היום, חברים, נדבר על אהבה. העיתוי כמובן אינו מקרי: היום אם אין לך דעה על "חתונמי" (למי ששהה בחלל הרבה יותר מהמומלץ ומאיתן סטיבה: תוכנית ריאליטי בקשת 12, שעניינה זיווג זיווגים), עדיף שתיאלם דום ולא תתבטא בשום נושא אחר - מענייני ביטחון ועד לספורט. עוד לפני שניכנס לתכנים עצמם, כמה מילים על ההצלחה של תוכניות שמטרתן היא לשדך בין שתי נפשות בודדות.
למה אנחנו כל כך אוהבים את הז'אנר? התשובה הייתה יכולה להיות בקלות "כי כולנו מחפשים אהבה", אבל אהבה היא הדבר האחרון שיש בתוכניות האלה: יש בהן התאמה על בסיס פרמטרים מדידים, יש בהן גחמות שאינן קשורות לרגש - כמו למשל הרצון להתפרסם בתוכנית פריים טיים ואחר כך להפיק את המרב והמיטב מרבע שעת התהילה שלך, ע"ע ניר והגר.
השניים, גיבורי העונה הקודמת־קודמת ויוצאים מן הכלל בכך שנותרו בזוגיות - חושפים אותה בכל פעם שמשתלם להם (זכותם). הנה, רק לפני כמה שבועות סוקרה חתונתם "האינטימית" - ואולי אם נהיה טובים נזכה גם בשידור ישיר מהאולטרה־סאונד הראשון. אני לא מזלזל חלילה בזוגיות עמוסת התארים האקדמיים שלהם, אלא אולי קצת בפורמט, שנאלץ לגלגל אותם מעונה לעונה כדי להראות שיש לו לפעמים הצלחות גדולות יותר מאשר לארגן כמה שבועות של סקס (במקרה הטוב) לשני אנשים תאבי פרסום.
אז אם הכל הבל הבלים, למה אנחנו נדבקים ל"חתונמי" ומבקשים רק עוד ועוד? מה יש בפלישה המציצנית אל זוגיות כפויה, מצולמת וערוכה שכזאת, שגורם לנו להתייחס לצלופן המרשרש הזה כאל פילטר לגיטימי לבחינת המציאות? התשובה היא שאם יקום יום אחד מין מוצלח ומפותח יותר מהאדם, שיחקור את תולדות האנושות כפי שאנו חוקרים את בעלי החיים, הוא יגלה שההמצאה הכי חשובה שלה לא הייתה הגלגל אלא הזוגיות.
מונוגמיה הכרחית ליצירת ציוויליזציה: היא ערש התרבות והמבנה הבסיסי ביותר של חברת האדם. מעליו נמצאת המשפחה, מעליה המשפחה המורחבת ומעליה השתייכות גיאוגרפית, שבטית, דתית או לאומית.
ברשותכם אפתח כאן צוהר קטן לתהייה זוטא שעליה נפסח הפעם (ובכל זאת, פטור בלא כלום הרי אי אפשר): משום שהזוגיות היא היסוד לכל מבנה חברתי, הציפייה מאיתנו היא להרחיב אותה ככל האפשר: חמולה גדולה תנצח בכל ריב את יריבתה, גם דתות מתפשטות דרך הרחם (לא בכדי הציווי על ריבוי טבעי מוגבר הוא אחד החזקים שמשותפים לכל הדתות כולן) וכך הלאה.
בעוד בכל תחום אחר בחיינו יוצאת הדת נגד החומר ומלמדת אותנו להסתפק במועט, הרי שדווקא כאן דורשים מאיתנו להפריז. מצד שני, אין עוד דבר שמרסק את כדור הארץ יותר מריבוי טבעי גבוה: הוא מזהם את האוויר, מכלה את המשאבים הטבעיים, גורם למלחמות על טריטוריה ועוד. רוצה לומר: יש סיכוי לא רע שפירותיה של הזוגיות - שחוללה את האנושות כפי שאנו מכירים אותה - הם שעתידים גם לכלות אותה.
אחרי שסגרנו את חלון הפילוסופיה הקטן, בואו נחזור אל המסך הגדול שבחדר המגורים, שם אנו מסובים מול עוד פרק של "חתונמי". מה נאמר? הכמיהה שלנו לזוגיות היא כר בלתי נדלה לסבל אנושי וחיבוטי נפש שמייצרים אחלה רייטינג. כל עוד מדובר במין בלבד, עוד אפשר להבין - שהרי מדובר באינסטינקט בסיסי, אבל למה בעידן שבה זוגיות קבועה אינה חיונית עוד למטרות סקס מזדמן, אנחנו עדיין כמהים אליה?
התשובה המדהימה היא ריצוי חברתי. הסנקציות האנושיות שמוטלות על מי שבחר שלא להיות חלק ממשהו גדול ממנו הן איומות, גם בחברה מכילה לכאורה. או אם תרצו על דרך החיוב: לא בכדי מזכיר כמעט כל זוג שעומד מתחת לחופה את ההורים והסבים שלא זכו לראות איך צלחה משימת חייהם: הונחו היסודות להמשך הקיום האנושי.
אם מישהו מסיק מכל הכתוב לעיל שאני נגד זוגיות, הרי שהוא טועה מרה: גם אני חייב אהבה בחיי. רק שבניגוד לכל משתתפי "חתונמי", אני משתדל לא להחליף סיבה במסובב: לא ללכת עם מדבקה של "מחפש זוגיות" על החזה, בתקווה שאולי מישהי שמחפשת זוגיות תיתקל בי - ועם קצת מזל עוד תצא מזה אהבה, אלא להפך: חיפשתי מישהי לאהוב, בתקווה שהאהבה תוליד גם זוגיות.
עם כל הכבוד למוסדות - משדכנים ועד לתוכניות ריאליטי, שמנסים לחבר זוג אנשים על סמך צ'ק ליסט, אני כופר בנקודת המוצא שלהם: כל היופי באהבת אמת הוא בכך שהיא אינה חישוב מתמטי. לפעמים אנחנו מתאהבים ממבט ראשון, לפעמים לוקח לנו שנים כדי להבחין בזו שהייתה שם מזמן - ותמיד חייב להיות בה משהו חמקמק, בלתי נצפה מראש ובלתי ניתן לנימוק. משהו, כלומר SOMETHING, כמו שכתב פעם ג'ורג' הריסון, במה שהוא כנראה שיר האהבה היפה בכל הזמנים.