השבוע נסעתי להרצות בצפון הרחוק. הייתי אמור להגיע לשם בעשר בבוקר, ובדקתי מבעוד מועד כמה זמן תימשך הנסיעה ממודיעין. ווייז דיווח על כשעתיים. הערכה שלא השתנתה בבוקר הנסיעה עצמו, ובכל זאת, לקחתי שעה ספייר ליתר ביטחון. הנסיעה עברה באופן שוטף למדי, עד שהגעתי לחלקו הצפוני של כביש 6, במקטע שבין מחלף עין תות ליקנעם.

בשלב הזה, התנועה פשוט הפסיקה לזוז ומצאתי את עצמי עומד קרוב לשלושת רבעי שעה. לא נרשם שם שום אירוע חריג, כמו תאונה או מחסום משטרתי, ואפילו דיווחי התנועה ברדיו דיברו על “עומס" בנאלי. עומס. כביש (אגרה!) ראשי, באמצע המדינה, ואתה עומד קרוב לשעה כאילו מדובר בגזירת גורל. מתוך שעמום, כל שנותר לי הוא לבהות במסך הווייז, ולצפות בשעת ההגעה המיועדת כשהיא הולכת ומתרחקת מרגע לרגע למול עיניי הכלות.

בסופו של דבר, גם כשהתנועה החלה לזרום, הוספתי לנהוג בכבישים עמוסים, כשהנתיב הימני מאויש כמעט לכל אורך הדרך במשאיות אטיות. הגעתי ליעד על הדקה, בנסיעה שארכה שלוש שעות בדיוק. הדרך חזרה, בשעת צהריים שאמורה להיות נטולת פקקים לגמרי, כבר הייתה צ'ופר אמיתי - רק שעתיים וחצי. זאת הייתה חוויה קיצונית, לכאורה, אבל אני חושש שהיא מוכרת לכל נהג ישראלי בעת הזו.

הביטחון הבסיסי ביכולת שלך לעלות על כביש בינעירוני, ללחוץ על דוושת הגז ופשוט לנסוע בחופשיות - נעלם כלא היה. בכל רגע נתון, ובכל דרך נתונה, אתה עלול להיקלע לפקק, שאין לו אפילו הסבר הגיוני. פרט כמובן לעובדה הבסיסית שלפיה כמות הרכבים במדינה גדולה בהרבה מקצה גבול הקיבולת של הכבישים.

מה שמעלה מיד את שאלת האלטרנטיבה, הלא היא - תחבורה ציבורית. האמת היא שלפני הנסיעה לצפון בחנתי את האפשרויות. וגיליתי שהאופציה המהירה ביותר, שכללה רכבת ממודיעין לתל אביב, אוטובוס לקריית שמונה ואז מונית, אורכת כשלוש שעות וחצי (שוב, תיאורטית. בפועל בטח הרבה יותר).

אם רוצים להגיע לשם ברכבת, הכלי הכי הגיוני במציאות גיהינומית של פקקי ענק בכבישים, התחנה הקרובה ביותר היא כרמיאל. אבל כדי להגיע משם ליעד, הסיפור מסתבך באופן שהוא כבר לא כדאי בעליל. אז מה עושים? ממשיכים לעמוד בפקק. וכבונוס, לשלם הרבה יותר על הדלק, שמתייקר ללא הרף.

בבוקר אחר השבוע נדרשתי להגיע ממודיעין לראשון לציון. ערים סמוכות, שתיהן בשפלה, אבל אין ביניהן קו רכבת. מה שכן יש הוא קו אוטובוס אחד, שיוצא אחת לשעה. הקפדתי לקחת אותו מהתחנה המרכזית, משם הוא מתחיל בנסיעה ואמור לצאת בשעה עגולה. אבל בסופו של דבר האוטובוס יצא באיחור של שמונה דקות, מבלי שנמסרה איזושהי הודעה או התנצלות לנוסעים. למה? ככה. ואני צריך עוד להגיד תודה.

קווי אוטובוס בינעירוניים ממודיעין שמתבטלים מהרגע להרגע הם חיזיון נפוץ. בתוך העיר התמונה חמורה עוד יותר. הבן הצעיר שלי, שאמור להשתמש באוטובוס כדי להגיע בבקרים לבית הספר, כבר התייאש מזמן אחרי שבכל בוקר מחדש האוטובוסים הגיעו בזמנים שונים, ולא קשורים למועד הרשמי. בעיה שקיימת אגב גם בערים רבות אחרות.

כשכבישי ישראל מפוצצים ברמה כזו, מצב שרק ילך ויחמיר, כי אין סיכוי שקצב פיתוח התשתיות ידביק את קצב גידול המכוניות, הפתרון השפוי היחיד הוא השקעה מאסיבית בתחבורה הציבורית. כבר לא מדובר בצורך הכרחי, אלא במצב חירום לכל דבר. פרויקט לאומי מקיף, שצריך להפנות אליו גם משאבים כספיים אדירים, וגם לנקוט צעדים מרחיקי לכת כדי להאיץ אותו.

אחרת, נמצא את עצמנו מתבוססים במקום, תרתי משמע. ליכולת התנועה, שהולכת ונגזלת מאיתנו, יש השלכות מרחיקות לכת בכל תחומי החיים. גם כלכלית ומקצועית, אבל גם בצורך האנושי הבסיסי כל כך בתחושה של חופש. במישור הזה, ישראל היא מדינת עולם שלישי לכל דבר. הגיע הזמן למהפכה. 

על הסכין

בשדות תעופה ברחבי העולם נרשמים עומסים חריגים, ביטולי טיסות ומהומות של נוסעים מתוסכלים. הסיבה המרכזית היא שלא הספיקו לגייס חזרה מספיק עובדים שנשלחו הביתה בימי הקורונה. ומצד שני, נוסעים רבים מנצלים קופונים שקיבלו בימי המגיפה, כשטיסותיהם בוטלו. ועוד לא הגענו לקיץ. אז מה למדנו מהקורונה? כלום.

אני ממש לא מתרגש מדגל פלסטין ולא רואה בהנפה שלו קריאת תיגר על קיומי. ובאותה נשימה, אני גם לא מתפעל מאנשים שרוצים להציב אותו, בשם הדו־קיום, על מגדל גבוה בלב ישראל, ומתעלמים במודע מהעובדה שאין שום סיכוי שדגל ישראל יוצב לאות הדדיות בתוך יישוב פלסטיני.

בשבוע שעבר התקיים בתל אביב שוק קופרו - שבמסגרתו בכירי תעשיית הקולנוע הדוקומנטרי מכל העולם מגיעים לישראל כדי להיפגש עם יוצרים מקומיים, המציגים בפניהם פרויקטים עתידיים. השוק, שמתקיים מ־1999, הביא לכאן עשרות רבות של אנשים, שהגיעו בגלל הכישרון והייחודיות של הדוקו הישראלי. סיבה לגאווה, חשבתי שכדאי שתדעו.