כולם משמיצים את התחבורה הציבורית בישראל, טוענים שמאז ומעולם היא הייתה אטית ולא יעילה, אבל כמי שגדלה בבית שבו ההורים מעולם לא החזיקו רכב ואת כל הנסיעות החיוניות וגם את אלה שלקחו אותנו לחופשות עשינו תמיד בתחבורה ציבורית, אני יכולה לומר בפה מלא שמעולם לא היה כל כך גרוע.
אפשר לשים את האצבע על המקום שבו הכל הידרדר: הרפורמה הגדולה בתחבורה הציבורית, שפיצלה קווים והפכה את הכל למסובך עוד יותר. תוסיפו לכך את העובדה שבישראל אומת הסייבר הדיגיטציה מקרטעת כמעט כמו בהודו, ותקבלו מתכון לאסון. ויש עוד: המדינה מותירה את רכבות הלילה מושבתות בטענה שמתבצעות עבודות חשמול.
אחד החלומות הגדולים ביותר שהיו לי כשבגרתי היה רכב פרטי, מה שהופך בימים אלה לסיוט הגדול ביותר של כל יושבי הפקקים. עבור אנשים כמוני, שכל חייהם נסעו כמו בני בגין באוטובוסים בין ערים, המתינו שעות על גבי שעות בתחנות, נפנפו בזרועות שלופות לנהגים שלא עצרו בתחנות, ונאלצו לא פעם ללון אצל חברים ופעם אחת להמתין על ספסל עד חמש בבוקר רק כי פספסו את האוטובוס האחרון, בימים שעוד לא היו אפליקציות - רכב הוא מתנה. עבורי לשבת בפקק זו נוחות. אאזין לפודקאסט, אזמזם שירים לעצמי, ואמרח ליפסטיק במראה השמאלית. היי, אפילו אפלוט בשמחה פחמן לאוויר העולם, כי למען הכדור הזה אני סבלתי מספיק.
לפני כמה ימים החלטתי שוב לתת צ'אנס למכונה הפרימיטיבית המכונה אוטובוס. חברה שהגיעה לביקור מניו יורק סיפרה לי שכאשר היא חוזרת מבילוי, היא יודעת שבכל שעה יהיה לה איך לחזור הביתה. יצאנו מהמסעדה שבה בילינו ברבע לחצות, כשכל מקומות הבילוי בתל אביב עדיין עמוסים לעייפה. האוטובוס האחרון לשכונה שמעבר לגשר הירקון עבר עשר דקות מאוחר יותר. הנהג התבלבל בתחנה, שמיקומה משתנה תדיר בגלל חפירות הרכבת. ניסינו לסמן לו בידיים, חמישה אנשים אומללים בתחנה, האנשים השקופים שלא חדרו את מבטו הנחוש של הנהג. הוא לא עצר. נאלצנו לקחת מונית, עוד 60 שקלים הלכו כמו כלום.
עברתי עם המונית ליד דירתה של שרת התחבורה מרב מיכאלי. איזה כיף לה, אמרתי לחברתי, היא בטח הולכת הרבה ברגל. ובכלל, אין סיכוי שהיא נוסעת באוטובוסים בשעות השיא ביום ואין מצב שהיא הייתה תלויה אי־פעם בחייה באוטובוס אחרון שיחזיר אותה הביתה. אז נכון, אני קצת לא הוגנת, כי היא לא אשמה בכל, היו גרועים יותר, אבל היא מציינת הישגים כשבפועל לא קורה כלום, וזה מרגיז אותי הרבה יותר.
למחרת בבוקר החלטתי שאני נותנת צ'אנס נוסף. קו 55 ממרכז העיר לרמת אפעל. נסיעה של 50 דקות שברכב אולי הייתה אורכת לי יותר. מטולטלת מהנסיעה ניסיתי לייצב את הסורק מול הברקוד, לא תפס. ניסיתי שוב, שאלתי את הנהג, הוא אפילו לא טרח להביט עליי. אנשים שנוסעים באוטובוסים הם לרוב אנשים שקופים. מעניין מה עושה איש מבוגר במצב הזה. אחר כך הטלפון נתקע, הכרטיסן צרח עליי שאני פושעת עוד לפני שהשלמתי את המשפט. ככה זה בישראל, גם כשאתה משתמש בשירות ציבורי נותנים לך להרגיש אשם, פושע, גנב, עד שיוכח אחרת.
בדרך חזרה רציתי לקחת מונית, אבל לא התחשק לי לשלם כמעט 200 שקלים. בשמש קופחת בתחנה שהזמינו מסקנדינביה רק כי היא יפה סביבתית אך לא מספקת צל במדינה שבה ברוב ימות השנה יש 40 מעלות, אפילו לא היה לוח זמנים דיגיטלי. זאת אומרת היה, אבל הוא כמובן לא עובד. למה שיעבוד? גם האפליקציה המפורסמת שעשתה אקזיט תקועה מהבוקר, אז קפצתי על האוטובוס הראשון שעצר בתחנה כדי להינצל מצלייה על כביש ראשי.
החלפתי שלושה אוטובוסים בדרך. כן, הרפורמה של השר לשעבר ישראל כ"ץ אומנם לא גורמת לי לשלם פי שלושה על נסיעה, אבל אני כבר שעתיים בדרכים, עולה ויורדת כמו יויו, מחכה למשיח או לגודו, נצלית בשמש קופחת ובעיקר לא מצליחה להבין מה עושים אנשים שזו שגרת יומם ושאין להם אלטרנטיבה אחרת כדי להגיע ממקום למקום.
באמצע הדרך נשברתי. אחרי 25 דקות איחור של קו 39, החלטתי שאני משתמשת בשירות הפרטי של באבל. 16 שקלים (עלייה של 5 שקלים מהפעם האחרונה שבה השתמשתי בשירות), אבל ניחא. שם לפחות הנהג יודע איך קוראים לי.
אחרי כמעט שלוש שעות בדרכים הגעתי הביתה. מרמת אפעל לצפון תל אביב מפרידים שמונה קילומטרים בסך הכל. יכולתי לעבור אותם בריצה ב־50 דקות, שזה השיא האחרון שלי. וכל זה להזכירכם קורה בבועת תל אביב. אני לא רוצה לחשוב מה עובר על תושב בפריפריה.