הנער היפה עמד מולי ושיתף בעיניים טרוטות על קורותיו לקראת בחינת הבגרות בלשון. "כבר יומיים אני מתרגל את שם המספר. מספר סודר ומספר מושלושלושנה, צורות נקבה וצורות זכר, נו, כל זה. עבדתי מאוד קשה. עשיתי לפחות שש מבחנים". שלחתי בו מבט מתפלא. "צודקת. לא שש מבחנים", השתהה. "שבע".

"תהיה רציני", ביקשתי. "פתרת שבעה שאלונים. אתה כבר צריך לדעת". "אמא", קרא אותי לסדר, "זאת את שצריכה לדעת שיש שפה של היומיום ויש את הכללים שאנחנו לומדים למבחן ושוכחים אחרי שעה". עזבתי את הנער בתקווה שזה רק עניין של בשלות והוא נבלע לחדרו.

אחרי דקות ספורות יצא שוב כדי לבשר שממחר הוא מתכנן להתמסר ללימוד פרק התחביר. שאלתי אם ירצה שאשב איתו ובאותו זמן החזקתי אצבעות ואספתי את כל האיברים הפנימיים חזק־חזק. רק שלא ייענה בחיוב להצעה.

רק זה לא. אין סיכוי שאצליח להתמודד עם פסוקיות נושא, פסוקיות לוואי ופסוקיות סיבה. בקושי הצלחתי להתמודד איתן בעצמי בבגרות בלשון. כבר אז לא הבנתי מה מקומן בעולם הזה ומדוע הן חיוניות. למעשה, שיעורי לשון היו האיומים מכולם. כל כך איומים, שדאגתי לשריין את השעות שבהן למדנו לשון לפגישות עם היועצת השכבתית ולפעמים גם גייסתי בעיות של אחרים, כדי שיהיה לנו על מה לדבר. רק אחרי כמה שנים החלטתי להתפייס עם המקצוע באמצעות תואר שלם באוניברסיטה.

את שאלוני בחינות הבגרות בלשון אפשר למצוא בקלות. חלקים מסוימים בבחינה התחדשו הודות לצוותי החשיבה של משרד החינוך, שהוסיפו נושאים כמו מיזוג טקסטים, כתיבת מאמר טיעון, ניסוח טענה מרכזית וטענת נגד. בחלקים אחרים לא קרה דבר וכבר כמה וכמה עשורים הכל נותר כמו שהיה. לא מן הנמנע שתלמידות ותלמידים רבים מדי הולכים ומתרחקים מהעברית, לאו דווקא כחלק ממהלך שלם של שפה מתחדשת, אלא בשל תסכולם.  

אני מסתכלת עליהם: כשהם רוצים להגיד שהם כועסים, שמחים, נלהבים, מאוכזבים או מתפלאים, הם שולחים אימוג'י מתאים בלי להסביר מה עומד מאחורי הרגש. האימוג'ים, "סמלונים" בעברית, הם שחזור של כתב הִייֶרוֹגְליפים, כלומר כתב תמונות עתיק, ולאחרונה קורה איתם דבר נוסף: הם הופכים יותר ויותר גם לקולות. "אמרתי לו שהוא, כאילו, ממש וואו", אמרה לי השבוע מישהי. היא נראתה לרגע בדיוק כמו האימוג'י הזה, עם העיניים הפעורות. ומה הוא ענה? שאלתי. "הוא, את יודעת, היה כזה פחחח", פלבלה בעיניה היפות. אימוג'י אנושי נוסף בא לעולם. הוא נועד לומר "מה". ה"למה" נשאר בחוץ.

בקבוצת הוואטסאפ של כתבי העיתון, העורך הראשי, דורון כהן, הזכיר שחג שבועות מתקרב. התחלתי את הספירה לאחור לקראת בואה של איזו הלצה בחולצה לבנה על חשבון החג, וזו לא איחרה לבוא. "אכניס את המילה גבינה איפשהו", ענתה אחת הכותבות.

חג שבועות סובל מתת־יחסי ציבור ומפרופיל תקשורתי נמוך במיוחד. אין סיבה אמיתית לכך. הוא בעל המאפיינים שיכלו להפוך אותו לחג בעל שם מפואר: הוא אחד משלוש הרגלים שמסמל את תום שבעת השבועות שנספרו מפסח, כלומר ימי העומר, שמזכירים את הקשר בין החירות הפיזית לחירות הרוחנית. הוא "חג הקציר", כי בתקופה הזו חל קציר החיטים והיבול בשיאו. הוא גם "יום הביכורים", שבו נערכה לאורך השנים תצוגת התכלית של ההצלחות השנתיות. ויש לו עוד שם כמובן: "חג מתן תורה", שמתחבר ל"יום הקהל" - היום שבו משה רבנו הצטווה להקהיל את כל העם לפני הר סיני. זו בעצם האסיפה הראשונה כעם, והפעם הראשונה שיש לנו מסמך משותף. עשרת הדיברות כמובן. אני מאמינה שכל חברה מתוקנת צריכה מסמך כזה, בכל פרק של האנושות.

מכל הדברים היפים שקשורים בחג שבועות, אני אוהבת את תיאור מעמד הר סיני עם המילים: "וכל העם רואים את הקולות". למה דווקא "רואים את הקולות" ולא "שומעים את הקולות"? הנה חזרנו אל בחינת הבגרות בלשון עברית, שנערכה ממש לאחרונה. רואים. כדי שלא יהיה מקום לפרשנויות מיותרות. מילים רצוי להבין לעומק כדי למנוע סיבוכים מיותרים. רואים, כדי שלא יהיה מי שיגיד שבמקום "לא תגנוב" כתוב "לו תגנוב" - כלומר מותר לגנוב למישהו וכך הלאה. חג שבועות מזכיר לי יותר מהכל עד כמה השפה שלנו קריטית להמשך קיומנו כאן. ואם היא קריטית, כדאי לעשות הכל כדי לקרב אליה. חג שמח. 