אני בעד לעזור למדינה.
קלמן, שכחת מה היה כאן עד לפני שנה? שכחת את מופע הזיקוקים האחרון תחת נתניהו, בשומר החומות? מי יודע יותר ממך איך איבד נתניהו את המשילות בנגב ובגליל? איך הוא התקפל בבושת פנים בפרשת המגנומטרים. איך תחת נתניהו חמאס הפציץ לראשונה בהיסטוריה את ירושלים ברקטות. איך הפציץ את תל אביב 51 ימים רצופים בצוק איתן. איך נתניהו ניסה להימלט הביתה בבהלה במהלך צוק איתן וענה ב"כן" לכל הצעת הפסקת אש, החל מהיום השני במבצע.
אני בטוח שאתה גם זוכר מי היה שר הקבינט שאכף על נתניהו (באמצעות לחץ פוליטי) לא לצאת לפני שצה"ל יטפל באיום המנהרות. אני משוכנע שאתה זוכר מי שחרר 1,100 מחבלים, 400 מתוכם רוצחי המונים, בעסקת שליט. אין לי ספק שאתה זוכר איך שלושתנו, אתה ובן־דרור ימיני ואני, הובלנו את קו ההתנגדות התקיף לעסקת הדמים הזו. ולסיכום הנושא, אתה בטח יודע מי שחרר את סנוואר עצמו באותה עסקה. ומי שחרר את השייח' אחמד יאסין. לכל זה אתה מתגעגע? המדיניות הזו, של דיבורים ימינה ומעשים שמאלה, לא הטרידה אותך?
טור התגובה המלא של בן כספית לקלמן ליבסקינד - במעריב סופהשבוע
