משבר הדיור: כששרים הם חלק מהבעיה, הנגיד מוכרח להיות חלק מהפתרון | אלי ציפורי

1. עוד מדד דיור מבהיל פורסם השבוע, עוד קפיצה של כמעט 2% במחירי הדיור - זה בערך השינוי החודשי בחודשים האחרונים. ישראל איננה יכולה להתרגל לקפיצה כזאת מדי חודש, אבל, למרבה הצער, היא מתרגלת לכך מכורח המציאות.

על פי הלמ"ס, מדד מחירי הדירות, הכולל דירות חדשות ויד שנייה, עלה ב־1.9% - השוואות של עסקאות שבוצעו בפברואר־מרץ 2022 לעומת ינואר־פברואר (זה מדד אפריל). המדדים בארבעת החודשים האחרונים נעים, כאמור, סביב 2% בחודש: 1.9%, 1.8%, 2.2% ו־1.7% - עלייה של כ־8% תוך ארבעה חודשים בלבד.

בשנה האחרונה עלו מחירי הדירות ב־16.3% - עליית המחירים השנתית הגבוהה ביותר זה עשור. הלמ"ס צירף גרף מחירים ממוצעים של עסקאות עבור 16 הערים הגדולות בישראל. אלו כמובן ממוצעים, ובכל זאת הם נותנים איזושהי אינדיקציה: תל אביב כמובן בראש עם מחיר ממוצע של כ־3.6 מיליון שקל, אחריה כפר סבא עם כ־2.7 מיליון שקל, רמת גן עם כ־2.5 מיליון שקל, ירושלים עם כ־2.3 מיליון שקל וראשון לציון עם קצת פחות מ־2.3 מיליון שקל. המחירים הנמוכים ביותר נרשמו בבאר שבע עם כ־1.06 מיליון שקל, בחיפה עם כ־1.22 מיליון שקל ובאשקלון עם כ־1.38 מיליון שקל.

עליות המחירים הממוצעים ברבעון הראשון של שנת 2022 לעומת המקביל לו אשתקד בלטו בערים הבאות: בית שמש (26.4%), בני ברק (21.1%), כפר סבא (19.2%) ונתניה (15.6%). לעומת זאת, ירידות במחירים נרשמו בבת ים (2.8%) ובחיפה (0.6%). ביתר הערים נרשמו עליות מתונות במחיר הממוצע.

בשורה התחתונה: השתוללות. ואת ההשתוללות הזאת תדלקו, לצערנו, שר האוצר אביגדור ליברמן ושר השיכון זאב אלקין, שהציבו "יעד" לעליית מחירים בשוק הנדל"ן בפטפוטים חסרי אחריות. אז שאף אחד לא יתפלא אם מחירי הדירות מדביקים את ה"יעדים" שהציבו להם שרי ממשלת ישראל.

אפשר להמשיך ולחפש אשמים, אבל אני תמיד בעד מציאת פתרונות: כיוון שהמצב הפוליטי רגיש ושביר, נגיד בנק ישראל הוא זה שצריך לקחת אחריות, אף שהוא מתעקש שהעניין אינו חלק מיעדיו. יהיו ההגדרות של הנגיד אשר יהיו, אי אפשר להתעלם מכך שהריבית הנמוכה היא חלק מהגורמים לתבערה בשוק הדיור. אי אפשר להתעלם גם מהעובדה שלנגיד יש בהחלט מרחב גמישות בהעלאת ריבית מואצת יותר, שיכול להיות לה אפקט כלשהו על צינון המחירים בשוק הדיור. לכן כל ניסיון להתחמק מאחריותו לפתרונות במצב הזה באמצעות כלי הריבית הוא טמינת הראש בחול. דווקא עכשיו, דווקא כשהמצב הפוליטי אינו ברור, בייחוד עקב ההשתוללות במחירי הדירות, צריך מבוגר אחראי שיאותת לציבור שיש מישהו שנושא באחריות ולא מגלגל אותה הלאה.

2. יש רעיונות חברתיים שתמיד נשמעים קסומים. למשל, מי לא בעד יישום של "חינוך חינם מגיל אפס" או לכל הפחות הרחבה והעמקה של הסבסוד הממשלתי למסגרות לפעוטות בני פחות מ־3? זה יחסוך כסף רב להורים ויאפשר להם להפנות משאבים לנתיבים אחרים. אולם, לכל רעיון יש מחיר, וכמובן מחיר כלכלי. צריך למצוא לזה מקורות בתקציב המדינה, ויש גם השפעות לוואי, בין היתר חינוכיות.

פורום קהלת עשה על כך עבודה נרחבת, ומסקנתו היא שבאופן עקרוני עשויות להיות הצדקות שונות ליישומה של מדיניות זו, אשר נהוגה במדינות אחרות בעולם. ככלל, תמיכה ציבורית במסגרות לגיל הרך במדינות שונות עשויה לקדם שלוש מטרות מרכזיות: התמודדות עם אתגרים דמוגרפיים, ובייחוד עידוד ילודה; התמודדות עם אתגרי תעסוקה, ובפרט העלאת שיעור התעסוקה בקרב נשים; ושיפור בהתפתחות הפעוטות וביכולת ההשתכרות העתידית שלהם.

עם זאת, השוואה של ישראל למדינות אחרות תהא מוטעית, שכן המצב בישראל שונה מאוד בכל הפרמטרים הרלוונטיים מהמצב במדינות מתקדמות אחרות. מחברי המחקר רחל זיני, מיכאל שראל, ניסן אברהם וריקי ממן מסבירים את ההבדלים.

ראשית, בישראל פריון הילודה גבוה מאוד. הוא עומד על כ־3.1 ילדים לאישה - שיעור גבוה מזה הנדרש לשימור האוכלוסייה (הנאמד ב־2.1) וגבוה במידה משמעותית מפריון הילודה במדינות האיחוד האירופי וה־OECD (ששיעורו 1.6). מסגרות מסובסדות לגיל הרך אכן תורמות לעידוד ילודה, אך בהתחשב בנתוני הילודה הגבוהים ובמערכת התמיכה הרחבה בגידול ילדים הקיימת כבר כיום, לא נראה שיש בישראל צורך מיוחד בעידוד ילודה.

נוסף על כך, לדברי כותבי המחקר, האתגרים הדמוגרפיים בישראל נוגעים דווקא לצמיחה הדמוגרפית המהירה, המתרכזת במשפחות בעשירוני ההכנסה הנמוכים, בצפיפות האוכלוסייה שזו יוצרת ובהשפעתה על העוני ועל אי־השוויון בחברה הישראלית. הרחבה כה משמעותית של ההשתתפות הציבורית במימון גידול הילדים צפויה דווקא להקצין את המגמות הדמוגרפיות הקיימות ולהגדיל את התמריצים לילודה בעיקר בקרב משפחות בעשירוני הכנסה נמוכים. לסיכומו של עניין, מדיניות של "חינוך חינם מגיל אפס" פירושה העברת כספים נוספים ממשפחות מעוטות ילדים למשפחות מרובות ילדים.

גם אתגרי התעסוקה בישראל אינם דומים לאלה של שאר המדינות המתקדמות. עידוד תעסוקת נשים הוא מטרה מובהקת של מימון ציבורי של מסגרות לגיל הרך, וגם בישראל קיימת מדיניות כזאת. ברם, שיעור תעסוקת הנשים בישראל עמד בשנת 2019 על 74% לעומת ממוצע של 66% במדינות ה־OECD. שיעור התעסוקה של נשים יהודיות (חרדיות ולא חרדיות) גבוה אף יותר, ונראה שאצלן הגענו למיצוי כמעט מלא של פוטנציאל התעסוקה. אתגרי התעסוקה בישראל נוגעים בעיקר לגברים חרדים ולנשים ערביות, אבל המדיניות של "חינוך חינם מגיל אפס" אינה הפתרון לקידום התעסוקה בקרבם. בחברה החרדית סבסוד מלא של מסגרות לגיל הרך עלול דווקא להפחית את שיעורי התעסוקה של גברים חרדים, ובקרב נשים ערביות נראה כי החסמים לתעסוקה הם תרבותיים וחברתיים בעיקרם, והיעדר מסגרות לילדים הוא גורם שולי בלבד.

כמו כן, מחקרים רבים בחנו את השפעתן של מסגרות לגיל הרך על התפתחותם הקוגניטיבית, הרגשית והחברתית של פעוטות. ההשפעה על ילדים בני 3 ומטה אינה חד־משמעית, ורובם המוחלט של המחקרים המצביעים על השפעה חיובית מתנים אותה במסגרות איכותיות וברמה גבוהה מבחינת היחס המספרי בין המטפלות לפעוטות, רמת ההשכלה של הצוות ועוד. הבעיה היא, כפי שנראה בהמשך, עם המסגרות האיכותיות.

איכות המסגרות היא דבר קריטי ומשמעותי, והמחקר מסביר זאת: כל החלטה להעניק מסגרות טיפול לכלל האוכלוסייה ("חינוך חינם מגיל אפס") חייבת להביא בחשבון שכאשר מסגרת הטיפול מיועדת לכלל האוכלוסייה, סביר להניח שאיכותה תהיה נמוכה או לכל היותר בינונית, ואז לא רק שאי אפשר להניח שיהיו בה תועלות לילדים המשתתפים בה, אלא אפילו טמון בה סיכון לילדים. כלומר זה קלאסיקה של תשלום ביוקר על שירות זול. רובם המוחלט של המחקרים הטוענים להשפעה חיובית מתנים אותה בחינוך איכותי מבחינת היחס המספרי בין המטפלות למטופלים, הכשרת המטפלות וכן טיפולי לוואי אינטנסיביים, כגון ביקורי בית תכופים. לכן יש להביא בחשבון נתון זה כאשר בוחנים את עלות המימון.

פורום קהלת עשה גם את החשבון הכלכלי של מה שנקרא "מסגרות איכותיות" לילדים. ובכן, הדרישה ל"חינוך חינם מגיל אפס" מטילה עלות תקציבית על כלל הציבור בהיקף עצום עם השפעות משמעותיות על מגוון רחב של תחומים. בחישובים שונים שפורסמו בתקשורת הוצג חישוב שעל פיו תוספת התקציב הדרושה לשם הרחבת הסבסוד הקיים כיום בישראל במסגרות המבוקרות לסבסוד מלא עבור כלל הילדים מגיל הלידה עומדת על כ־12 מיליארד שקל בשנה, לא כולל הוצאות בינוי של מעונות יום חדשים (המוערכות בכמה מיליארדי שקלים נוספים).

ניתוח תקציבי של מרכז המחקר והמידע של הכנסת העריך את העלות השנתית הנדרשת בכ־10 מיליארד שקל, נוסף על עלויות בינוי ופיתוח חד־פעמיות בסך 16.5 מיליארד שקל. בחישוב של קרן ברל כצנלסון הוערכה העלות השנתית הנדרשת ב־14.7 מיליארד שקל, הכוללת הכשרה של 5,000 מטפלות חדשות (ללא הוצאות בינוי). אולם, לפי הערכות של פורום קהלת, הכשרה של 5,000 מטפלות אינה מספקת אפילו עשירית מהצורך.

לפי הנתונים שהציג המחקר, נכון לשנת 2019 כדי לעמוד בתנאים לאיכות טובה היה צורך בהעסקת מטפלות בשיעור של כ־2.6% מכוח העבודה או של כ־107 אלף מטפלות, וכדי לעמוד בתנאים לאיכות מצוינת נדרשה העסקה של כ־4% מכוח העבודה או של כ־168 אלף מטפלות לטובת עבודה בגיל הרך.

לשם השוואה, על פי הערכות של משרד העבודה משנת 2019, במעונות הסמל הועסקו כ־12,800 מטפלות, ואילו במסגרות הפרטיות הועסקו כ־26,700 מטפלות - בסך הכל כ־37,500 מטפלות. מספר זה הוא רק כ־55% ממספר המטפלות הנדרש על מנת לספק מסגרות לגיל הרך לכלל האוכלוסייה על פי התקן הישראלי (שאינו באיכות טובה כלל), רק כ־35% ממספר המטפלות הנדרש עבור מסגרות באיכות טובה ורק כ־22% ממספר המטפלות הנדרש עבור מסגרות באיכות מצוינת. כבר כיום במסגרות החינוך המיועדות לגילי 3–6 יש מצוקת כוח אדם והתמודדות עם מחסור בסייעות. הרחבת חוק לימוד חובה לפעוטות בגילי 0–3 תעמיק מצוקה זו. כלומר, לפי המחקר, תשכחו ממסגרות איכותיות לילדים - ויש לכך נזקים, כפי שנראה בהמשך.

3השורה התחתונה הכלכלית לפי חוקרי פורום קהלת: סך העלויות הנדרשות לסבסוד מלא של מסגרות החינוך לגיל הרך מתחיל ב־13.5 מיליארד שקל בשנה עבור מסגרות על פי התקן הישראלי (שאינו עומד בהמלצות של הגופים הבינלאומיים), ובהנחה שהשכר נשאר כפי שהוא; ממשיך ל־20.1 מיליארד שקל בשנה עבור מסגרות באיכות טובה, בהנחה שיש תוספת מתונה לשכר הנוכחי; ועשוי להגיע ל־32.0 מיליארד שקל בשנה עבור מסגרות באיכות מצוינת, בהנחה שחלה עלייה משמעותית בשכר.

כאמור, מעבר לעלויות השכר והתחזוקה השוטפת יש גם עלויות חד־פעמיות של בניית מעונות חדשים לשם הגדלת הנגישות. האם ישראל בנויה להוצאה תקציבית שנתית כזאת? אני חושב שהכל עניין של סדר עדיפויות, אבל במציאות התקציבית היום, שכוללת תמיד הסדרים קואליציוניים והסדרים של קבוצת לחץ, הדבר איננו אפשרי. בסוף עלולים להתפשר על תקציב הרבה יותר נמוך שנזקיו עלולים להיות גדולים מתועלתו.

וזאת גם המסקנה של המחקר: "עלות המימון הגבוהה של מסגרות לגיל הרך בישראל מטילה ספק כבד בדבר יכולתה של המדינה לספק חינוך איכותי לפעוטות, שכן התוספת הנדרשת לתקציב הקיים כיום היא עיקר העלות, כלומר נדרשת הגדלה משמעותית מאוד של התקציב הקיים.

כתוצאה מכך, קיימת סכנה לנזקים שייגרמו לילדים ממסגרות ברמה בינונית או נמוכה. מסגרות הטיפול המפוקחות כיום, אשר עומדות בתנאים הנדרשים, אינן עומדות ברף שנקבע למסגרת טיפול איכותית, על פי המחקר הבינלאומי והמלצות ה־OECD, וגם כך העלויות הצפויות של הרחבתן לכלל האוכלוסייה הן גבוהות ומסתכמות ב־13.5 מיליארד שקל בשנה (לא כולל עלות בנייתם של מעונות חדשים), וגם זאת תחת הנחה - שאינה כה סבירה - שהרחבת המסגרות וגיוס מטפלות חדשות לא יובילו להגדלת השכר הממוצע של המטפלות.

על מנת להתאים את המסגרות הנדרשות לרף של מסגרת טיפולים באיכות גבוהה, שתוכל להניב רווחים לילדים תוך כדי גידול מתבקש בשכר המטפלות, דרושה עלות משמעותית מאוד - בין 20־32 מיליארד שקל בשנה, לא כולל עלות בנייתם של מעונות חדשים".

4ומכלכלה להיבטים חינוכיים הנגזרים מהכלכלה. לדברי כותבי המחקר, אחת הטענות המרכזיות המושמעות בזכותו של חינוך חינם אוניברסלי לגיל הרך היא התועלת העולה ממנו להתפתחותם הקוגניטיבית של הילדים הנמצאים בו. אלא שהמחקר העוסק בתחום מציג תמונה מורכבת באשר להשלכות של שהייה במסגרות בגילי 0–3. נמצא כי בתנאים מסוימים שהייה במסגרות לגיל הרך אכן יכולה לתרום להתפתחותם הקוגניטיבית והלשונית של ילדים, אך יש גם ראיות לחוסר השפעה או להשפעה לטווח קצר בלבד ואף ראיות להשפעות אפשריות שליליות על הילדים. הסיכוי לפגיעה מסוימת בילדים עולה ככל שגיל הכניסה למסגרת נמוך יותר, ככל שהילד שוהה במסגרת שעות רבות יותר מדי שבוע וככל שהמסגרת היא באיכות נמוכה יותר.

מסקנת החוקרים: "ככלל, המחקר מראה כי איכות הטיפול במסגרת, ובייחוד גורמים דוגמת היחס בין מספר המטפלות למספר הפעוטות וכן הכשרת המטפלות, משפיעים במידה מכרעת על התועלת שהילדים מפיקים מהשהייה במסגרת. חלק נכבד מספרות המחקר מתנה את התועלות הפדגוגיות בכך שמסגרות הטיפול יהיו איכותיות. כאשר מסגרת הטיפול מיועדת לכלל האוכלוסייה, סביר להניח שאיכותה תהיה נמוכה או לכל היותר בינונית, ואז לא רק שאי אפשר להניח שטמונים בה רווחים מובטחים, אלא שהיא אפילו נושאת בחובה סיכון לילדים המשתתפים בה.

"יצירת מסגרות איכותיות במימון ציבורי לכלל האוכלוסייה לא רק אינה יעילה, אלא כמעט בלתי אפשרית, בהינתן שיעורם הגבוה של הפעוטות בישראל, העלויות הגבוהות הכרוכות בהקמתן ובתפעולן של מסגרות כאלה והצורך בגיוס מספר עצום של מטפלות. משמעות הדבר היא שהמסגרות שייווצרו לא יהיו באיכות טובה כלל: הביקוש הרב למטפלות יוביל לגיוס מטפלות ללא הבחנה, גם אם אין להן הכשרה מתאימה, והביקוש הרב למסגרות יוביל לצפיפות בהן ולאי־עמידה בתנאי התקינה. במצב כזה נמשיך כנראה להיתקל במקרים של הזנחה ואף התעללות במסגרות לפעוטות.

"לדעתנו, מציאות זו משמיטה את הטענה העיקרית בעד הרחבה של הסבסוד הציבורי למסגרות לגיל הרך. הוצאה כזאת לא רק אינה אפקטיבית ולא תניב תוצאות חיוביות, אלא צפויה לפגוע בכולם - ברווחתם של כלל הפעוטות שייאלצו לשהות במסגרות באיכות נמוכה; בשיעורי התעסוקה בקרב האוכלוסייה החרדית; ובכלל הציבור, שיידרש לשלם ביוקר על סבסוד ציבורי זה, שכאמור לא יביא תועלת".

סיכומו של דבר: אם נתפשר, אנו עלולים לגלות תופעות הולכות ומתגברות של הזנחה והתעללות בפעוטות. אם מבצעים מהלך כזה, לכו איתו עד הסוף מבחינה תקציבית כדי לייצר מסגרות איכותיות - וכרגע זה נראה ממש לא ריאלי.