במוצאי יום העצמאות תשכ"ז 1967, לפני 55 שנים בדיוק, מצאה מדינת ישראל את עצמה עם צבא מצרי גדול שנכנס לחצי האי סיני תוך הפרת הסכם הפירוז שנחתם לאחר מבצע קדש. ישראל של אותם ימים, שמנתה כרבע מהאוכלוסייה כיום, נערכה להמשך המאבק על קיומה, כאשר הסכמה לאומית ותודעה ציונית איתנה מחזקות ומגבות את הכוח הצבאי, ומהוות משקל נגד למשאבים הכלכליים המוגבלים שעמדו אז לרשות צה"ל. במיוחד במיתון הכלכלי הקשה שפקד את ישראל באמצע שנות ה־60 וגרר עמו דמורליזציה וגל ירידה מהארץ.
צה"ל, כצבא העם של אז, מטוראי ועד רמטכ"ל, היה צבא עם תודעה ורוח שונות מאלו של ימינו. המלחמה ההיא הוכרעה בשעתיים הראשונות שלה בהפעלת תוכנית "מוקד", שבמסגרתה הושמדו על הקרקע חילות האוויר של מצרים, סוריה וירדן.
מאז, תהליכים פוסט־מודרניסטיים ופרוגרסיביים שינו את תפיסת עולמו של צה"ל לאחר מלחמת יום הכיפורים, שהגיעו לשיאם לאחר כשלי מלחמת לבנון הראשונה, הסכם אוסלו 1993, ובהמשך הנסיגה מדרום לבנון וההתנתקות מגוש קטיף וצפון השומרון בתחילת המאה ה־21.
תפיסות ביטחון ודוקטרינות צבאיות בלתי מגובשות שהנחו מאז את הדרג הביטחוני הפוקד של מדינת ישראל, הובילו לקיבעון אסטרטגי. חרף יכולות צבאיות וטכנולוגיות מתקדמות שפותחו, נותר פער משמעותי בין סך היכולות המבצעיות של הכוח הצבאי הכולל, אל מול עוצמת האיומים האסטרטגיים, המהווים סיכון קיומי חסר תקדים.
לישראל שבין 1948 ל־1967 לא היו גבולות בני־הגנה, והמותניים הצרים שלה בין קלקיליה להרצליה היוו פיתוי לקואליציה ערבית לבתק את המדינה במתקפת פתע ולהשתלט על המרחב האסטרטגי שלה מצפון ומדרום. למרבה הצער, מצבה של ישראל בגבולותיה הנוכחיים על הירדן והגולן, איננו שונה מהותית ואף חמור יותר בהתחשב באמצעי הלחימה ובדוקטרינות שמפעילים אויביה.
מסיבה זו תורת הביטחון של דוד בן־גוריון, שעקרונותיה הובאו בספר "מסך של חול" של יגאל אלון, כללה שני חלקים עיקריים. הראשון, הקדמה הכוללת שישה פרקים על תנאי היסוד לקיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל: "מצב מלחמה כפוי", "מעטים מול רבים", "מדינה בגבה לים", "בין המחניים", "צבא יעיל לעם עני", "דמוקרטיה מול רודנות". זוהי מסה רעיונית ואידיאולוגית רבת־עוצמה של צדקת הדרך הציונית, שחסרונה ניכר כיום בחלק מהדור היהודי הצעיר, והסכנה בכך חמורה אף יותר מהאיום הצבאי על המדינה היהודית.
בחלקו השני של הספר, שכותרתו "לא על החרב לבדה", מובאים הפרקים שצריכים להאיר את עינינו 74 שנים לאחר התקומה: "ההתיישבות בהגנת המדינה", "צבא עם הומני", "המפקד", "האוכלוסייה הערבית וביטחון המדינה", "בין מלחמה לשלום".
תקצר היריעה מלתאר את ההתפעמות מקריאת פרקי הספר הזה, שתכניו מהווים אתגר אינטלקטואלי ואספקלריה למצבה העגום של החברה היהודית במדינת ישראל, והשתקפותו באה לידי ביטוי בחוסר האמון שמגלה הציבור כלפי פיקוד צה"ל והדרג המדיני שמאחוריו.
אז, ערב מלחמת ששת הימים ולפניה, היה לנו פיקוד יוזם, זה שמיד לאחר התקפת טרור היה מציג לדרג המדיני תוכנית קרב לפעולה, לעתים גם תוך ביקורת ישירה כלפי הדרג הפוקד. כפי שאירע בימי הכוננות בישיבת המטכ"ל עם ראש הממשלה המנוח, לוי אשכול. אלופי צה"ל דרשו ממנו לצאת למלחמה, והוא, ברוח ספרו של אלון, הבהיר להם את מקומם במדינה דמוקרטית. יכולתו לשמוע אותם ולפעול ברגע הנכון, הוכיחה שעמד לנו באותם ימים גורליים מנהיג דגול, ואולי הגדול מכולם בעת החדשה.
חזון ורוח חדשה
עם ישראל, בפתח השנה ה־75 לקיום המדינה, קרוע לפלגיו. השלכותיה של הפיכה שיפוטית ואקטיביסטית בבית המשפט העליון הותירה אותו חסר אונים כתוצאה משיבוש סדרי השלטון. בה בעת הכנסת, כריבון המייצג את העם בבחירות דמוקרטיות, והממשלה, כרשות המבצעת, אינן מסוגלות להתמודד עם השלכותיו של שיבוש זה.
זאת ועוד, תוצאותיו של המצב, יחד עם איומי מלחמה חיצוניים ומרי ערבי פנימי, פוגעים לרעה בביטחון הלאומי והאישי – אך גם בכלכלה, בדיור, ביוקר המחיה, בחיי החברה והתרבות, בערכי דת ולאום, ובפסיקות שנעשות בסמכות הנלקחות ללא אחריות לתוצאות.
משבר רב־פנים זה מהווה סכנה לאומית חמורה, אולי קשה מזו שעמה התמודד היישוב העברי בארץ ישראל ערב הקמת המדינה ובמהלך מלחמת העצמאות. בתוך כך ערביי ארץ ישראל, הנתמכים כיום בידי איראן, מאמינים שהולכת ונוצרת עבורם הזדמנות נוספת במלחמת מאה השנים נגדנו לפגוע במדינה היהודית. ואם לא להשמיד את הישות הציונית, אז לפחות לממש בתוכה, ולו חלקית, את זכות השיבה בחבלי הארץ השונים בפריפריה של מה שקרוי "מדינת תל אביב".
מורשתו של יגאל אלון צריכה לעמוד כחזון וכרוח חדשה לפני הנוער הישראלי, שהוא קיר הברזל לקיומה ושגשוגה של מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית. זה הדור שייאבק בקמים עלינו לכלותה, ועלינו, דור ההורים, לחזקם, ולעמוד איתנים מול המגמות הפוסט־ציוניות "הפרוגרסיביות" כביכול, השוחקות את המסורת היהודית ואת יסודות הציונות כתנועת השחרור הלאומית של העם יהודי.
מול האתגר הקיומי, המוסרי והערכי הגדול הניצב לפנינו, מחובתנו להבין את הבעיות כתנאי הכרחי לפתרונן. במהלך השנים שגתה מדינת ישראל קשות באי־הבנה של מגבלות כוחה ביחס לכוחות שעמם עליה להתמודד, חרף הניצחונות המכריעים שהושגו נגד אויביה. אסור למדינת ישראל להתבשם באמירות של היותה "הכוח הצבאי המוביל באזור", או "מעצמה אזורית חזקה", כי אי־הכרת הכוח ומגבלותיו היא מכשול קטלני לא פחות מאי־הכרת כוחו של האויב.
מדינת ישראל היא מדינה קטנה בשטחה, צרה וארוכה, המוקפת אויבים לא רק בגבולותיה היבשתיים, אלא גם בגבולותיה הימיים בים התיכון ובים האדום. אסור לישראל להתבסם מניצחונות העבר, משום שאויביה מצאו דרכים להתגבר על עוצמתה הטכנולוגית באמצעות פתרונות הסתגלותיים המותאמים ליכולותיהם הצבאיות, אשר עלולים לנטרל עוצמה זו.
מחובתנו לחזור לתחושת דור מייסדי המדינה, שאימת הגבולות חסרי יכולת ההגנה הכווינה את תורת המלחמה למתקפת נגד מקדימה בתוך שטח האויב, האמורה להוציאו משיווי משקל ולהרחיק את האש מיישובי המדינה ותושביה במרחב הצר והפגיע של מדינת ישראל. היום כמו אז.
לקחי מלחמת יום הכיפורים, שבה נאלצה ישראל להימנע ממתקפת נגד, מה שעלה לה במחיר יקר של נפגעים, צריכים לעמוד לנגד עינינו. למרבה המזל, המרחבים הגדולים שעמדו אז לרשותה בסיני ובגולן אפשרו מעבר מהיר מבלימה למתקפה ולהכרעה.
כיום, מתקפה ערבית יזומה באש מנגד של טילים, בלוויית התקפות קרקע למחטף של יישובים, עלולה לגבות מחיר חסר תקדים בתשתיות הצבאיות, האסטרטגיות והאזרחיות. מתקפה ערבית שכזאת תמנע הפעלה סדורה של דוקטרינת היסוד של הרתעה (שנשחקה) התרעה (כוונות האויב) והכרעה (יכולת משולבת של הגנה והתקפה).
מסיבה זו חובתה של מדינת ישראל לתכנן את דוקטרינת "מוקד 2022", שתגדיר את המהלך היוזם של מתקפת מנע מקדימה בנקודת הזמן המתאימה, בעילות ובקווים האדומים שאין מהם חזרה. זאת כדי לסכל את כוונותיו של האויב הערבי בארץ ומחוצה לה, לפגוע או להשמיד את מדינת ישראל. מחובתנו לפעול מיידית להשגת הסכמה לאומית על כך.
הכותב הוא סופר, היסטוריון ומנתח מערכות העוסק במחקרים אסטרטגיים
[email protected]