היה מעניין לראות לאן הוליכה הרשות הפלסטינית את פרשת מותה של העיתונאית שירין אבו עאקלה מן הרגע הראשון שהחלה. זו הייתה אותה גברת (הקמפיין על הר הבית) בשינוי אדרת.
את הקריאות על הפרת קדושתו של אל־אקצא החליף העצב על מות שירין אבו עאקלה, אבל המסר היה זהה. אבו עאקלה, תושבת בית חנינא, עשתה בג'נין במסגרת משימה עיתונאית וספגה כדור קטלני בראשה. אשת מקצוע ותיקה, בת 51, שיצאה לעבודתה עם שחר, כמו שעשתה ב־25 השנים האחרונות, וחזרה בארון.
ברשות הפלסטינית הבינו מיד את ההזדמנות המדינית שנקרתה על דרכם. עיתונאית נערצת שמוצאת את מותה מאש חיילי אויב היא נכס תודעתי. בתוך פחות משעה יצאה מרמאללה הודעה רשמית, שבה הואשם צה"ל בהוצאתה להורג. עוד לפני הבדיקה הבליסטית או הניתוח הפתולוגי שילמד מי לחץ על ההדק.
כך נוהג צבא הכיבוש לעשות, האשימה לשכת אבו מאזן, להסתיר את האמת ולבצע את פשעיו בשקט. קריאתו של שר החוץ יאיר לפיד לקיים בדיקה משותפת, ובעצם לעגן את הסיפור בעובדות, נדחתה. ראש ממשלת הרשות, מוחמד אשתייה, הציע חקירה בינלאומית ללא ישראל, בנימוק שהיא תחבל בחקירה.
שלשום, מיד אחרי שהסתיים הניתוח הפתולוגי שנערך בגופתה בשכם, נעטפה אבו עאקלה בדגל הלאום והובלה לרמאללה על כתפי מעריצים. המצלמות העבירו את התמונות לכל כנפות המולדת הפלסטינית. בשעות ההן נברא לאטו המיתוס: העיתונאית של כולנו.
הכיבוש, בתורו, זכה לחבטה מתחת לחגורה. הם לא רק יורים במפגינים, אלא גם הורגים עיתונאים וסותמים את פיהם של שליחי האמת. במיוחד אחת כמו אבו עאקלה, שתמיד הייתה בשטח ופעלה בהתמדה רבת־שנים להראות את חיי היומיום של הפלסטיני הפשוט.
היה זה רגע נדיר, שבו הרשות איחדה קו עם הרחוב הפלסטיני. אין לו, לאבו מאזן, הרבה הזדמנויות כאלה. מעמדו ירוד, והוא מואשם על ידי עמו בקרבה לישראל בלי לקבל תמורה. לו נהג גם הפעם כילד טוב ואפשר חקירה משותפת, היה זוכה לקריאות בוז מהרחוב. פעם זה השתלם לרשות, כי היה לה מה להפסיד. היום - פחות.
תרגיל מספר אחת
חודש אחד לפני כן, בראשית אפריל, מצאה את עצמה הרשות במצב דומה. על דרכה נקרתה הזדמנות לרכוב על ישראל, והיא ניצלה אותה עד תום. היא והארמון הירדני. היה זה בימיו הראשונים של רמדאן. כמה ימים לפני כן, באחד מימי שישי, להטו הרוחות בהר הבית בהתנגשויות אלימות בין מתפללים מוסלמים למשטרה.
בעצה אחת עם המלך הירדני החליט אבו מאזן לפתוח במתקפה הסברתית נגד ישראל. השניים ניסחו גרסה לוחמנית לגבי הסכנה הנשקפת לאל־אקצא והחלו לשתף אותה בכל הכוח. כמו במקרה של שירין אבו עאקלה, המאמץ הצליח מעל למשוער. אולי גם חצה קווים אדומים.
דף המסרים כלל רעיון פשוט. ישראל, כך נטען, מתכוונת לקחת נתח ממתחם אל־אקצא ולהעניק אותו ליהודים כדי שיוכלו להתפלל בו. הם ידעו לספר כי אחרי שיחלקו את ההר, זוממים היהודים להכריז על זמני תפילה נפרדים לכל דת.
המוסלמים רואים במתחם אל־אקצא אתר קדוש, וכל פולחן יהודי הוא חילול קדושתו. מתן נתח ליהודים מן האתר השלישי בחשיבותו למוסלמים הוא חילול קודש, ועל כן, חושו אחים להצילו. את התבהלה לא עודדו משפיעני רשת או עיתונאים, אלא משרד החוץ הירדני תחילה, ובהמשך גם המלך עצמו. במקביל חזרה ופרסמה את המסר לשכתו של אבו מאזן מפיו.
בנאומו הלוחמני לפני שבועיים, אימץ גם יחיא סנוואר את הגרסה הזו, אבל לקח אותה קדימה. אל־אקצא בסכנה, אמר לשומעיו, ואין מנוס מיציאה למגננה. כאן המליץ להם להכין את הרובה, את הסכין ואת הגרזן. חמישה ימים אחר כך בוצע הרצח המשולש באלעד.
הצמרת הישראלית הבינה את פוטנציאל הסכנה (אומנם באיחוד מה), ומיהרה להכחיש. בזה אחר זה הבהירו ראש הממשלה בנט, שר החוץ לפיד ושר הביטחון גנץ כי אין להם אחות. ישראל איננה מתכוונת לשנות את המצב בהר הבית. אבל הירדנים והפלסטינים בשלהם. הם חזרו על הטענה שוב ושוב במשך שבועיים ושלושה, והצליחו להטמיעה בציבור.
ישראל פעלה גם בערוצים חשאיים. שליחים בכירים יצאו לרמאללה ולרבת עמון, ונפגשו עם עמיתיהם במנגנוני הביטחון שם. בתוך חדרי השיחות הבינו עבדאללה השני ואבו מאזן כי אין לממשלת בנט כוונה לשנות את הסטטוס קוו, אבל בפני הציבור המשיכו לדבר אחרת.
למרבה הפליאה, הטענה הפלסטינית־ירדנית נשענה על עובדות, ועליהן התווספה פרשנות יצירתית. לאורך השנים עולה בהתמדה מספר היהודים המורשים לטפס להר הבית. מביניהם עלה מספרם של אלה המורשים להתפלל שם, ואף לקיים שיעורי תורה, בניגוד להנחיות המשטרה. הפלסטינים והירדנים הסיקו כי ישראל עלולה לנקוט צעד מרחיק לכת ולחלק את ההר.
כבר היו דברים מעולם. כך, הם אומרים, נעשה במערת המכפלה. מסגד למוסלמים, בית כנסת ליהודים, ולכל אחד הוקצו ימים ושעות. מאחר שיש תקדים, והמגמה של עליית יהודים הולכת וגוברת לאורך השנים, משמע, הסיקו המוסלמים, הרע עוד לפנינו. וכמו כל תרגיל תודעה מוצלח, הם הדהדו אותו בהתמדה, וברמות הגבוהות ביותר.
כמו במקרה של שירין אבו עאקלה, הארמון הירדני והרשות הפלסטינית הרוויחו נקודות בסיפור הזה. במקום שהרחוב או האופוזיציה יוליכו אותם באף, הם איגפו אותם מימין. את התוצאה אפשר היה לראות ברחובות הערים משני עברי הירדן.
ההפגנות הסוערות, שפעם היו מנת חלקם של המלך ושל הראיס, לא נראו הפעם לאורך רמדאן. עבדאללה השני, שהוא צנחן חובב, נהג מרוצים וצולל, למד כי דווקא רכיבה, יותר מכולם, עשויה להיות עסק משתלם. הוא רכב על גב הישראלים, וזכה בכמה שבועות של שקט.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל