נניח לרגע שישראל הייתה מעוניינת בחיסולו של יחיא סנוואר, מנהיג חמאס בעזה, אזי הפרס הכי הגדול שהמדינה הייתה יכולה אולי להעניק לו הוא השיח שהתפתח בתקשורת הישראלית על מידת הצורך בחיסולו, כשהוא עצמו יכול להמשיך ולהתבשם ממעמדו לכאורה כגיבור המאבק של העם הפלסטיני. 

השיח סביב החיסול מעניק לסנוואר נקודות זכות ובונוס בבניית האדרתו ברחוב הפלסטיני, תוך התעלמות מוחלטת מכך שבמשך שנים ארוכות נכשל חמאס, והוא אישית, כישלון חרוץ בניסיונותיו להבעיר את השטח ביהודה ושומרון.

נאומו של סנוואר בשבוע שעבר, שבו קרא לערבים ביהודה, שומרון וישראל להכין את הרובים, הגרזינים והסכינים שלהם, הוא בבחינת צומת קבלת החלטות משמעותי לממשלת ישראל. לא מן הנמנע כי בראי העתיד יימצא דמיון רב בין האמירה הזו של סנוואר לזו החריגה של מוחמד דף, שאיים על ישראל ערב מבצע שומר החומות בעזה אשתקד, כסוג של איום והסתה שהם בבחינת סימן מקדים למערכה נוספת שעשויה להתחולל ברצועת עזה, נוכח מתיחות ביטחונית בגזרות אחרות.

כמו במבצע לפני שנה וגם בפעמים קודמות, מתברר שיש לישראל סל כלים מוגבל למדי שאיתו היא יכולה להפעיל לחץ על חמאס מחוץ לרצועת עזה, כמו בנק מטרות ויעדים - מתשתיות טרור ועד מבוקשים של חמאס ביהודה ושומרון. העניין הוא שכל אלה עלולים להסיט את תשומת הלב למוקד ההנהגה ולתשתיות הטרור בעזה. בין אם לישראל או לחמאס אין אינטרס כעת בעימות בעזה, כפי שסבורים במערכת הביטחון אצלנו - השתלשלות העניינים לאחר חודש וחצי של טרור קטלני, רצח של 18 אזרחים ישראלים ומתיחות ביטחונית נמשכת, הולכת ומקרבת את ההסלמה גם בדרום. 

מבחינת ישראל, סמיכות הזמנים של דברי ההסתה של סנוואר לביצוע הפיגוע המחריד באלעד מחייבת עכשיו בחינה מחודשת וקבלת החלטות בנוגע להתנהלות מול רצועת עזה, לפני שמתנהל דיון על חיסולו של מנהיג החמאס. שהרי החלטות לא נעשות רק בידי מנהיג חמאס כזה או אחר. היום זה סנוואר, ומחר זה מישהו אחר. לכן השאלה הגדולה היא כיצד מבקשת ישראל לנהל כעת את האסטרטגיה שלה מול הרצועה. 

כפי שהיה בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז מבצע שומר החומות, נדרש מחמאס תמורת הקלות אזרחיות רק לשמור על השקט ולבלום את ירי הרקטות מהרצועה. אלא שהתקופה האחרונה ממחישה עד כמה הסתה והכוונה של טרור מעזה עלולות להיות קטלניות ורצחניות יותר מירי רקטות שמבוצע באופן ישיר על ידי חמאס. לכן המצב הנוכחי, שבו ארגון הטרור בולם ירי רקטות מהרצועה ומתחנף למצרים במסרים פייסניים, ומנגד מסית באופן אלים במיוחד להכוונת טרור בישראל - הוא מצב בלתי מתקבל על הדעת. על זה הייתה אמורה ממשלת ישראל לתת את הדעת הרבה לפני הפיגוע האחרון באלעד.

הסגירה של מעבר הפועלים מעזה לישראל לאחר ירי הרקטות האחרון והפתיחה המחודשת לאחר יומיים בלבד, רק המחישו את הבלבול האסטרטגי בסוגיה זו בישראל - כמי שיש לה אולי מנופים להפעיל לחץ על חמאס בעזה, אבל אין לה שום מנוף לגבות מחיר מחמאס על תדלוק גל ההסלמה האחרון בערי ישראל. ישראל נדרשת להעביר באמצעות מעשים כי אינה מוכנה יותר למשחק הכפול של חמאס, ובוודאי לא יכולה להישאר אדישה יותר כלפיו. צעדים צבאיים, ובהם גם דרמטיים, ראוי מאוד שגם הם ייבחנו, אבל מתוך דיון רציני ועמוק בניתוח המשמעויות שלהם והאסטרטגיה ליום שאחרי, בשונה מהשיח הפשטני שמתנהל כאן על חיסולו האפשרי של סנוואר כאילו מדובר בסקר טוויטר מזדמן.