"רק כמה פגזים, והפינים ייכנעו״, אמר השליט הרוסי. לא ולדימיר פוטין. יוזף סטאלין. האם באמת כך אמר? ניקיטה חרושצ׳וב, שירש את סטאלין, אומר שכך אמר. ואם אמר למה אמר? כנראה סמך על הבטחותיו של המרשל שלו, קלימנט וורושילוב. ההבטחות אומנם לא מומשו. שמועות על הדחה של וורושילוב התרוצצו במוסקבה, אבל סטאלין לא מיהר לסלק אותו מהדרך.
וורושילוב הוכיח שיכולת ההישרדות שלו גבוהה מזו של רוב יריביו. הוא נלחם בגבורה נגד הגרמנים בחזית המערב, אם כי הוחלף כמפקד הכוחות על ידי המרשל ז׳וקוב. שרד את המלחמה, לאחריה הקים את המשטר הקומוניסטי בהונגריה, התקדם לנשיאות הסובייט העליון ולקח חלק בתככים שהביאו למותו של ראש המשטרה החשאית לברנטי בריה, ולהכתרתו של חרושצ׳וב כשליט הבלעדי של ברית המועצות. את פינלנד, וורושילוב השתדל לשכוח. חרושצ׳וב לא שכח. בלשונו הבוטה קבע עוד קודם לכן, שוורושילוב הוא ״שק החרא הגדול ביותר בצבא״.
מלחמת החורף של הסובייטים נגד הפינים היא אירוע צד. לא בדיוק נשכח, אבל גם לא בדיוק מרכזי בדרמה הגדולה בהרבה של מלחמת העולם השנייה. לא מרכזי - אבל חשוב מאוד. אלמלא הציבו הסובייטים לפינים אולטימטום שנענה בשלילה, אלמלא יצאו למתקפה הכושלת, אלמלא חשפו ״קבל עולם את יכולתם ההתקפית הדלה של הגייסות״, כפי שהגדיר זאת ההיסטוריון ריצ׳רד אוברי, היו מאחרים עוד יותר להיערך למתקפת ברברוסה של הגרמנים. ובמילים אחרות: למזלם של הרוסים, גילו מוקדם עד כמה צבאם רעוע, עד כמה מצבו עגום והחלו במסע שיפורים עוד בטרם פלשו צבאותיו של היטלר לשטחי ברית המועצות. במהירות ניסו לשקם את מה שהיה ״צבא לא מודרני הנסמך על טקטיקת רגלים מיושנת, בעל מודיעין גרוע, קווי אספקה רעועים״ - וגם פיקוד שמוטב לשכוח. הפיקוד של וורושילוב.
יש טעם להיזכר במלחמה ההיא על רקע כוונתן המסתמנת של פינלנד ושוודיה להצטרף לברית נאט"ו. לכאורה, מהלך מתבקש. שתי מדיניות אירופיות מובהקות, שמי שאינו בקיא בהיסטוריה שלהן יתקשה להבין מדוע לא הצטרפו לנאט"ו מלכתחילה. כמובן, יש לכך סיבה ויש לכך היסטוריה. כמו המקרה של רוסיה ואוקראינה, שכרגע מתנהלת ביניהן מלחמה ללא סוף קרוב, כך גם זה של רוסיה, פינלנד ושוודיה. יש היסטוריה המלמדת על אפשרויות מסוכנות לעתיד. יש היסטוריה שהמערב נוטה לשכוח אך הרוסים מתעקשים לזכור. מהי פינלנד? בעיני הפינים, שנלחמו על עצמאות וזכו בה, היא מדינה גאה, חזקה, משגשגת. בעיני הרוסים, שכנה קרובה, טריטוריה שרק לפני זמן לא רב, מאה שנה, עוד הייתה תחת שלטונם.
שוודיה היא האויב הגדול יותר, המעצמה של פעם שנלחמה ברוסים (וגם בגרמנים) פעם ועוד פעם. גוסטב השני, שבעוד עשור בדיוק ימלאו 400 שנה למותו בקרב ליצן, הרחיב את האימפריה השוודית, שהשתרעה גם על המדינות הבלטיות לטביה ואסטוניה של ימינו. הוא היה רפורמטור צבאי חשוב, שהכניס סדר בסוגי התותחים ובחימוש הנדרש להם, וגם יצק אותם מנחושת מהמכרות בשוודיה, כדי שיהיו קלים יותר לגרירה על ידי כוחות הנעים לשטח האויב. את הפרשים החליט לצייד באקדח ובחרב. קודם יורים, אחר כך משספים. את חיילי הרגלים לימד לירות על פי סדר חדש: שורה ראשונה יורה בכריעה, וזאת שמאחוריה בעמידה.
מאה שנה מאוחר יותר במלחמת הצפון הגדולה, הובסו השוודים על ידי ברית מדינות שרוסיה הצארית הייתה במרכזה. זו המלחמה שסופה ירידת הכוח השוודי ונסיקת הכוח הרוסי. פינלנד נכבשה על ידי הרוסים, אחר כך נלחמה שוב בשוודים, שרצו לכבוש את פינלנד מחדש, ואז הייתה עוד מלחמה (1788) והיו עוד מתיחויות, הפיכות, עימותים. אחר כך הרוסים ניסו להעביר את פינלנד תהליך של רוסיפיקציה. זה לא עלה יפה.
תנועת נגד לאומית החלה לשגשג, בין השאר בזכות מעורבותן העמוקה של נשים פיניות, ששילבו פמיניזם מוקדם בסנטימנט הלאומי. הן הקימו קבוצות קריאה שמטרתן להשוות את מעמד השפה הפינית למעמדה של השוודית. הקבוצות קראו את הפילוסופיה של ג׳ון סטיוארט מיל ובעיקר את ״שעבוד האישה״ שכתב עם רעייתו, הרייט טיילור מיל.
לקשר בין לאומיות ובין פמיניזם היה ״אפקט דרמטי״ בפינלנד, כתב ההיסטוריון ריצ׳רד אוונס, בספרו הגדול על אירופה במאה ה־19. קשר מעניין. קשר שנשמע מוזר, כאשר מביטים בתנועות הלאומיות והפמיניסטיות של ימינו. אבל כך היה אז. נשים פיניות נגד השוודית, ובעד שחרור מהרוסים. על הדרך, קיבלו גם שוויון מעמדי ופוליטי במדינתן.
היא הייתה תמיד שכנה קטנה מצפון ליריב גדול. כשזכתה בעצמאות עם תום מלחמת העולם הראשונה לפני קצת יותר ממאה שנים, עשתה זאת בברכת הסובייטים. אחר כך בא העימות של מלחמת העולם השנייה. מלחמת החורף הקשה, ההשפלה הסובייטית, חבירתה של פינלנד לגרמניה הנאצית, מתקפתה על רוסיה, חתירתה להפסקת אש, הפסד טריטוריה עם סיום המלחמה. את המלחמה הקרה ניהלה פינלנד בזהירות, שומרת על ניטרליות. עם סופה הצטרפה לאיחוד האירופי אך מנאט"ו המשיכה להתרחק. יש לה גבול ארוך עם הרוסים, ארוך מאוד. יש לה גם חשבון היסטורי ארוך ומורכב עם הרוסים. ומצד שני - ישנה אוקראינה. המדינה שהפלישה אליה שינתה הכל.
הנה, עוד תוצאה לא מכוונת של מלחמה שלא תוכננה היטב. במלחמת החורף יצאו הרוסים מוכים וחבולים, אך בזכותה הכינו את צבאם קצת יותר טוב לקראת המבחן האמיתי, נגד הגרמנים. אולי - אם הרוסים לא היו נחבטים בצבא הממזרי של הפינים המגיחים ונעלמים מיערות האשוחים בחסות המגלשיים והשלג - היו סופגים מכה קשה עוד יותר מול הגרמנים. אולי היו מאבדים את סטלינגרד או את מוסקבה. אגב, שתי הבירות האירופיות היחידות שלא נכבשו במלחמת העולם השנייה היו מוסקבה הסובייטית והלסינקי הפינית. ולונדון כמובן. אבל לונדון היא לא בדיוק בירה אירופית.
כשפינלנד נאלצה לשתוק
ריצ׳רד לוונת׳ל זכה לראות את חומת ברלין נופלת, אך מת כמה ימים לפני שמיכאיל גורבצ׳וב התפטר מתפקידו. בן 83 היה במותו והספיק הרבה בחייו. יהודי יליד ברלין, קומוניסט, לוחם מחתרת נגד הנאצים. באמצע שנות ה־30 נמלט לפראג, אחר כך לפריז ואז ללונדון. היה עיתונאי ברויטרס, אחר כך פרופסור למדע המדינה. פרופסור בגרמניה של אחרי השלטון הנאצי. ברית המועצות ריתקה אותו והפחידה אותו. כדי להסביר מה עלול לקרות לגרמניה אם ברית המועצות לא תוגבל בכוחה, המציא מושג - או לפחות הוא זה שמקבל את רוב הקרדיט על המושג הזה. ״פינלנדיזציה״. כלומר, התהליך שבו מדינה נעשית ״כמו פינלנד״.
בהלסינקי לא אהבו את המושג הזה, גם לא במוסקבה. הוא לא לגמרי הוגן, נושא מטען שלילי, כאילו הפינלנדים אשמים, כאילו הייתה להם ברירה. תארים שמקורם בתהליכים מדיניים והיסטוריים הם תמיד בעייתיים. לא כל מה שקרה בביזנטיון היה ״ביזנטיני״, לא כל אירוע בלבנט הוא ״לבנטיני״. הפינלנדים נאלצו לחיות בצלה של ברית המועצות ולהתאים את מדיניותם כדי שיוכלו מצד אחד לשמור על סוג של עצמאות, ומצד שני, לא ירגיזו את הרוסים.
כאשר פרופסור במערב גרמניה הזהיר מפני תהליך דומה במדינתו, היה לו ממה לחשוש. הוא לא רצה שגרמניה תהיה כמו פינלנד, בגלל שכנותה הקרובה למזרח גרמניה, שעליה פרושה חסותה של ברית המועצות. החשש הוליד ביטוי. הביטוי הוליד תדמית והתדמית נדבקה, קיבלה חיים משלה. אפשר להבין מדוע: כאשר הסובייטים פלשו להונגריה בשנות ה־50, והאו״ם הצביע בתביעה לנסיגה סובייטית - הפינים נמנעו. זה עניין לשתי הממשלות לפתור ביניהן, היה ההסבר.
העולם הביט והבין שפינלנד אינה עצמאית לקבוע את מדיניות החוץ שלה. לפני כמה חודשים, בתחילתו של המשבר בין רוסיה לבין אוקראינה, היו שהניחו שמטרתו של פוטין היא פינלנדיזציה של שכנתו ממזרח. שאוקראינה תהיה כמו פינלנד. לא כמו פינלנד של היום, החותרת לחברות בנאט"ו, אלא כמו פינלנד של פעם, של ימי המלחמה הקרה.
״בהתחשב במיקומה הגיאוגרפי של פינלנד ובגודלה, ברור שכדי לשרוד כאומה עצמאית עליה להתחשב באינטרסים של מדיניות החוץ הסובייטית ולפעול בזהירות רבה״, כך כתב וולטר לקר, עוד מלומד יהודי, יליד גרמניה, שהייתה לו גם היסטוריה מעניינת (כולל חברות בקיבוץ הזורע), וגם השקפה מעניינת על היסטוריה.
לקר כתב במגזין ״קומנטרי״, של הימין היהודי־אמריקאי הניאו־שמרני, בסוף שנות ה־70. הוא היה אנטי־קומוניסט מובהק, ואף שגילה מידה של סימפטיה לפינלנד, מאמרו הארוך מטיח בפינים גם לא מעט ביקורת. הוא מאשים אותם בכניעות יתר, או בהתלהבות יתר בהפגנת כניעותם.
״פינלנד נאלצה לשתוק״, הודה לקר, ״כאשר מדינות אחרות, רחוקות יותר, הצליחו לדבר ללא חשש״. אבל אז המשיך כך: ״גם אם לוקחים את כל הנסיבות הללו בחשבון, עדיין הייתה זו טעות גורלית לתת לגיטימציה להתערבות סובייטית בענייני הפנים של פינלנד... פינלנד אינה עצמאית בשום מובן מקובל של המונח... היא מדינה בקטגוריה נפרדת, לא מדינת לוויין ולא מדינה ניטרלית״. הסתגלותה של פינלנד לתכתיביה ולרצונותיה של ברית המועצות הפכה לחלק מהמרקם הלאומי. כך היה אז. אך לא עוד.
ניצול חלון הזדמנויות
להיסטוריונים אסור לעסוק בשאלה מה היה קורה אילו, אבל לחובבים מהשורה מותר. לכן מותר לשאול כבר עכשיו מה היה אם סטאלין לא היה יוצא להרפתקה הקטלנית בפינלנד, לכן מותר יהיה לשאול בעתיד מה היה קורה אילו פוטין לא היה יוצא להרפתקה האכזרית באוקראינה. ההיגיון שהניע את הטנקים הרוסיים לכיוון קייב - אמיתי או מעוות - הוא רצונם למנוע סיפוח זוחל של אוקראינה לגוש האירופי המערבי, שסופו מן הסתם גם צירוף לנאט"ו, קרי, צבא אמריקאי על הגבול הרוסי.
היגיון דומה יחייב את הרוסים להחליט במהירות מה יעשו לנוכח בקשה פינית רשמית להצטרף לברית הצפון אטלנטית, שתביא את אותו צבא, לאותו גבול, באותו אופן. מצד אחד - אפשר לחשוב שהרוסים לא יסתכנו בפתיחת חזית נוספת, כאשר גם על החזית הנוכחית נראה שקשה להם להתגבר. מצד שני, אולי ימהרו לעשות זאת בטרם יושלם הליך הצירוף לנאט"ו, שיחייב את המדינות החברות בברית לצאת להגנתה של פינלנד, כלומר, להילחם נגד רוסיה באופן פעיל. הנה תסריט בלהות, לא כל כך רחוק ולא כל כך בלתי סביר, שמשמעותו מלחמת עולם שלישית.
הלקח שלמדו הפינים מאוקראינה ברור: אם הרוסים פלשו לאוקראינה, מדינה גדולה בהרבה, בלי להסס יותר מדי, מדוע יהססו לעשות דבר דומה גם בפינלנד? מסקנה: כדאי להצטרף במהירות לנאט"ו, כדי שהדילמה הרוסית תיעשה קשה הרבה יותר. לא דילמה של מלחמה נגד פינים עקשנים (שכאמור, כבר לימדו את הרוסים שאינם ממהרים להיכנע או להפסיד במלחמותיהם), אלא דילמה של מלחמה כוללת נגד ברית נאט"ו. העניין הוא, שהמסקנה הרוסית עלולה להיות הפוכה. אם קשה כל כך נגד האוקראינים שטרם הצטרפו לנאט"ו, יהיה קשה הרבה יותר נגד מדינות החברות בנאט"ו, משמע, יש לפעול בכל דרך כדי למנוע מפינלנד לעשות את הצעד.
את צירופה של שוודיה, הרחוקה יותר, אולי היו מקבלים. אבל שוודיה ופינלנד מתואמות, וגם להן היסטוריה משותפת של מדיניות מול הרוסים. השוודים לא יצטרפו לפני הפינים. הפינים זכו למעמד מיוחד בגלל רצונם של הרוסים בחציצה בינם לבין שוודיה. סלט של היסטוריה עקובה מדם ושל שיקולים טריים בזירה רותחת הוא לא בדיוק המתכון ליציבות.
חולשתה של רוסיה היא המפתח להתפתחות האירועים. כשהייתה בחולשתה, בשנות ה־90, לאחר נפילת האימפריה הסובייטית, קיבלה בהכנעה, גם אם לא ברצון, את צירופן של אסטוניה ולטביה לנאט"ו. כך נעשו שתי מדינות השוכנות על גבולה חברות בברית, אך רוסיה שמרה את רוב גבולה המערבי, הנמתח בעיקר לאורכן של אוקראינה, בלארוס ופינלנד, נקי מכוחות נאט"ו. נכון, טורקיה חברה בנאט"ו, אך הים חוצץ בינה לבין רוסיה. נורווגיה חברה בנאט"ו, אך גבולה עם רוסיה קצר יחסית וצפוני מאוד. אוקראינה הייתה האיום העיקרי. ועכשיו צצה פינלנד, ברגע נוסף של חולשה.
זה מן הסתם השיקול הפיני, ניצול של חלון הזדמנות. בשנות ה־90 הוכרעה הכף נגד. הפינים קיוו שרוסיה של אחרי ברית המועצות תהיה מדינה שאפשר לחיות לצדה בשקט. יחסיהן ידעו עליות ומורדות, אך המסחר פורח, והשכנות לא הופרעה באופן חמור. בשנים האחרונות שינו הפינים את דעתם. הם הבינו שרוסיה אינה חותרת לשקט ויציבות, אלא לתסיסה והתרחבות. כל עוד הרוסים נראו חזקים, נאלצו שליטי הלסינקי לחרוק שן, ולעקוב בעניין מהול בחשש אחרי התנהלותו של הנשיא פוטין.
ברגע שהרוסים פלשו לאוקראינה - ובעצם, ברגע שהתברר שהפלישה לא עולה יפה והרוסים תקועים בעוד רגע של חולשה - חדרה ההכרה שהנה, יש הזדמנות נוספת. הזדמנות שמי יודע אם ומתי תחזור. בתוך שלושה חודשים צנח שיעור המתנגדים לחברות בנאט"ו מ־30% מהפינים ל־10%. מצבם של השוודים קצת אחר. לשוודים אין גבול שהרוסים מציצים מעברו השני. הם יצטרפו לנאט"ו בעקבות פינלנד ובתיאום איתה, אך לא באותה תחושת דחיפות, ולכן גם לא באותה רמה של תמיכה ציבורית.
המהלך יצטרך לקרות מהר. השאיפה תהיה לצמצם ככל האפשר את התקופה שבין בקשת ההצטרפות - כאשר פינלנד עוד לא חברה בנאט"ו ועל כן חשופה למתקפה רוסית - לבין קבלה כחברה מלאה, מה שהופך מתקפה עליה למתקפה על כל מדינות נאט"ו. בגלל הרגישות הגדולה, מה שהיה עם מדינות קודמות שהצטרפו לא יוכל לקרות הפעם. למונטנגרו זה לקח שנה וחצי, לקרואטיה ואלבניה שנתיים כל אחת. למקדוניה הצפונית 20 חודשים.
כמה זמן יוכלו פינלנד ושוודיה לחכות? הבעיה הצפויה ידועה: אלה הטורקים. הנשיא ארדואן כבר הסביר שהוא מתנגד להצטרפות המדינות הללו. הוא גם הסביר מדוע. טורקיה הסכימה בעבר לצירוף היוונים לברית, והיא מצטערת על כך. מותר לחשוד שההתנגדות היא רק תחילתו של משא ומתן ומי שירצה תמיכה יצטרך לשלם עליה. הוא לא יחבור לקונצנזוס הצירוף בלי להבין מה יוצא לו מזה. מה יוצא לטורקיה.
האמריקאים יצטרכו להפגין מנהיגות. יהיו להם שתי דרכים: הראשונה, ללחוץ על טורקיה, ועל כל סרבנית נוספת; השנייה, להבטיח בנחישות את שלומה של פינלנד עד שהתהליך יושלם. האם כך ינהגו? זה תלוי בהם, זה תלוי גם בפוטין. עד כמה הוא מוכן להסתכן כדי למנוע מפינלנד להצטרף לנאט"ו. עד כמה הוא מוכן להסתכן במלחמה נוספת. עד כמה הוא מוכן להמר כשהסיכון הוא מלחמת עולם שלישית.
