במהלך חודשי הקורונה הראשונים, כשנכנסו הצוותים הרפואיים למחלקות הקורונה, הם הביאו בחשבון שהם עלולים להידבק, לחלות ואף חלילה למות. כאשר בשנות ה־80 צוותים רפואיים טיפלו בחולי איידס, הם היו מודעים לעובדה שלפי הידע שהיה זמין אז, הם עלולים להידבק ולמות.
כאשר חבלן ניגש לפרק פצצה, הוא מביא בחשבון שהיא עלולה להקדים אותו. גם אני, כרופא נוירולוג שטיפל בחולים עם דלקת קרום המוח, נדבקתי במחלה, ולמזלי צלחתי אותה.
כל האמור לעיל בא תחת הכותרת של סיכון מקצועי, ולפיכך, כשעיתונאי נכנס לשדה קרב, הוא צריך להביא בחשבון שהוא בסיכון לפציעה ואפילו למוות. כואב, אבל קיים. כל אדם בוחר את תחום עיסוקו ואת מידת הסיכון שהוא מוכן לקחת במסגרתו. איש אינו מכריח אחרים לטפל במחלות מידבקות, לפרק פצצות או לסקר מלחמות. העושים זאת, עושים זאת על אחריותם.
קראתי השבוע את כתבתו של איתמר אייכנר, שבה דיווח כי 57% מחברי הקונגרס פנו לראש ה־FBI בבקשה לחקור את מותה של העיתונאית והאזרחית האמריקאית שירין אבו עאקלה, שנהרגה במהלך חילופי אש בג'נין. אדרבה, שיחקרו. ישראל אינה מתנערת מאחריות ואף הציעה בעצמה חקירה משותפת, אבל הפלסטינים, מעניין מדוע, דבקים בהתנגדותם, אף על פי שהפתולוג הפלסטיני בעצמו טען שאינו יכול לקבוע מאיזו אש נהרגה העיתונאית.
צר לי על מותה. צר לי על כל אדם שנהרג במלחמות או במעשי אלימות, אבל הצביעות במקרה זה זועקת לשמיים.
קיבלתי השבוע מסרון שמצטט חומר מדוח של הפדרציה הבינלאומית של העיתונאים (IFJ). לפי הדוח, בין 1990 ל־2020 נהרגו 2,658 עיתונאים: 340 בעיראק, 178 במקסיקו, 160 בפיליפינים, 138 בפקיסטן, 116 בהודו ועוד. 12 מההרוגים היו עיתונאים של אל־ג'זירה, מתוכם נהרגו שבעה בסוריה, שניים בעיראק, אחד בתימן, אחד בלוב והמקרה האחרון בג'נין.
לרוב לא היה כזה שטף של תגובות חריפות, כפי שספגה ישראל. לרוב לא נאמר על העיתונאי שאיבד את חייו, שהוא נרצח בדם קר.
שני דברים ברורים לי: יש אנטישמיות ומוסר כפול בעולם בכל נושא שבו ישראל מעורבת, וגם: מערכת ההסברה של המדינה לוקה בחסר, בלשון המעטה, ואינה משכילה למנף מידע כפי שעושים יריבינו. זו לא הפעם הראשונה שבה אנחנו עומדים מול התקפות בוטות כשעינינו מושפלות ולשוננו דבקה לחכנו. חבל.