נשים שנוטים לחרדה מעצבנים אותי. נקודה. אני כמובן לא לועג לפחדיו של הזולת ולא מתיימר להציג מצג שווא כאילו אני איני מפחד לעולם, אבל ההבדל בין פחד בריא לחרדה משתקת הוא מאוד ברור, לפחות בעיניי. אנשים שנוטים לחרדה, כבר למדתי, לא נפרדים באמת מהחרדות שלהם, או בפרפרזה על האמרה המפורסמת על הפראיירים: חרדות לא נגמרות, חרדות מתחלפות.
אם אתה חרדתי, אזי בגיל 5 פחדת שההורים שלך יתגרשו כמו הוריו של ילד אחר בגן, אחר כך חששת ממלחמה או מפיגוע, אחר כך מלהיכשל בבחינות הבגרות או מהגיוס, וכך זה נמשך: אל האוניברסיטה, אל הקריירה, אל הזוגיות ואל המוות, או אל השילוב של שניהם. לא, לא נישואים, אלא מה שמתחזק אותם מגיל מסוים והלאה: הפחד למות לבד.
זה לא שמי שאינו חרד לא מפחד, אבל הוא הקדים להפנים שהסוף יהיה רע. אם תחשבו על זה לרגע, החיים שלנו הם כמו ספר מתח שכבר במשפט הפתיחה שלו מתברר שהגיבור הראשי ימות בסוף. מישהו היה קורא ספר כזה? אני נזכר באחת הסצנות הראשונות בסרט האייקוני של רוב ריינר "כשהארי פגש את סאלי" בכיכובם של בילי קריסטל ומג ראיין, שבה אומר הארי לסאלי שהוא מקפיד לקרוא תחילה את העמוד האחרון בכל ספר, כך שאם הוא ימות תוך כדי הקריאה, לפחות יידע איך תיגמר העלילה.
אני הראשון להודות שמדובר בסוג של הכחשה, אבל רגע, עוד לפני ההכחשה. על מה מתבססת ההנחה שיהיה רע? ובכן, על העובדה שמעט מאוד אנשים, אם בכלל, עוזבים את העולם הזה כשבת צחוק של שפתיהם. בדמיון של רובנו נמצאת הסצנה האחרונה שבה אנו מוקפים ביקירינו, שוכבים במיטה רכה ונעימה, שרויים במעין אזור דמדומים שבין פיכחון לתרדמת, מעבירים ליטוף אחרון על פני הילדים והנכדים - ועוצמים עיניים לקראת מה שקשה לנו אפילו לתפוס כחידלון מוחלט, אלא כתחילתה של דרך חדשה.
אני לא מתכוון לזלזל לרגע באמונתו הדתית של אדם, אבל העובדה שרוב האנושות מעדיפה להתקשר בחוזה מחייב עם אלוהים כזה או אחר, ושהאתיאיסטים הפכו לאנשים הכי שנואים על מאמיני כל הדתות, היא רק משום שהדת מספקת תשובה לאותו הרגע שתואר לעיל, מאפשרת לאנשים לומר באזכרות משפטים (שבעיניי הם ריקים מתוכן) כמו: "הוא/היא בטח משקיף/ה עלינו מלמעלה". אני מבין את הנחמה שמשפט כזה יכול להציע, אבל יכול לומר על עצמי רק שהלוואי שהייתי מסוגל להאמין לו.
נכון, איש עדיין לא חזר לספר לנו מה נמצא בצד השני (מה שרק מחזק בעיניי את העובדה שהוא לא קיים), לכן אני לא מתיימר לפסול על הסף אפשרויות קיום עתידיות שמתבצעות בדרכים שהמוח המוגבל שלנו לא יכול אפילו לתפוס - למשל איזו תודעה קוסמית שפותחת בפני נשמותינו אופק חדש שלא הכרנו. אלא שגם אז אני שב ומזכיר לעצמי שמדובר בתיאוריה בלבד.
אבל בואו נחזור לרגע לאחור, אל הרגע שבו מבינים שהחיים הם טרגדיה ששזורים בה, למרבה המזל, גם כמה פרקים רומנטיים ואפילו קומיים.
אין מחולל מוות גדול וטוטאלי יותר מלידה, ואין דבר שמקצר את החיים יותר מלחיות אותם: גם אם נמנעת מעישון, התעמלת והתאמנת, אכלת רק מה שמותר, ביצעת בדיקות תקופתיות והקפדת לאזן כל ויטמין חסר עם תוסף מזון, נזהרת לא לקחת ללב - מהפסד כספי ועד הפסד בדרבי, עדיין יש לי חדשות רעות מאוד בשבילך: אתה עומד למות.
הידיעה הזאת שהייתה מאוד מוחשית בחברת האדם של עד לפני כמה מאות שנים, הודחקה מאוד עם התארכות תוחלת החיים. אנחנו (בהכללה) כבר לא מתים אחרי 50 שנה אלא אחרי 90 שנה - וההערכה היא שבקרוב מאוד גם גיל 100 לא יהיה חיזיון נדיר, וכך הלאה. אצל ילדינו למשל, רוב הסיכויים שהאיחול הידוע "עד 120" יהיה קללה בסגנון "הלוואי שתמות".
במקביל להתארכות החיים, הרחקנו מקרבנו את המוות. אנחנו כבר לא צופים בזקני השבט דועכים אל מותם בבית שבו חיו רוב חייהם, אלא משגרים אותם למחוזות הדיור המוגן, בתי האבות, המוסד הסיעודי ובתי החולים. מעטים האנשים בימינו שמוונפטרים במיטתם ובנוכחות בני משפחתם.
לכן קשה לי עם אנשים חרדתיים, אלו שבעודם מחליפים פחד ממלחמה בפחד מאהבה (או מחוסר אהבה), מפספסים את הנאות החיים. רק מי שיודע שהוא צועד לאורך מסדרון ארוך שבקצהו ניצב גרדום, יכול להחליק כאפות עם הידיים הנשלחות אליו מבין סורגי התאים האחרים ולהריץ דחקות עם יושביהם.
אז גבירותיי ורבותיי, כאן מדבר הקברניט: במוקדם או במאוחר הטיסה הזאת תתרסק - ודווקא משום כך מומלץ לכם להטות את המושב לאחור, לבקש מהצוות דרינק מפנק ולהשתדל ליהנות מהסרט שבחרנו להקרין, זה שבו אתם הגיבורים.