השבוע נקלעתי שלא מרצוני לסערה תקשורתית שאותה חוללו עיתונאים ומובילי דעת קהל במדינה אחרת. הסערה הייתה אמיתית, אבל שורשיה מלאכותיים. את ביטוייה ראו מיליוני צופים, גולשים ברשתות החברתיות, ומי שעקב אחר אתרי חדשות ערביים. מלאכותיים, כי לובתה מלמעלה, תוך משיכה בחוטים נסתרים, כנהוג אצל שכנינו. בסופה נותרנו כולנו מפסידים.
ראשיתו של הסיפור בראיון שקיימתי עם הסופר המצרי הנודע עלאא אל־אסוואני. מחברו של הרומן "בית יעקוביאן" מוציא לאור בימים אלה בישראל תרגום עברי לרומן האחרון שלו, "רפובליקת כאילו". זהו רומן סוחף, אבל המציאות העולה ממנו אינה פשוטה. עלילתו מתרחשת סביב אירועי הדמים שליוו את הפלתו של חוסני מובארק. אסוואני מספר את האירועים מנקודת מבטם של יחידים. סטודנט רגיש ואכפתי, מגישה בערוץ טלוויזיה, מורה שהפכה לפעילה פוליטית, קצין מודיעין אכזר וקשוח. כולם יודעים כיצד החלה ההתמרדות, אבל מעטים יודעים כיצד נלקחה ממחולליה. אסוואני מציע גרסה ספרותית לאופן שבו דיכא המשטר המצרי את ביטויי "האביב הערבי". הונאה, סחיטה, מצגי שווא, עינויים בחקירות, וכשצריך, גם כדור בראש.
אומנם העלילה היא פרי דמיונו, אבל הקורא חש כצופה בסרט תיעודי. מאולפן הטלוויזיה, אסוואני מוביל את קוראיו לכיכר תחריר, ומשם לחדרי החקירות, מהם לחדרי מיטות, והלאה לפגישות סתר של פעילי המחאה. את "רפובליקת כאילו" הוא פרסם לפני ארבע שנים בערבית, ומאחר שנאסר להפצה בקהיר, הוציאו אצל מו"ל ידוע בביירות. אחרי שעשה כן, ובתום תקופה קשה שבה נרדף בארצו, עקר לארצות הברית. מאז הוא שם, מתראיין לכל דורש, פרט לכלי תקשורת מצריים. לא משום שאינו רוצה, אלא כי מוטל עליהם וטו.
בית אבלים במזבלה
לרגל צאתו לאור של התרגום לעברית, סוכם כי אסוואני יתראיין לכלי תקשורת ישראלי. בתוך עמו הוא יושב, ועל כן העדיף הסופר המצרי לא לקיים את הראיון ישירות, אלא באמצעות גורם שלישי. העברתי לו שאלות כתובות. סוכנו הבריטי הציג לו את השאלות, והקלטה של שיחתם נשלחה אליי. הראיון שודר בשני חלקים בשבוע שעבר. אחד ביומן הבוקר של גלי צה"ל, והשני בתוכנית "ספרים, רבותיי, ספרים".
ביום ראשון פתחו אתרי חדשות ערביים במתקפה כלפי אסוואני על כך שהתראיין ל"תחנת הרדיו של הכיבוש". בדיקה פשוטה הראתה כי רובם של כלי התקשורת ממומנים בידי ממשלת קטאר. במצרים עדיין שררה שתיקה, אולם ביום שני בערב, כמעט כאיש אחד, החלו כולם לעסוק באסוואני ובראיון שנתן לגל"צ. כחבורת כלבים רעבים הסתערו עליו ונגסו בבשרו. "רצח אופי, המצאות ושקרים", כינה זאת אסוואני בתגובה שפרסם.
את המסע הובילו שני שופרות ידועים. איש התקשורת הידוע עמרו אדיב, בעל תוכנית אירוח יומית בטלוויזיה, ייחל למותו של הסופר. "לו הדבר בידי, הייתי מפרסם ידיעה ב'אל־אהראם', ולפיה עלאא אל־אסוואני מת היום, ובית האבלים הוקם במזבלה". חברו לדרך, אחמד מוסא, טען בלהט כי אסוואני שואף לבנות את הכוכבות שלו באמצעות גלי צה"ל. "זה לא הצבא שרצח את שירין, שאתה מדבר איתו?", הטיח, "הם הורגים את אחינו הפלסטינים, כובשים את האדמות ומבצעים פשעים יום ולילה. אין לך שום יחס לזה. אף שמץ ערביות, לא מצריות, אף שמץ של דם ערבי? שכחת את כל זה והלכת לדבר עם ישראל?". חלף יום נוסף, ובקהיר התפרסם כי עורך דין אלמוני הגיש תביעה נגד אסוואני בעקבות הראיון. אסוואני, הרחק בגלות, קרא את התגובות הרבות ואת המתקפות הישירות, ונחפז לפרסם הבהרה שבה אמר כי לא שוחח עם אף עיתונאי ישראלי, אלא התראיין לסוכנו בלבד.
אסוואני הוא הסופר המצרי המתורגם ביותר לעברית אחרי נגיב מחפוז. "בית יעקוביאן" שלו תורגם ל־37 שפות ויצא לאור במאה מדינות. מאז התפרסם גם בעברית (2016), יצא לאור בישראל גם הרומן "מועדון המכוניות של מצרים" (2017). שלושת התרגומים נעשו כחוק. בסך הכל הוא פרסם חמישה רומנים ושלושה קובצי סיפורים קצרים. בין לבין כתב גם ספרי הגות ומאמרי דעה. בכולם, לאורך כמעט שלושה עשורים של כתיבה, היה באפשרותו לזרוע איבה לישראל ובכך לגרוף נקודות בציבור המצרי. אבל אסוואני איננו מסוג האומן המתחנף, וכתיבתו מעידה כי חשוב לו יותר להצביע על בעיותיה הפנימיות של ארצו.
השבוע הוא מצא את עצמו, לא בפעם הראשונה, קורבן לכל התחלואים שעליהם הוא מספר ברומנים פרי עטו. העיתונאים המדופלמים אחמד מוסא ועמרו אדיב לא פעלו לבדם בצאתם להסתער עליו. במקרה הטוב, הם קיבלו אור ירוק משירותי הביטחון. במקרה הרע, נחתה עליהם פקודה.
אחת הדמויות ברומן שלו "רפובליקת כאילו" היא העיתונאית נורהאן ביומי, מגישת תוכנית אירוח באחד מערוצי הטלוויזיה. באחת הסצינות ברומן, מארחת נורהאן באולפנה "צעירי מהפכה" שפניהם מכוסות, והם משמיצים את חבריהם בשידור חי וטוענים כי קיבלו כסף והתאמנו בישראל.
הצופים בבית חושבים לתומם כי העדים הם אזרחים מן השורה, אבל המופע כולו הופק בידי קציני מודיעין, והמרואיינים הם סוכני המשטר שתודרכו מה להגיד. אסוואני מבקש לומר כי המציאות הפוליטית בקהיר, כפי שהציבור מכיר אותה, מלאכותית ומהונדסת מלמעלה. גם אותו עורך דין אלמוני, שהתלונן על אסוואני בפני התובע הכללי ודרש השבוע לפתוח בחקירה נגדו בעקבות הראיון לגלי צה"ל, הוא שליח השלטון. חקירה כזו, אם תיפתח, היא דפוס קבוע למי שבא במגע עם ישראלים. לרוב היא נסגרת, אחרי שהכותרות השמנות כבר סימנו את הבוגד.
בסערות הללו אין לציבור הרחב כל תפקיד, פרט להיותו קהל שבוי. זהו עימות בין אינטלקטואל שיודע להצליף כהוגן ולהצביע במדויק על פגמי השלטון, לבין משטר מפוחד המתחנן שיחדל לחשוף את ערוותו. כל פעם מחדש הם נוכחים כי אין בכוונתו לשתוק, ובייאושם מנחיתים אגרופים על פרצופו עד זוב דם. לאורך כל הפרשה, מרגע שהתלקחה, לא התקיים ולו רגע אחד של דיון ענייני בבעיותיה של מצרים. איך אמר אחמד מוסא? לא חשוב מה סיפר בראיון, העיקר שהוא הלך לתחנת הרדיו של הכיבוש. באמת, למי אכפת מן הבעיות הלאומיות. יותר דחוף לתלות את הנביא שהטיף לפתור אותן.
בשנים האחרונות מרבים לדבר אצלנו על התקרבות ביחסי ישראל ומצרים. מהי אותה התקרבות? הצדדים שומרים אותה בסוד. כמה מן הסודות הללו יביכו מאוד את קהיר אם יסופרו, ועל כן, כדי לא להלבין את פני ידידיה, מקפידה ישראל שלא ידלפו. המצרים, לעומת זאת, מרגישים קצת פחות מחויבים. אחמד מוסא, שדיבר על צבא הכיבוש שהרג את שירין אבו עאקלה, הוא עיתונאי חצר נאמן, מן המקורבים ביותר לצמרת. בעומדו השבוע מול המצלמות, השמיץ מוסא את צה"ל באישור מערכת הביטחון המצרית. אותה מערכת שנציגיה מתלחששים עם קציני צה"ל במחשכים.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל