החלשים מתקשים להצליח במערכת החינוך - אך לא בשל מנגנון מכוון

רק מילים מעטות בשפה העברית מעוררות עור ברווז כמו המילה "הסללה". מילה של סוציולוגים, שהפכה למילה של אקטיביסטים, שנעשתה מטבע לשון לכל מי שרוצה להפגין שהוא גם מעודכן, גם חכם וגם רגיש. "הסללה" היא דרכם של בני אדם לומר "זה לא אנחנו אשמים, זה הם", יהיה ה"הם" אשר יהיה. פעם זה ממסד אשכנזי, שמסליל מזרחים, ופעם ממסד אליטיסטי, שמסליל חסרי השכלה, ופעם ממסד שוביניסטי, שמסליל נשים. מה שחשוב: יש מסליל – הוא האשם – ויש מוסלל – הוא הקורבן הפסיבי. המוסללים הם ישראלים (ובמקומות אחרים, לא ישראלים) שיש להם טענות. למה עשו לנו כך ולמה עשו לנו אחרת. כמובן, במקרים מסוימים, לא מעטים, הטענות צודקות. במקרים רבים אחרים הטענות הן לא יותר מהסרת אחריות. למה אין לכם השכלה? כי הסלילו אותנו. ולמה אין הכנסה? כי הסלילו. ולמה קשה? כי הסלילו. ומה עשיתם אתם כשהסלילו? הוסללנו!

מחקר חדש של מרכז טאוב הצטרף השבוע "לשורה ארוכה של מחקרים שנערכו בארץ על תפקידה של ההסללה בחינוך העל־יסודי כמנגנון לשימור פערים חברתיים וכלכליים בין קבוצות אוכלוסייה שונות". הנה במשפט הקצר הזה נחשף הקושי העיקרי שלי עם המחקר. יש כאן "מנגנון", שפועל לשמר פערים. למה שיהיה מנגנון כזה? הפתרונות למחברים. ולא שהמחקר בעייתי. יש בו נתונים מרתקים, חשובים, המלמדים על האופן שבו פיגור חינוכי מוביל לפיגור כלכלי, שמוביל לפיגור חינוכי, וחוזר חלילה. "לילדות וילדים להורים משכילים יש סיכוי טוב הרבה יותר ללמוד במסלולי לימוד סלקטיביים, לרכוש השכלה אקדמית וליהנות מרמות שכר גבוהות יחסית". בוקר טוב אליהו.

למחברים לא קוראים "אליהו", אלה הם אייל בר־חיים ויריב פניגר. המחקר שלהם מוכיח ש"גם לאחר כמה עשורים של רפורמות חינוכיות שניסו להתמודד בדרכים מגוונות עם אי־השוויון ההשכלתי בישראל, אי־השוויון בהזדמנויות ההשכלה עודנו משמעותי מאוד". הם מתארים תהליך שהתחולל בשנות ה־90. גם אז היו תלונות על "הסללה", אם כי, נדמה לי שהמילה עצמה עוד הייתה פחות מקובלת. הורים וחוקרים התלוננו על כך שתלמידים שיכולתם הלימודית פחותה מופנים למסלול לימודים "מקצועי", וכך נקבע גורלם להמשך החיים.

התלונות הובילו לפעולה: החינוך המקצועי־טכנולוגי צומצם, ובמקומו בא "מסלול עיוני חדש אשר התמקד במתן מענה לתלמידות ותלמידים בעלי הישגים קודמים נמוכים". המחקר מוכיח שהמסלול לא הועיל. מוסללי העבר – למסלול מקצועי – הפכו למוסללי ההווה – למסלול עיוני פחות יוקרתי. בסופו של דבר, לימודים הם לימודים. או שלומדים ברמה גבוהה או שלא לומדים ברמה גבוהה, והשאלה איך קוראים למסלול, או איזה מקצוע לומדים בו ברמה נמוכה, לא כל כך חשובה.
לא ראוי ללגלג על החוקרים, שעשו עבודה יסודית, אבל קשה להתאפק. הם תוהים "כיצד ניתן להסביר את הממצאים האלה, בייחוד לנוכח ההשקעה הניכרת במסלול זה, המתבטאת בכיתות קטנות ובשעות תגבור". מן הסתם, כדי להסביר אותם יבואו מחקרי המשך, סימפוזיונים, ועדות, קטטות של פרופסורים.

אפשר לחסוך את כל אלה. קל להסביר את הממצאים. קל מאוד. מערכת החינוך הישראלית היא מערכת מקרטעת. זו לא הסללה מתוכננת של תלמידים על ידי "מנגנון". אין מנגנון. הלוואי והיה מנגנון, שהייתה לו יכולת להוציא תוכניות לפועל. אבל אין כזה. העובדה שיש בישראל הרבה מאוד תלמידים מצוינים, שנעשים אחר כך חוקרים ויזמים וממציאים – גם עשירים – היא לא בזכות מערכת החינוך. היא למרות מערכת החינוך.

עסק פרטי

חיפשתי השבוע את ההיסטוריה הקצרה של GIGO, מונח המשמש במדעי המחשב, אבל תפס גם את אוזנם של מי שבוחנים תהליכים אחרים. גיגו הוא קיצור של "גארבג' אין, גארבג' אאוט". לפני שנה שמעתי שדרן אמריקאי עושה בו שימוש לתיאור ממשלו של הנשיא לשעבר דונלד טראמפ. זה היה לאחר שטראמפ עזב את הבית הלבן. והשדרן כמו אמר: מה שנכנס לבית הלבן הוא גם מה שיצא ממנו. טראמפ לא השתפר בארבע שנות כהונה. נכנס כמו שנכנס, יצא כמו שיצא. גם התוצרת הממשלית שניפק לאמריקאים הייתה בהתאם, זבל.

 אפשר כמובן להסכים או לא להסכים, אבל זה מה שאמר. אפשר להשתמש בביטוי הזה גם לתיאורה של מערכת החינוך הישראלית. מה שנכנס הוא מה שיוצא. כמובן, במקרה הזה לא מדובר בזבל. מדובר בילדים הנהדרים של כולנו. הם נכנסים למערכת כמו שנכנסים, ויוצאים ממנה כמו שיוצאים – בלי שינוי. הקוד פגום, המערכת תקולה.

בנסיבות הללו, דיבורי ההסללה מחמיצים את העיקר. התלמידים לא מוסללים לכישלון, התלמידים מוסללים לחיפוש פתרונות מחוץ לבית הספר. זו מציאות פשוטה: מי שנזקק לשירותי מערכת החינוך, ואין לו אמצעים משלו להתקדם – כישרון מיוחד, משאבים כלכליים, בית תומך – פשוט ייתקע. לא בגלל כוונה רעה, אלא בגלל חוסר יכולת.

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה לפני שנתיים נתונים על שיעור הילדים המקבלים שיעורים פרטיים באנגלית ומתמטיקה, ועל שיעור הילדים המקבלים מהוריהם עזרה בהכנת שיעורי הבית. הם מצביעים על מה שכל הורה לילדים עם שאיפות להתקדם בחיים יודע: אי אפשר לסמוך על בית הספר. צריך לעזור בבית, וצריך לגייס עזרה מבחוץ.

מי יכול לעשות זאת? פחות ממחצית מההורים שיש להם תעודת בגרות, ולא מעבר לזה, מסייעים בשיעורי הבית. כשני שלישים מההורים שיש להם תואר מתקדם מסייעים בשיעורי הבית. כלומר – היעדר השכלה מוביל להיעדר השכלה.

ועוד: אחוז הילדים שקיבלו שיעורים פרטיים עולה ככל שהשכלת ההורים גבוהה יותר וככל שההכנסה לנפש במשק הבית גבוהה יותר. זה לא מפתיע, אבל קריטי. כאשר בית הספר מתקשה ללמד, בעיקר מקצועות שדורשים ריכוז ומאמץ, מורים פרטיים הם התשובה המתבקשת. אם אתם גרים בשכונה של הורים משכילים, חפשו את המורים הקרובים למקום מגוריכם ותגלו שידיהם עמוסות בעבודה. אם ילדיכם הולכים לבית ספר שיש בו ילדים עם שאיפות והורים עם משאבים, תגלו ששיעור גבוה מאוד מהם נעזרים במורים פרטיים.

ערבית כמשל

רן ארז, יו"ר ארגון המורים, צודק: המערכת מגדלת תלמידים בורים. ועוד הוא צודק: הרפורמה של שרת החינוך יפעת שאשא ביטון בבחינות הבגרות היא סוג של הלצה גרועה. בחינות הבגרות הן הכלי היחיד שעוד נותר למערכת כדי לגרום לתלמידים לשנן קצת חומר לימודי.

בלעדיהן, לימודי כל המקצועות בבית הספר ייראו כמו לימודי הערבית. אם יש לכם ילדים שלומדים ערבית – הילדה הצעירה שלי מסיימת בקרוב שש שנים של לימודי ערבית – שש שנים! – בדקו כמה ערבית הם יודעים. אחר כך חשבו מה וכמה אפשר ללמוד בשש שנים אם לומדים ברצינות, ושאלו את עצמכם אם זה סביר שתלמידים בישראל ישקיעו שש שנים בלימודי מקצוע ובסופם לא יידעו ערבית, בכלל, כלום, בקושי כמה אותיות. זו הנורמה.

 מחקר של עמותת סיכוי על לימוד ערבית בחינוך העברי מצא כי מי שדיווחו שהם בעלי ידע בערבית ורכשו את ידיעת השפה בבית הספר "מהווים 1.6% בלבד מכלל האוכלוסייה היהודית בני 20 ומעלה". עכשיו חשבו מחדש: כמה משאבים, שנות לימוד, שעות הוראה, תסכול, עצבים, מושקעים כדי שאחוז וחצי מהתלמידים יאמרו שיש להם ידע בערבית שרכשו בבית הספר.

האם זו סיבה להשבית את המערכת? זו כבר שאלה אחרת. ספק אם השביתה תשפר את איכותה. היא בעיקר תוכיח שהמערכת עצמה מקולקלת, אולי בלי תקנה. היא תוכיח שלמורים וארגוניהם יש יותר מדי כוח. היא תוכיח שקשה לשר להעביר רפורמות, טובות או גרועות, זה לא כל כך משנה. היא תוכיח שמי שרוצה להציל את נפשו צריך לחפש פתרונות מחוץ למערכת. גארבג׳ אין, גארבג׳ אאוט. אם פילנתרופים רוצים לשפר את איכות החינוך, שיעשו זאת מחוץ לבתי הספר, ומחוץ לשליטת משרד החינוך.

אם עמותות רוצות לקדם סדר יום של השכלה, שיתוף פעולה עם משרד החינוך הוא רעיון גרוע. זו מערכת שכל מה שנוגע בה, מתקלקל, כל מה שנגוע בה, נרקב. ומצד שני, זו מערכת שתלטנית, דכאנית, כוחנית, שמקשה מאוד על הצבת מסלולים אלטרנטיביים, חלופות פרטיות של הישגיות או מצוינות. כך נראית מערכת שמבכרת הצבת רף נמוך כדי שכולם יהיו שווים, על פני הצבת רף גבוה, שיחריף את הפערים.

מזלה של ישראל שהיא לא מדינה לגמרי מסודרת. שיש בה הורים שיודעים להתעלם מהמערכת ולמצוא דרכים שיובילו את ילדיהם להישגים. מזלה של ישראל שהדיבורים על שוויון לא באמת מחלחלים לתודעת ההורים, לא באמת גורמים להם להסס. ומזלה שישנו צה"ל, שיודע לקחת את התוצרים המעטים שמערכת החינוך מציעה, ולשפר אותם במהירות. רוצים לדעת מה אפשר לעשות בשש שנות לימוד? לכו תראו מה צה"ל יודע לעשות בשלושה או ארבעה חודשי לימוד.

מסלילים ללימודים

היו שאמרו השבוע גם על "ממדים ללימודים" שמדובר ב"הסללה". ברצינות. כותבת טורים אחת, בעיתון "ישראל היום", כתבה ש"הסללת חיילים לאקדמיה בשנת 2022 היא מעשה אנכרוניסטי, לא מועיל ולא כלכלי". איש הטלוויזיה אמנון לוי כתב ש"דווקא האוכלוסיות שלא משרתות בצבא, קרי החרדים והערבים, זקוקות יותר לתואר אקדמי". החוק, הזהיר לוי, עלול "להגדיל את הפערים החברתיים". הנה, שוב הצעה לפגוע במי שרוצה, כדי לא להגדיל את הפער מול מי שלא רוצה (אם החרדים רוצים מלגת "ממדים ללימודים", חטיבת גבעתי מחכה להם).

כך או כך, היה מעניין לצפות השבוע בהתרסה ובהתקפלות של הליכוד בעניין חוק "ממדים ללימודים". ננסה להסביר מדוע, ולעשות את זה בלי להתרגז. ברור שכולנו אוהבים את החיילים, רוצים שיהיה להם טוב. ברור שכולנו בעד שיקבלו את כספי "ממדים ללימודים". עכשיו נשאל: האם חובת האופוזיציה, במקרה כזה, להצביע בעד החוק, כדי לאפשר את מה שכולנו רוצים? או שיש לאופוזיציה סיבות טובות להתנגד לחוק, אף על פי שזה מה שכולנו רוצים?

הנימוק החזק נגד האופוזיציה היה נימוק הענייניות: אם אתם בעד "ממדים ללימודים", אם אתם בעד החיילים, למה שתצביעו נגד? בחיי היומיום של האזרחים, כאשר בני אדם תומכים במשהו, הם בדרך כלל לא מפגינים את תמיכתם בהתנגדות. זה נשמע כמעט כמו אבסורד: תומכים – ומצביעים נגד. אם האופוזיציה רוצה להיות עניינית, בהתמקד בחוק עצמו, ברור שחבריה (לפחות חברי הליכוד והציונות הדתית, ולהערכתי גם ש"ס) אמורים להצביע בעד החוק.

 הנימוק המשני נגד האופוזיציה היה נימוק התועלת: רוב גדול של הציבור תומך בחיילים. רוב גדול של המצביעים שלכם תומכים בחיילים. בכל שנה, כאשר המכון למדיניות העם היהודי שואל מי הקבוצה שהכי תורמת לישראל, החיילים תמיד מגיעים במקום הראשון. לכן, כאשר מפלגה מצביעה נגד החיילים, היא מסתכנת באובדן תמיכה. קודם כל, תמיכת החיילים עצמם, אלה שאמורים לקבל את מלגת "ממדים ללימודים". הם כועסים מאוד על האפשרות שלא יקבלו את המלגה. כועסים בצדק. אם יראו בליכוד את המפלגה האחראית לכך שלא יקבלו את המלגה, הם ואולי גם הוריהם, דודיהם, אחייניותיהם, כלותיהם, יכעסו איתם. ולא יהיה קל לחמוק מהכעס הזה. הקרב נגד "ממדים ללימודים" הוא לא קרב נגד הקצינים הבכירים, זה לא מלחמת אלאור אזריה שאפשר להציג אותה כעניין פוליטי נגד השמאלנים בצמרת. זה קרב על הראש של החיילים. חיילי גולני ומגלן, חיילות תותחנים וחיילות קרקל.

עכשיו לנימוקים בעד. בעד נתניהו ומירי רגב וכל שאר חברי הליכוד שרצו להצביע נגד. יש נימוקים כאלה. אפשר להתרגז עליהם, אבל כדאי לשמוע אותם. ראשי האופוזיציה אולי ציניקנים (כמה ימים אחרי פרשת זועבי מותר להודות שגם בקואליציה יש ציניקנים), אבל אינם טיפשים. אם החליטו, כלומר, נתניהו החליט, לצאת לקרב הזה, מן הסתם היה היגיון מאחורי ההחלטה שרצוי לנסות להבין. מהן אבני הבניין של החלטה כזאת? יש בסיס עקרוני ובסיס פוליטי.

הבסיס העקרוני הוא זה: תפקידה של הקואליציה להעביר חוקים. תפקידה של האופוזיציה לבלום חוקים. בעיקר – כאשר בלימת החוקים תוכיח בדיוק את מה שהאופוזיציה מנסה להוכיח: שהקואליציה נשענת על קולותיהם של מי שאינם שותפים לגיטימיים לניהול המדינה. שוב, אפשר להסכים או לא להסכים, אבל המהלך שאותו מנהלים הליכוד ושותפיו הוא מהלך שמטרתו להזהיר את הבוחרים מפני חבירה למפלגות שאינן רואות את חזון המדינה כפי שרוב הציבור היהודי רואה אותו.

ההצבעה על "ממדים ללימודים" היא בדיוק מה שהאופוזיציה צריכה כדי להוכיח את עמדתה. הנה, ראו איך כאשר מדובר על עניינים של צה"ל, הקואליציה לא מסתדרת. היא צריכה לרוץ ולהתחנן לתמיכה של האופוזיציה, כי אין לקואליציה מספיק חברי כנסת שיתמכו בסיוע לחיילים. מרגיז? בהחלט. מתנהל על גבם של החיילים? אין ספק. אבל קשה להכחיש שיש בטענה הזאת מידה של צדק. לקואליציה יש קושי לגייס רוב לסיוע לחיילים, כפי שמותר להניח שיהיה לה קשה לה להתמודד עם מהומות בהר הבית או עימות בעזה.

הבסיס הפוליטי להחלטה הוא היותר קשה וגם יותר מטריד. הוא שעשה את הקרב מעניין. לקראת ההצבעה, נתניהו כנראה העריך שהחברה הישראלית כל כך מקוטבת, כל כך מסורה לניגוח היריבים הפוליטיים, עד שאפילו פגיעה בחיילים לא תסיט אותה מדרכה. כלומר – הוא הניח שבמצב הדברים הנוכחי, לבוחרות ולבוחרים יותר חשוב להלום בצד השני, מאשר לדאוג לרווחתם של מי שלובשים מדים ויוצאים לשכב במארבים בלילות. בעצם, הוא חשב, בניגוד לכמה מחבריו בליכוד שהשמיעו קולות של מחאה, שלא יהיה מחיר פוליטי להחלטה למנוע את העברת "ממדים ללימודים". הוא הניח שבוחרי האופוזיציה כל כך מתעבים את הממשלה עד שישלימו עם מניעת הטבה מחיילי צה"ל, אם זה מה שצריך כדי להביך את נפתלי בנט ואת יאיר לפיד.

במובן הזה, ראשי וראשות הקואליציה והאופוזיציה ניהלו השבוע קרב של חירשים. בנט היה משוכנע שנתניהו שוגה, ושעכשיו יקבל סוף־סוף לידיו כלי ניגוח משמעותי: הוא יוכל להזכיר לבוחרים שנתניהו עד כדי כך ציניקן, שסירב לבקשה לסייע לחיילי צה"ל לקבל מלגה. נתניהו חשב שבנט שוגה: הוא לא מבין שתומכי הליכוד כל כך לא רוצים את הממשלה הזאת עד שיאטמו את אוזניהם לשוועת החיילים המשוחררים, ובלבד שיושג ניצחון בכנסת.

מי מהם צודק? בנט הימר וניצח. נתניהו התקפל. האם זה אומר שטעה? צריך לקוות שטעה, אבל לא בטוח שטעה. הוא בסך הכל זיהה שאין לו יכולת לבצע את הניסוי עד הסוף. אין לו יכולת לשכנע את הליכוד לבחון את התזה המטרידה, שאפילו החיילים כבר פחות חשובים מהבסת היריב הפוליטי.

השבוע נעזרנו בנתונים ומידע מאתר המדד, וכן מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מכון טאוב,
עמותת סיכוי, מרכז המחקר של הכנסת, המכון למדיניות העם היהודי, ynet, "ישראל היום".